צלה
הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק אם ישבר וכו'. והוא איבעיא דלא איפשטא ספק אם ישבר או לא והקשה הכ"מ למה לא כתב רבינו ישבר כיון דהו' ספק לחומרא ונראה משום דיש להבין הספק בגמ' אי בישול בלא בלוע צריך שבירה וצריך להבין מהיכי תיתי ונראה דבס' בן אורי בשבת ר"פ ר"ע הקשה דנילף גז"ש מטומאת כ"ח דכתיב בו דמטמא מאוירו וכאן כתיב ג"כ בו ובלוע מאוירו ג"כ צריך שבירה דאין גז"ש למחצה ונראה ליישב דבהא דאין גז"ש למחצה יש להסתפק אי אמרינן אין גז"ש למחצה דלכולי' מילתא ילפינן או גם להיפך לילף חדא מאידך ג"כ אין גז"ש למחצה לפי"ז י"ל דזהו דמסופק בכאן אי נילף בגז"ש להיפוך בלוע בכלי מטומאת זב בכ"ח ולפי"ז ניחא דרבינו כ' דהו' ספק דאי הו' כתב דצריך שבירה א"כ הי' יוצא נפ"מ לענינים אחרים אשר יצמח מהן קולא ע"י דילפינן גז"ש גם לאידך גיסא חדא מאידך לכן כ' דהו' ספק דדינא אי ילפינן להיפוך חדא מאידך ג"כ מגז"ש ובעלמא ג"כ נשאר בספק ולקולא ל"א כה"ג אין גז"ש למחצה לילוף להיפך חדא מאידך מטעם אין גז"ש למחצה:
ועוד י"ל דתליא זה בהא דאיתא בפסחים דף ע"ה גרף התנור וצלה בו הפסח אי מקרי צלי מחמת דבר אחר מחמת התנור או מיקרי צלי אש דאין התנור עושה פעולה רק לשמור חום האש ע"ש בתוס' א"כ ה"נ אי אמרינן דנצלה רק מכח האש א"כ אין התנור צריך שבירה דלא מכח התנור נצלה הבשר אבל אי הו' צלי מחמת דבר אחר דגם גורם התנור מסייע לצלות ה"נ הו' נצלה גם מכח התנור צריך שפיר התנור שבירה ולכן כ' דהו' ספק משום דתליא בהאי ספיקא דפסחים:
ובהא ניחא מה שהקשה הפלתי מתענית שהי' להם תנורים כ"ח לצליית ק"פ איך ישברו כל התנורים הרבים האלו ולפמש"כ ניחא דתנור שגרף בו ממנו האש אסור לצלות בתוכו א"כ ע"כ רק צלאו בתנור עם האש א"כ נצלה ע"י האש לא מכח התנור ואז לא נאסר התנור וא"צ שבירה דלא נאסר התנור מעולם:
אמנם לפי"ז קשה לי טובא מ"פ הגמ' ליעבד תנור של חרס ומשני בשירי מנחה הא לפימש"כ איירא דרב"ח דוקא בתלאו באויר תנור דאיכא למימר דרק חום האש צלהו אבל באפיית מנחה אף דליכא שמן וליכא בלוע כיון דעכ"פ נוגע בחרסי התנור פשיטא דנאפה מכח חום התנור וצריך שבירה ומה ענינו לבלוע בלא בישול דאין גורם התנור מסייע לבשל רק דשומר החום ובמנחות הוא להיפך הו' בישול ואפי' מכח חרסי התנור לכן בפסחים דנגע בחרסו של תנור יקלוף דהו' צלי מחמת דבר אחר וצ"ע:
אולם עוד יש להקשות דבת"כ הובא ברש"י בשבת שם איתא וז"ל מהו תבושל בו מאוירו אף הכא נמי מאוירו דהיינו מתוכו וא"כ לפי מה דמבואר בשמעתין דאם נוגע בחרסי התנור מיקרי בישול בלא בלוע מדמשני בשירי מנחה א"כ א"צ שבירה א"כ איך דייק בת"כ לענין נגיעת טומאה באויר כ"ח הא אדרבא לענין בישול א"צ שבירה דליכא בלוע בשלמא אי רק בתלאו האיבעיא אבל אי בישל בתוכו ונגע בחרסי התנור אף שלא בלע כגון בכחוש פשיטא לי' דצריך שבירה א"כ חזינן דכל שנגע מתוכו גורם שבירה מינה נשמע שפיר לטומאה שנגע מתוכו ג"כ צריך שבירה אבל אי צריך בלוע ג"כ ואי נגע בלא בלוע א"צ שבירה והוא ספק אי צריך שבירה איך פשט מיני' לטומאה:
והנה צריכין לפרש האיבעיא משום ריחא דעכ"פ קיבל התנור הריח לכן צריך שבירה א"כ איך יכול לכתוב סתמא דצריך שבירה דא"כ יהא נשמע דריחא מילתא בקדשים ואנן קיי"ל בהא דאין צולין שם פסחים דריחא לאו מילתא לכך כתב רבינו רק דהו' ספק:
וכן
השפוד והאסכלא מגעיל. כעת ראיתי בס' מרכבת המשנה שכ' וז"ל כפי המבואר מלשונו בפי' המשנה דסובר כפי מסקנת רב אשי בע"ז דליכא הגעלה בכלים שנתבשל בהם קדשים אלא מריקה ושטיפה למה שהוא בעין אבל הבלוע אינו נעשה נותר כיון דבעידנא דקפליט ליתא לאיסורא בעיני' ולפ"ז הא דקאמר רבה בר אבוה בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו היינו אבלוע שבכל יום פולט הבלוע ואין הפליטה אוסרת הואיל דליתא בעיני' אבל מה שהוא בעין נדבק בכלי בודאי נאסר ואסור לבשל בו למחר עד שימרקנו וישטפנו ומודה ר"ט דצריך מוש"ט בכל יום מימי הרגל והא דקאמר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ה"ק דמותר לבשל בו כל הרגל בלא הגעלה דכל יום נעשה גיעול לחברו וה"ה נמי בכל ימות השנה דאין הבלוע נעשה נותר אלא דבשאר ימות השנה צריך מוש"ט כמה פעמים ביום בין תבשיל לתבשיל משא"כ ברגל משום שמחת הרגל מיהו הא ודאי דבסוף היום בעינן מוש"ט דמה שהוא בעין נעשה נותר ועבר על בל תותירו וגם אסור לבשל בו וחכמים ס"ל דאף ברגל צריך מוש"ט בין תבשיל לתבשיל ובזה נסתר הוכחת התוס' והא דקאמר אביי מאי אין טעונין דקאמר קדשי קדשים אבל קדק"ל טעונים ה"ק דאם למשל בישל בו בשר חטאת מותר לבשל בו פעמים ושלש בשר חטאת בלא מוש"ט כל זמן שהכהנים אוכלים בשר החטאת ואם בישל בו קדק"ל בלא מוש"ט ואין בקדק"ד בנו"ט הלכך אפי' גמרו הכהנים לאכול בשר חטאת עדיין א"צ למרוק ולשטוף הכלי ומותר לבשל בו שלמים אחרים עד שיכלו הכהנים לאכול בשר השלמים ומתורץ קו' הלח"מ וכן מה שהקשה הלח"מ דבגמ' משמע דבעי דרמב"ח אף בצלאו באויר כלי מתכות לענין מוש"ט ורבינו לא כתבו אלא לענין שבירת כ"ח בחטאת גרידא אומר אני דאדרבא מוכח דרמב"ח רק לענין כ"ח בעי דהא בגמ' דף צ"ז פשט רמב"ח דבישל במקצת כלי א"ט מוש"ט אע"ג דקמבעיא לי' לרמב"ח בישול בלא בלוע ובודאי לא גרע בישל במקצת כלי מאויר כלי דקמבעיא לי' אלא ודאי דאע"ג דפסיקא לי' לרמב"ח לענין מוש"ט דלא מהני בישול בלא בלוע דמוש"ט הוא מילתא בטעמא דמה שהוא בעין על הכלי נעשה נותר מ"מ מספקא לי' בשבירת כ"ח דחטאת שהוא גזה"כ דהרי הבלוע אינו נעשה נותר כנ"ל ומש"ה בשאר קדשים אף בכ"ח סגי במוש"ט והואיל והוא גזה"כ שפיר מספקא לי' בבישול בלא בלוע:
ומה שהקשה הכ"מ דלמה כ' רבינו דבישול בלא בלוע הוא ספק דהל"ל דצריך שבירה כדין ספק דאורייתא לחומרא לא דק דשפיר הוצרך רבינו לבאר שהוא ספק דחומרא דאתי לידי קולא הוא שהרי אם יצא חוץ לעזרה ונטמא ניקבו בכדי שורש קטן ומכניסו ושוברו במקום קדוש ובישול בלא בלוע דהו' בעיא דלא איפשטא אסור להכניס כיון דעדיין שם כלי קצת ונטמא עכ"ל:
חוץ
מחטאת ששובר בה כלי חרס. והקשה בבה"ז לשיטת רבינו מנ"ל דאינו יוצא מידי דופיו לעולם כיון שרק בחטאת גזה"כ ולא בעלמא וגם מנ"ל לרבינו לחלק כן בין חטאת לשאר קדשים ואין לומר דדייק ממשנה דקתני אחד קדק"ד ואחד קדק"ל ולא קתני שבירה משמע דאינו אלא בחטאת כבר דחי בחי' רע"א דממשנה אינו ראי' דהא ר"ש פליג רק בקדק"ד לא בקדק"ל ובשבירת כ"ח הא ר"ש מודה כיון דאינו יוצא מידי דופיו ובפלתי ושעה"מ תי' דבע"ז מסיק הש"ס דהתירא בלע שאני ה"נ התירא ורק בחטאת גזה"כ אבל בשאר איסורין דאיסורא בלע משמע דא"י מידי דופיו ובשעה"מ דחי דהא בשפוד של חמץ פסק רבינו דבהגעלה ע"כ דס"ל משום דהתירא בלע ואפ"ה פסק דקדירות בפסח ישברו והנה באמת כן הוא בירושלמי בפ"ג דפסחים דבחמץ מהני הגעלה אף דבפי"א מתרומות ס"ל לירושלמי דאם בלע איסורא ל"מ א"כ נדחה תי' זה אמנם בצ"ק ושעה"מ תי' דמשהו נשאר ובשאר קדשים שרי רק החמירה התורה בחטאת במשהו והה"ד בכ"ח הבלוע מחמץ דא"י מידי דופיו ובטעם המלך הקשה הבאתיו לעיל א"כ מאי פריך מבב"ח תנור שטח באלי' דמהני הסקה שאני בב"ח דאינו אסור במשהו ע"כ אני אומר כשני התי' יחד דהכא שאני דהתירא בלע ע"כ כיון דלא נשאר אלא משהו אין צריך שבירה רק בחטאת משא"כ בכל איסורין דהתירא בלע ע"כ אסור אפי' בלא נשאר אלא משהו דהנה בתוס' הוקשו אהא דאיבעיא אי בישול במקצת כלי צריך מוש"ט בכל הכלי מאי קמבעיא לי' הא חם מקצתו חם כולו ומפעפע בכולו ונראה ליישב דהנה לקמן דממעט מאותה תרומה דמוקי אביי בבישול במקצת כלי דצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי לאפוקי תרומה ומשמע דהה"ד שאר איסורין ואמאי הא מפעפע בכולו אמנם כבר עמד ע"ז בתורת הבית והעלה דרק בתרומה הקילו משא"כ בשאר איסורין בודאי צריך הגעלה בכולו והרא"ה בבדק הבית משני דבהגעלה סגי במקצת דכבלעו כך פלטו אבל בכלי חרס לא סגי בליבון במקצת דאין מפליט אלא שורפו במקומו אבל לא שבכל הכלי ע"כ צריך ליבון בכולו או שבירה הנה לפי דרכו מבואר החילוק בכתוב מה שיש בין כלי נחושת ובין כלי חרס דבכלי נחושת דע"י מוש"ט מפליט כמו שבלע ובכלי חרס ע"י ליבון אין אלא שריפת במקומו סגי לי' במקצת ע"כ צריך שבירה [דליבון בכולו איכא חששא דפקעי וחייס עלה או דבאמת דמהני ליבון בכולו אלא תורה אמרה גם שבירה מהני] וא"כ מיושב קו' ס"ד דל"ב מוש"ט בכולו דכבולעו כך פולטו [אח"ז ראיתי בפמ"א ח"א סי' פ"ג שתי' כן]:
ואמנם נראה ליישב עוד קו' התוס' דהנה רש"י בע"ז כתב למאי דמשני רבא דשפוד מגעילן היינו מוש"ט ולעולם ליבון בעי כ' רש"י דמוש"ט גזה"כ כמו כיבוס דם במקום קדוש גזה"כ כן שבירת כ"ח במקום קדוש גזה"כ ומוש"ט במקום קדוש גזה"כ ופלא איך נשמע מזה דהו' במקום קדוש דנאמר שבירת כלי חרס גזה"כ כיון דבאמת אינו יוצא מידי דופיו א"כ מדינא צריך שבירה בשלמא אי נאמר כשיטת הטור בסי' קכ"ב דחולק אהרא"ה ורשב"א וס"ל דגם ליבון מהני בכלי חרס במקצת ניחא דהו' גזה"כ דהא בליבון במקצת לא שייך שמא פקעי ואפ"ה שבירה במקום קדוש שפיר הו' גזה"כ כהא"ג בבישול במקצת כלי אבל לשאר שיטות קשה ונראה דא"ש דהנה שיטות הרשב"א דכלי שדרכו להשתמש בשפע אם אירע שנשתמשו בו במקצת שרי לבשל בו דא"י לבוא לידי נתינת טעם לעולם [ומר"ן בע"ז גבי קנקנים משמע שיש עוד טעם דאין נהנה מבלוע] ומעתה לפי"ז בבישול במקצת הא כלי מקדש מסתמא דרכו להשתמש בשפע א"כ לא צריך כלל מוש"ט ובכ"ח ל"ה צריך כלל שבירה אלא דגזה"כ בכ"ח שבירה או ליבון בכולו ובכלי נחושת מריקה ושטיפה בכולו ושפיר פירש"י דהכל גזה"כ הוא ומיושב שפיר קו' התוס' הנ"ל דהא חם מקצתו חם כולו דהכא שאני דאין דרכו להשתמש אלא בשפע סגי עכ"פ במקצתו אמנם רבינו ס"ל כיון דהו' גזה"כ רק בחטאת החמירה התורה אפי' דרכו להשתמש בשפע אבל בשאר קדשים לא החמירה התורה א"כ שפיר מיושב קו' הבה"ז הנ"ל דמנ"ל לרבינו דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם דשפיר נשמע מדהחמירה תורה בחטאת דאי הו' מהני הגעלה בכ"ח לא הו' שייך להחמיר בחטאת דדי להחמיר במוש"ט כמו בכלי נחושת מעתה אומר יותר דאפי' בהשתמש בכולו הו' ג"כ רק גזה"כ דהא כ"כ הצ"ק דע"י הגעלה יוצא הבלוע אלא שנשאר מיעוט בלוע א"כ בכלי שדרכו להשתמש בשפע א"כ אחר הגעלה לכאו' הו' רשאי להשתמש בשפע ולמה קייל"ן דכלי חרס צריך שבירה דוקא ואין חילוק בין דרכו להשתמש בשפע אך א"ש דהנה הטור סי' צ"ט הקשה על הרשב"א דכמו דגזרינן אינו בן יומו אטו בן יומו כן נגזור כלי שדרכו להשתמש בשפע אטו אין דרכו ובית יוסף דחה דאטו בן יומו שכיח אבל אין שכיח כשישתמש בכלי שדרכו להשתמש בשפע שישתמש בו נמי מעט [ולי נראה בפשוט יותר אטו בן יומא גזרינן כיון שנקרא עליו שם איסורא משא"כ בדרכו להשתמש בשפע לא נקרא שם איסור על הכלי] והתינח בכלי שלא הי' בלוע מעולם רק מעט אבל בכלי שהי' בלוע הרבה רק ע"י הגעלה יצא ולא נשאר אלא מעט שפיר גזרינן אטו שישתמש בו מעט דכמו דגזרינן כלי אב"י אטו בת יומא וכתבו הראשונים משום דמתחילה הי' עליו שם איסור על הכלי ה"נ כיון דהי' שם איסור על הכלי שפיר גזרינן אטו שיבוא להשתמש דבר מיעוט שיהא בו נתינת טעם אך התינח בכלי שהי' בו שם איסור תחילה אבל כאן דהתירא בלע לא הי' עליו שם איסור מעולם באמת לא גזרינן שיבוא להשתמש בו דבר מיעוט וא"כ לפי"ז עכ"ח הא דהצריכה התורה שבירה ולא סגי בהגעלה אף שדרכו להשתמש רק בשפע הוא ג"כ גזה"כ דמה"ת לא שייך גזירה אטו ישתמש בו דבר מיעוט כיון שאין דרכו בכך כמוש"כ הב"י וכיון דהכל רק גזה"כ א"כ לא שייך להחמיר רק בחטאת להצריכה שבירה אבל לא בשאר קדשים ואפ"ה נשמע דאינו יוצא מידי דופיו דאי הו' יוצא הכל ע"י הגעלה לא הו' צריכה שבירה והו' סגי במוש"ט כמו בכלי נחושת אע"כ דנשאר מעט והחמירה התורה בכלי נחושת בשבירה מעתה גם בשאר איסורין צריך שבירה אף דאחר הגעלה לא נשאר אלא מעט והו' כמו כלי שדרכו להשתמש בשפע דשאני כלי שמעיקרא לא השתמשו בו אלא מעט דלא גזרינן אטו שישתמש בו מעט דדוקא אטו בן יומו גזרינן משום דהי' נקרא עליו שם איסור אבל בנשתמש בו מעט לא נקרא שם איסור מעולם על הכלי אבל אם נשתמש בו הרבה רק ע"י הגעלה נשאר מעט א"כ הי' שם איסור על הכלי שפיר גזרינן אטו שיבוא להשתמש בו מעט לכן לא סגי בהגעלה וצריך שבירה ולפי"ז ניחא דהה"ד בכלי הבלוע מחמץ דאף דבשפוד אמרינן דסגי בהגעלה דהתירא בלע הא ע"י הגעלה לא נשאר אלא מעט ולא חל עליו שם איסור חמץ דבלוע בכלי כדאמרינן בע"ז לענין דאין איסור נותר חל על הבלוע כיון דאינו בעין אבל בכלי חרס שפיר שם איסור על הכלי דהא רש"י בע"ז פי' דהטעם דל"ה בעיני' דלא הוכר האיסור מעולם והתינח בשפוד אבל בכלי חרס הא אמרינן בפסחים דף כ"ט דמדייתי שפולט הבלוע לצד חוץ א"כ הו' הוכר האיסור ושפיר צריך שבירה אף דעתה אנן קיימינן לפי פי' הראשונים בע"ז דפירשו הא דר"א דקאמר דליתא לאיסורא בעיני' היינו דקיימינן כתי' הראשון דהתירא בלע אבל עכ"פ אמת הוא גם פירש"י דבשפוד לא הוכר האיסור א"כ בכ"ח דהוכר האיסור דמדייתי שפיר נקרא שם איסור על הכלי לפי"ז יש ליישב הקו' מכלי אבנים וכלי גללים דבכלים אלו לא מדייתי ולא הו' הוכר האיסורא רק בכלי חרס דרכן דמדייתי:
כל זמן אכילה מבשל ושונה ומשלש וכו'. בכ"מ כ' דמשמע לרבינו הכי מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה וקשה לי הא חכמים לא איירא מכ"ח ומנ"ל שגם בכ"ח שונה ומבשל ולכן נראה לי שרבינו הוציא כן מתו"כ שמפורש כן גם בכ"ח עיי"ש פ' צו ואם בכלי נחושת בשלה מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו אין לי אלא כלי נחושת מניין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה ת"ל ישבר.
