הלחם
המורם מן התודה וכו' לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש. וכתב בכ"מ וז"ל מן הדין לא היה לו לכתוב פיטורו ממיתה דהא קמי שמיא גליא אלא שנגרר אחר לשון איבעיא עכ"ל וקשה אכתי לרבא גופיה למאי נפ"מ בעי לענין מיתה הא קמי שמיא גליא וי"ל דרבא לשיטתו בשבת ס"ט דמיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וא"כ לכך מיבעיא לי' נמי לענין מיתה וכיון ששוגג במיתה חייב נמי חומש אעפ"י שהזיד בלאו אבל אי לא הו' בעיא לענין מיתה א"כ אינו חייב חומש עד שישגוג בלאו כדקאמר אביי אבל אי הזיד בלאו אינו חייב חומש אבל על רבינו קשה ואולם יש לומר דנפ"מ לענין חולה דמאכילין הקל תחילה ומאכילין נבילה שטבל במיתה ולכן כתב רבינו דפטור ממיתה וא"כ אם אין אלא תרומות לחמי תודה וטבל מאכילין אותו תרומות לחמי תודה דאינו אלא בלאו וא"ש גם דברי רבינו. ומש"כ המל"מ דנפ"מ דאין חייב מיתה אין לוקין לא נתמעט מבו אלא מיתה אבל לענין אזהרה כדקאי קאי ועיי' רש"י מכות י"ג דבא"ג.
הנה במל"מ בפ"ד דרך מצותיך הקשה דפ"ז דתרומות נשאת לאחד מכל הפסולין משלמת קרן וחומש דברי ר"מ והא כיון שאין בה מיתה אין משלמת חומש לרבא דאמר מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וקיימל"ן כרבא בפ"י מה' תרומות וכפי סברת רבינו הרי מצינו דחייב חומש אף במקום דליכא מיתה ואי חומש במקום קרבן היכא מחייב אלאו הא אמרינן ב"פ כ"ג דשבועות ביטוי דחייב עלי' קרבן חידוש דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עלה קרבן והכא מייתי ונראה ליישב דעד כאן לא נאמרו דברים הללו אלא שאין צריך שישגג בלאו ומיתה דרבא מודה לאביי ותדע דהרי יקשה לרבא גופי' במנחות דבעי או דילמא בו ולא באחר וחמישתו ולא באחר תיפוק לי' כיון דאמר בו ולא באחר לענין מיתה א"כ פשיטא דליכא חומש אף אי לא נתמעט מוחמישיתו וכן מוכח ממעילה דקייל"ן כרבנן דאין חייב מיתה ואפ"ה חייב חומש ודו"ק.
אין חייבין עליו מיתה. וכ"מ השיג קמי שמיא גליא מכאן ראי' למה שבארתי בה' פסח בענין נוקשה מה דעובר מס' יען דאין יודעין הדין שוב ע"כ פטור מכרת ומיתה דזה רק במזיד וכיון שמסופק אין כאן מזיד ודו"ק: