בפנות היום ובנשף וכו'. פשט הלשון משמע דהכל דבר אחד, דפנות היום הוא עלית השמש, [א"ה. מלשון "עד מעל שמשא" שהוא תרגום של "עד בוא השמש" (שמות כב, כה)] כדכתיב בירמיה ו' אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, ופירש רש"י לעת פנות היום, כי פנה היום, כאשר פנה לעת ערב הציתו האור בבית המקדש, וכן פירש התרגום והרד"ק ז"ל, אמנם בגמרא דף ל' [ע"ב] אמרו בקדמהא ובחשכתא, ופירש רש"י בקדמהא לפני עלות השחר, וחשכתא שחשכה ערבית ע"כ, ובסמ"ע חו"מ סי' רס"א על השו"ע שהעתיק דברי רבינו כתב, וזה לשונו: בפנות היום כן הכי לשון הרמב"ם פרק ט"ו, וזה לשונו, כשיפנה הלילה לקרות היום והיינו בהשכמה וכו' ע"כ, מדכתב וזה לשונו, משמע שהוא לשון רבינו, ודבר זה לא מצינו לא בחידושיו, ולא בפירוש המשנה, ואולי דט"ס הוא וצריך לומר ופירש כשיפנה הלילה, אך עדיין קשה מלשון הפסוק כנ"ל, ואולי דשאני לשון כי פנה דהוי לשעבר, ודו"ק, ומדכתב רבינו ובנשף ב"ויו" אין להוכיח, שכן הוא לשון הגמרא בלא "או", ובבאר הגולה כתב שפירושו או בנשף עיי"ש.
אם ראה אותן ג' ימים וכו'. פשט הלשון משמע דעד בכלל קאמר דביום הג' תיכף הויא אבדה, והכי קתני לה בברייתא התם, אמנם בגמרא לא משמע הכי, דקאמר תלתא יומי אתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבדה היא, משמע דאין נקראת אבדה אלא אחר עבור ג' ימים דווקא, וצריך לומר דלא אמר כן אלא כלפי קושיתו ולעולם שכן היה סבור רב יהודה אמר רב מתחילה, אבל כשהביאו הברייתא ודאי דכן הלכה.