וממרק
ושוטף עד זמן אכילתו. הנה בתוס' חולין קי"ב הוכיחו דנתבשלו מותר בנ"ט בר נ"ט מהך דמותר לבשל שלמים בכלי שבישל בה אתמול שלמים ודחי דשאני קדשים דאוקמוה אדאורייתא ומב"מ בטיל והקשה במר"מ א"כ אמאי הצריכה התורה מריקה ושטיפה בכלי נחושת דהא לא משכחת כלל נותר בכלי מקדש דמב"מ בטיל ואיכא תמיד רובא ובחס"ו כתב דמר"ם הבין דמוש"ט ושבירה בכ"ח הוא משום איסור נותר אבל באמת אינו דמוש"ט ושבירה בכ"ח הוא כדי שלא יעשה הבלוע בכלי נותר ולי נראה דזה לא הועיל כלום דהא באמת הקשה בחס"ו בסי' קי"ד הא הבלוע הו' כטומאה בלוע ואיך נעשה נותר הבלוע ופשוט ל"ק דלא הו' כטומאה בלוע דהא אם יבשל יוציא ממנו הבלוע ואפי' בכ"ח הא עכ"פ יוצא הרבה אבל אי נימא דהבלוע בטיל ואוקמוה אדאורייתא א"כ ל"ש לומר דחל יען דאי יבשל יוצא הבלוע דאי יבשל ג"כ הא בטיל ברובא ואע"כ לומר דאכתי אם יבשל א"מ דלא בטיל שפיר יחול עלה איסור נותר לכן גם על הבלוע חל דהא לא הו' כטומאה בלוע דהא אי יבשל בו בא"מ יחול עלי' איסור נותר א"כ שוב קו' המר"ם ג"כ ל"ק בפשטות דצריך מוש"ט משום דאי יבשל בא"מ יתן טעם ויאסר משום נותר ובפרט דהאיכא רוטב רכה דהו' א"מ רק תוס' ע"כ איירא דליכא רק רוטב עבה, ועיי' פליתי צ"ח ודו"ק:
ועוד תמהו על דברי התוס' דאין להוכיח משם דנתבשלו מותר נ"ט בר נ"ט דשאני כלי מקדש דאוקמה אדאו' ומב"מ בטיל הא רב ושמואל דסברו מב"מ ל"ב מדאו' וא"כ ל"ש לדידהו לומר אוקמה אדאו' וא"כ קשיא בין לרב דאוסר נ"ט בר נ"ט בין לשמואל דעכ"פ אוסר בנתבשלו הא מכלי מקדש מוכח דמותר:
ונראה ליישב ולבאר הסוגי' דשם דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלו בכותח שמואל אמר מותר לאכלו בכותח רב אמר אסור לאכול נ"ט הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דהאי בצעא דעביד לי שייפא וכו' אמר רב יהיב טעמא כולי האי ולא הוא משום דנפיש מררי' טפי ומייתא דר"ש עמד קמי' שמואל ואכיל דגים שעלו בקערה בכותח ונתן לו ולא אכל אמר לרבך יהיב ואכיל וכו' הדר מר משמעתי' והשיב חס לי' לזרעא דאבא בר אבא דיהיב לי מידי דלא סבירא לי' ופירש"י דלא הי' דברים מעולם וכבר תמהו שזה חידוש דאטו שמואל משקר ועוד א"כ קשה באמת על שמואל איך יהיב לרב כיון דלא ידע דהדר בי' והנה תוס' פי' דבודאי רב אמר כן בפירוש אלא דמהאי כללא לא נשמע ותמהו א"כ למאי נפ"מ אמרו ולא הוא כיון דבאמת אמרה רב בפירוש דאסור והנה בפלתי הקשה איך פליגי במציאות אי הו' נו"ט וכ' דפליגי אי טעם קלוש אסור וקשה הא בגמ' איתא רב אמר אסור נו"ט הוא משמע דסובר דנו"ט ממש הוא וקשיא א"כ פליגי במציאות. ובתוס' דייקו מדנקט עלו משמע אבל בישול אסור וקשה מר"ט דאמר דכל יום נעשה גיעול לחבירו ע"כ משום דהו' נ"ט בר נ"ט ולא חלה עליו איסור נותר ושוב הוקשו משפוד הא שם ל"ש נ"ט בר נ"ט דחד נ"ט הוא:
והנה בראש יוסף הקשה מאי מייתא ראי' מר"ט דנתבשלו שרי אדרבא דוק מינה איפכא מדרבנן דפליגי עלי' וסברו דצריך הגעלה ע"כ דסברי נ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו וכמו שהקשו תוס' בזבחים דמדרבנן נשמע נ"ט בר נ"ט אסור ונראה לתרץ דהנה לכאורה י"ל איפכא מדברי תוס' דרב כר"ט ושמואל אתיא כרבנן ואקדים הטור סי' צ"ג הביא דברי הרשב"א בתה"ב אם בישל בשר או חלב ואח"כ בישל ירקות הוי הגעלה דבהתירא בלע הו' כהגעלה משא"כ ע"י בישול איסור לא הוי בישול ירקות כמו הגעלה והביא ראי' מהא דאמרינן בסוף מס' ע"ז השפוד והאסכלא מגעילין ברותחין ומשני הגמ' ש"ה דנעשה גיעול לחבירו ובישל בה שלמים דהאידנא אי חטאת ואח"כ שלמים הו' הגעלה בעודו היתר ומינה יליף הרשב"א דלמה יהי' זה מה דמבשל האידנא להגעלה הא אינו אלא בישול דעלמא אע"כ הואיל והתירא בעל אף כי מבשל אח"כ הוקלש כבר טעמא אבל אם איסורא בלע אף דהוקלש טעמי' מ"מ טעם איסור יש בו לא מהני מה דמגעיל לי' שפיר וכ' הב"י דהתוס' והרא"ש הקשו דאיך כל יום נעשה גיעול הא ממעט באכילתו והוי נ"ט בר נ"ט ותי' דמב"מ ברוב בטיל ובכלי מקדש אוקמוה אדאוריי' ולפי"ז אין הוכחת הרשב"א כלום דשם משום דאוקמוה אדאורייתא והש"ך בנקה"כ השיב על הב"י וכ' שאין דברי תוס' והרא"ש סתירה לדברי הרשב"א דהם לא באו לתרץ דהאיך מותר לבשל בפעם השני שלמים דהא ממעט באכילתו וע"ז כתבו דאוקמוה אדאורייתא ובטל ברוב כיון דבפעם שני עדיין אין כאן איסור ועדיין לא נעשה נותר דבודאי כשנאסר כבר הכלי ל"ש לומר אוקמוה אדאורייתא וברובא בטיל וא"כ אי הגעלה לא מהני תקשה איך מבשל בפעם הג' קדשים כיון דכבר נעשה הבליעה נותר אע"כ כרשב"א דבישול הו' כהגעלה אמנם הפלתי כתב להביא ראי' לשיטת הב"י דהנה תוס' זבחים דף צ"ו הקשו אתירוצים שכ' דמה"ת בטל ואוקמוה אדאורייתא כתבו ותימא אי נתבשל נמי שרי אמאי אמרו רבנן דמזמן אכילה ראשונה צריך מוש"ט וגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא הו' היתר דאין סברא לומר דגזה"כ דאפי' בחולין שרי והיינו דבקדשים סברי כרשב"א דהו' כהגעלה לכן הקשו דהואיל והתירא בלע הו' כהגעלה א"כ מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"ט שבודאי הי' עושין כן שיהא גיעול אחד לחבירו ומבשלים יום יום בכלי אחד ולמה צריך מוש"ט וליישב קו' תוס' ע"כ לומר דבאמת דלא כרשב"א אלא כהב"י דהטעם דר"ט משום דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא ות"ק לא ס"ל דאוקמוה אדאורייתא לכן ס"ל דלא נעשה גיעול לחבירו וסברו דבאמת ל"ה כהגעלה רק ר"ט ס"ל דקדשים הטעם דאוקמוה אדאורייתא ורבנן לית לי' דאוקמוה אדאורייתא:
אמנם קשה לי א"כ הא דכ' תוס' להוכיח מר"ט דס"ל נ"ט בר נ"ט שרי יקשה אדרבא כיון דסובר דנעשה גיעול לחבירו והו' כהגעלה א"כ הו' זה טעם ראשון ול"ה כלל נ"ט בר נ"ט וצ"ע:
על כן אני אומר הסברא כך דבודאי אי אמרינן דבישול הו' כהגעלה א"כ דגים שנתבשלו בקערה של בשר הו' כאלו פלט כל הבלועה להדגים א"כ מהדין לאסור בכותח דל"ש דהו' נ"ט בר נ"ט דהא נ"ט ממש הו' שנפלט הכל להדגים לכן באמת הדגים אסורים דנ"ט הוא דהו' נ"ט ממש וא"כ אתיא דרב כר"ט דנעשה גיעול לחבירו דהבישול הו' כהגעלה דהתירא בלע כשיטת הרשב"א והא דשלמים שבישלו היום מותר אף דנבלע בו שלמים דאתמול היינו משום דמה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאו' [ואין להקשות כקו' הראש יוסף בקדשים דכ' יקדש ע"כ מב"מ ל"ב די"ל דס"ל קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא א"כ מיקדש לא נשמע רק בבלע ממאכל שנגע בו לא בבלוע שע"י כלי כיון שבא מכח פגם פורתא] אבל מ"ד דנתבשלו מותר משום דסובר כרבנן דהגעלה ל"ה כבישול א"כ דגים אלו שנתבשלו ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט דלא פלט כל הבליעה להדגים רק טעם קלוש נפלט ונשאר עוד טעם בקדירה וכיון דל"ה בדגים אלא טעם קלוש ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט ובאמת פליגי בהא ר"ט ורבנן אי הו' כהגעלה ומיושב קו' הפלתי ואין לומר אכתי מ"ט דרבנן דאסרו כיון דסברי נ"ט בנ"ט דהו' טעם קלוש שרי א"כ כלי מקדש ג"כ אמאי אסורין הא אין בהם אלא טעם קלוש י"ל דשאני דגים שלא הי' מעולם בהם רק טעם קלוש כיון דבישול ל"ה כהגעלה אבל בקדירה הי' בה מתחילה טעם גמור רק ע"י בישול שנית נקלש טעמא לכן אין להתיר בלי הגעלה ואין לומר א"כ אכתי מה טעמא לרבנן שלמים שבישלו בה היום אסורה משום שנבלע בה שלמים דאתמול הא הו' רק נ"ט בר נ"ט [ואולי י"ל דבאמת גם לרבנן אם בישלו ונעשה גיעול לחבירו דמותר מטעם דהו' נ"ט בר נ"ט רק משום דלכשנעשה נותר אסור לרבנן דלא ס"ל דנעשה גיעול לכן ס"ל דאסור לבשל שלמים דהאידנא בשלמים דאתמול] די"ל דרבנן סברו דבקדשים