השבת אבידה לישראל מצות עשה וכו'. הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רנ"ט, הביא משם הרב (תומת ישרים) [תמים דעים] סי' קע"ט דאין מברכין על מצוה [זו] מפני שהיא תלויה בדעת אחרים עיי"ש, ושם ראיתי שכתב זה הכלל, כל מצוה שאינה בינו לבין עצמו אבל תלויה באחרים, כגון צדקה והשבת אבדה והעבוט ובקור חולים והדומות להן אין צריך לברך, אע"ג דבעשייתם גמר מצוה וכו', ע"כ. אלא דקשיא לי בגויה תרתי, חדא, דא"כ בקדושי אשה שהוא תלוי בדעת אחרים למה מברכין שהרי שם בשאלה לא הזכיר קדושי אשה מפני שהוא מוסכם, ועד כאן לא אפליגו רבינו והראב"ד ז"ל אלא אם מברכין קודם דומיא דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, או אח"כ מפני שגמר המצוה תלוי ברצון האשה כמבואר סוף פרק ד' דהלכות אישות, ומינה נמי דלמה אין מברכין בגמר המצוה כגון אחר ההשבה ונתינת הצדקה וכו', דומיא דקדושין לדעת הראב"ד ז"ל, וזוכרני שבמקום אחר נתעורר הרב ז"ל וצ"ע.
והרואה אבידת ישראל וכו'. וכן כתב הטור חו"מ סי' רנ"ט, והרב ב"ח ז"ל תמה עליו ועל רבינו שבפרק י"ג דהלכות רוצח דין ו', הזכיר שיעור הראיה, דהיינו מאתים וששים ושש אמה ושני שלישי אמה, ולמה השמיטוהו בדין השבת אבידה ולא תריץ כלום עיי"ש, ולענ"ד אין כאן קושיא, דכיון דבגמרא דמציעא דף ל"ג [ע"א], לא הזכירו דין זה אלא גבי פריקה וטעינה, אף שדינו שוה כהשבת אבידה שהרי יליף לה מכי תפגע דכתיב גבי השבת אבידה, כן רבינו והטור נמשכו אחר דברי הגמרא, ואין לטעות בדין, דודאי דין ראיה אחת הוא.