דכ' יקדש להיות כמוהו ותאכל כחמור שבה ע"כ גם בהבלוע משלמים דאתמול ג"כ צריך לאכול כחמור שבו לר"ט ע"כ לית האי סברא לאסור משום דכ' יקדש כדמוכח מכח מה שכתבו תוס' לר"ט אמרינן מה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאורייתא והקשה בראש יוסף הא כתיב יקדש למימר אפי' מב"מ אסור א"כ ל"ש לומר אוקמוה דאורייתא וע"כ דרק בנוגע במאכל בזה ס"ל דאסרה תורה דגלי קרא יקדש אבל בולע ע"י כלי לא נאסר משום דס"ל למ"ד כלי בת יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא לא נאסר משום יקדש:
ולפי"ז יפורש שפיר דברי רב דאוסר בדגים שעלו בקערה ומפרש נ"ט הוא דהיינו דהו' טעם גמור כיון דבישול הו' כהגעלה ואין כאן פלוגתא במציאות אמנם לכאורה התינח אי הו' נקט נתבשל אבל כיון דנקט עלו א"כ בעלו ג"כ איירא ובעלו ל"ש דהו' כהגעלה א"כ ל"ה נו"ט גמור הנה פשוט י"ל דגזרו בעלו אטו נתבשלו אולם יש לומר ע"ד אחר נכון דהנה הריא"ף בפג"ה כ' דרב דסובר ריחא מילתא הוא משום דלטעמי' אזיל דמב"מ ל"ב והקשו מפת שאפאה עם הצלי דהו' א"מ והעלה דשם משום דיל"מ [וכהא"ג ישל"מ אף בא"מ ל"ב כמש"כ הר"ן] והקשה הרמב"ן א"כ הא דאמרו בגמ' דף קי"א דדגים שעלו בקערה לרב אסור משום דנו"ט הא אפי' ל"ה אלא משהו ג"כ אסור דישל"מ ותי' הריטב"א דנ"ט בר נ"ט גרע ממשהו וגרע נמי מריחא [ונראה ליישב דבראש יוסף חקר אי נ"ט בר נ"ט אסור בחמץ בפסח משום דאיסורו במשהו והעלה דנ"ט בר נ"ט בטעם שלישי גרע ממשהו כיון דהו' משהו הבא מטעם קלוש וי"ל דבהא פליגי רב ושמואל דהא בהא תליא אי אמרינן נתבשלו הו' כהגעלה והו' טעם ראשון אז עלו עכ"פ הו' כמשהו ולא גרע מריחא אבל אי אמרינן נ"ט בר נ"ט הו' דבישול ל"ה כהגעלה רק טעם שני ע"כ עלו גרע מריחא ומשהו ממנו אינו אוסר וזהו דקאמר רב דלכן גם עלו אסור דנו"ט הוא ועדיף מריחא וא"כ משהו ממנו ג"כ אסור משום דישל"מ היינו דלא תימא דגרע מריחא דל"ה אפי' כמשהו דאסור בישל"מ משום דטעם השלישי שנאכל בכותח הו' משהו מטעם קלוש וגרע מריחא וכ"כ ריטב"א ודנ"ט בר נ"ט גרע מריחא [ונפ"מ מזה אם כבר נתנו בכותח דלכך אין לו היתר מותר לאוכלו גם לרב כמו שמבואר] קמ"ל רב דנו"ט הוא ועדיף מריחא ובאמת אף אי ל"ה אלא משהו משום דישל"מ כקו' הרמב"ן לאמת ודו"ק:
ולפי"ז י"ל דרב דקאמר דאסור דנו"ט הוא בין בעלו בין נתבשלו דנתבשלו הו' נו"ט יען דמהני כהגעלה והו' טעם ראשון ובעלו הכונה נו"ט הוא ועדיף מריחא ושמואל סובר נ"ט בר נ"ט הוא בין בנתבשלו בין בעלו משום דס"ל בישול ל"ה כהגעלה ובעלו הו' טעם קלוש וגרע מריחא לכן אף דישל"מ מותר וע"ז מייתא הגמרא דהאי דרב לאו בפירוש אתמר אלא מדאמר בהאי שייפי דיהיב טעמי כולי האי נשמע לי' דנ"ט בר נ"ט אסור והיינו משום דגמ' ס"ד דטעמי' דרב ושמואל דפליגי בדר"ט ורבנן וס"ד כסברת תוס' דרב כרבנן דלית להו נטב"נ ושמואל סובר כר"ט דנ"ט בנ"ט שרי וא"כ לכו"ע ל"א דבישול הו' כהגעלה וא"כ נשמע מר"ט דאפ"ה מתיר גם בבישול ביום השלישי דנעשה כבר נותר ע"כ משום דהו' נטב"נ ולא חלה עליו איסור דהו' טעם קלוש ורב סובר כרבנן דלית להו נעשה גיעול לחבירו משום דנטב"נ ג"כ אסור דטעם שני הו' ג"כ טעם גמור כמו טעם ראשון והיינו דמשמע לי' מדאמר יהיב טעמא כולי האי נשמע דטעם שני הו' טעם גמור וע"ז דחי ולא הוא דהיינו דבודאי רב אמר בפירוש שהוא אסור דדגים שעלו בקערה אסור אבל לא כדס"ד יען דסובר טעם שני הו' כטעם ראשון טעם גמור דאז הו' זה פלוגתא דמציאות דז"א דבעלו ל"ה טעם גמור והאי שייפי שאני דמררי טעמא אלא טעמא דרב דסובר בודאי דנתבשלו הו' נ"ט גמור כיון דסובר כר"ט דבישול הו' כהגעלה ובעלו הו' עכ"פ נ"ט דעדיף מריחא וע"ז מייתא הך עובדא דר"ש קאי קמי' דשמואל אכל דגים שעלו בקערה בכותח ונתן לר"ש דהיינו שנתן לו כשהוא עם הכותח דל"ה עוד ישל"מ ומותר לרב ג"כ רק האי תלמיד הו' סבר כדס"ד דטעמי' דרב דאסור משום דהו' נ"ט גמור בין בעלו דטעם שני הו' כטעם גמור כדס"ל לר"ט וא"כ אף בנתערב א"כ הכותח אסור כיון דנרגש הטעם ושמואל אמר לו לרבך יהיב ואכל כשהוא כבר עם הכותח ושאל התלמיד לרב הדר מר משמעתי' והשיב לו רב דחס לי' לזרעא דאבא דליסוף לי מידי דלא סבירא לי וא"כ אי מטעם חזרה אכלתי הא שמואל ל"ה ידע שחזרתי א"כ איך יהיב לי אלא ודאי הא שאני דהי' כבר נתערב עם הכותח וידע שמואל דכהא"ג שריא גם לדידי יען דטעמו דאסור בנתבשל משום דהו' נו"ט ובעלו ג"כ הו' נ"ט משום דעכ"פ עדיף מריחא ואסור משום דישל"מ אבל בנתערב כבר שרי לדידי:
ובהא ניחא מה שהקשתי במק"א דהא דרב נשמע מכללא מדאמר יהיב טעמא כולי האי ע"כ ללמד אתי דנ"ט ב"נ אסור וקשה מנ"ל דילמא משום נ"ט דאיסורא ולאשמעינן דע"ג [דהנה בפלתי הקשה אטו פליגי במציאות אי ע"ג או ת"ג ותי' דפליגי אי הו' טעם גמור או טעם קלוש וא"כ קמ"ל רב מדיהיב טעמא כולי האי ע"כ דע"ג ולענין איסורא אבל לא לענין בב"ח לאסור נ"ט בר נ"ט משום דאלים ויתן טעם בשלישי] להנ"ל ניחא דהיינו דדחי דל"ה דמררי' טעמא והרגיש הר"ן א"כ מאי קמ"ל רב בהא דאמר דיהיב טעמא כולי האי להנ"ל י"ל דהכי קאמר דרב קמ"ל דע"ג דאי לאו דע"ג ומפליט הטעם אף דמר טובא ל"ה נרגש הטעם אבל לא לאשמעינן בזה דנ"ט בנ"ט אסור כמו טעם גמור דבאמת לית לי' לרב בעלו דהו' טעם גמור אלא דעדיף מריחא ובנתבשלו הא"ט דאסור משום דבישול הו' כהגעלה וזה לא נשמע מהאי עובדא דשייפי דהא בעלו איירא:
ובמש"כ יש ליישב מה שהקשה הר"ן ויש מפורשים דטעם שני ג"כ נטב"נ מותר א"כ קשה מהא דקדירה שבישלו בה חלב והא הוה נטב"נ ולפמש"כ נכון דהנה הני דסברי נטב"נ בשני נו"ט שרי ע"כ דסברי כר"ט דסובר גם בשפוד ואסכלא דהוה שני נו"ט דאמרינן דנעשה גיעול לחבירו וא"כ הא לר"ט כ' הרשב"א דבישול הוה כהגעלה וא"כ נהי דנו"ט מתירין היינו היכא דל"ה דרך בישול והגעלה אמרינן דטעם שני ג"כ הו' טעם קלוש ולא יכול לחול עליו איסור בב"ח אבל דרך בישול והגעלה דיוצא כל הטעם דהו' כטעם ראשון ממש בודאי אסור [משא"כ בשפוד ואסכלא דל"ה דרך בישול והגעלה לכן מתיר רב נו"ט] ולכן לא יבשל בה חלב וער"ן שכ' באפשר ע"י בישול אסור ולפימש"כ דבישול הו' כהגעלה בודאי ע"י בישול אסור ודו"ק:
והנה במה שהעלה רבינו דרק בחטאת בעי שבירה ראיתי בשו"מ שם שהביא אותה ראי' שהבאתי מגמרא דף פ"ב דאמרו שם מכדי איתבי כל קדשים לגבי מזבח לענין מרוש"ט חטאת דכ' רחמנא למה לי ואם איתא דגם שאר קדק"ד איתרבי לענין שבירה בכ"ח כחטאת לאיזה צורך אמר לענין מריקה ושטיפה הי' לומר בסתם מכדי איתרבי כל קדק"ד לגבי מזבח כחטאת אע"כ דבזה לא איתרבי לגבי מזבח כחטאת רק לענין מרוש"ט.
הנה במה שהקשה הסמ"ג מתוספתא דר"ש אומר דק"ק א"צ מוש"ט אלא הדחה וכלי חרס ישבר מוכח דגם בשאר קדשים צריך שבירה נראה פשיטא דבודאי לר"ש דס"ל קדק"ל א"צ מוש"ט רק בקדק"ד אין לחלק עוד בין קדק"ד לחטאת דרק למ"ד דקדק"ל צריך מוש"ט לכן ס"ל לרבינו דיש לומר דרק בחטאת צריך שבירה בכ"ח הא שאר קדשים כגון קדק"ל גם לדידן א"צ שבירה דבזה מודין חכמים לר"ש דלרבנן אין חילוק בין קדק"ד לקדק"ל לכן ס"ל דגם בקדק"ד א"צ שבירה רק בחטאת אבל לר"ש דמוש"ט רק בקדק"ד אין סברא לומר דרק בחטאת צריך שבירה לא בקדק"ד דאין סברא לחלק דהחמירה התורה יותר בחטאת מבשאר קדק"ד ובהא ניחא נמי מה שהקשה בבה"ז דמסיק בגמרא כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכות ולרבינו הדק"ל ליעבד דחרס דאין צריך שבירה רק בחטאת וא"ל דמיירא במנחת חוטא דהא אין צריך שמן וליכא בישול ובלוע להנ"ל ניחא דכ"כ בצ"ק דכאן קאי לר"ש דס"ל במנחות דף צ"ה דאין קדושתן בתנור ול"ה כ"ש א"כ לר"ש גם רבינו מודה דכ"ח צריך שבירה בכל קדק"ד וא"ש הכל.