כלי
חרש שנתבשלה בו חטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה וכו'. ובבה"ז תמה דהא בפסחים דף כ"ח בשמעתין דקדרות בפסח מבואר דילפינן מהכא דכלי חרש אין יוצא מידי דופיו לעולם מהדצריכה תורה בכלי חרס שבירה ומדברי רבינו דאינו אלא בחטאת ע"כ מפני חומרא דחטאת כן ובשאר קדשים הא מהני מוש"ט בחמין א"כ איך מצי יליף מכאן דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ובצאן קדשים ובשעה"מ תי' דהחמירא התורה בחטאת יען דנשאר משהו והה"ד לשאר איסורים כחמץ ויי"נ והטעם המלך תמה א"כ מאי פריך הש"ס מטש התנור באלי' הא בב"ח אין איסור במשהו וכן הוקשו עוד מכמה דוכתי':
ונראה ליישב בהקדם דהנה לשיטת רש"י וראב"ד דבכל קדשים אף בקדשים קלים בעינן שבירה לכלי חרס קשה לי טובא דלקמן דף צ"ז אהא דתנן אם נגע תאכל כחמור שבה ומפרש הגמרא דילפינן מכל אשר יגע בבשרה יקדש שאם נגע בבשר קדשים תאכל כחמור שבה ואם נגע בפסול תפסול ג"כ [וילפינן מזה בחולין צ"ז ונזיר ל"ח דטעכ"ע בקדשים] לעולה ולמנחה לחטאת לאשם ולמלואים ולזבח השלמים הקישא כל התורה הקרבנות לחטאת לאסור בלוע ולפי"ז יש להקשות הא קרא דאשר תבושל בו ישבר בחטאת כתיב מנ"ל בשאר קדשים ומכש"כ בקדשים קלים דאין לומר דהא נמי מהקישא יליף דזה אינו דזה רק בבלוע בבשר אבל בבלוע בכלים ע"כ לא ילפינן מהיקש לחטאת דאי אמרת דילפינן גם בבלוע בכלים מהיקש א"כ הא דאיתא בשמעתין ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת"ל קודש הקדשים וקדשים קלים ילפינן מדמיעט קרא אותה למעט תרומה תיפק לי' מהקישא דחטאת אמנם כבר הקשו התוס' לעיל דף צ"ב כיון דילפינן לענין בלוע מהקישא ה"נ נילוף מהקישא לחטאת לענין בכלים דצריך מוש"ט אף לקדשים קלים ותי' דאי לאו אותה לרבות לענין מוש"ט בשאר קדשים לא הו' מרבה מהקישא בלוע בבשר אלא דהו' ממעטינן מזאת בלוע בשאר קדשים והו' מרבינן מהקישא לענין כיבוס גם בקדשים קלים ולכן בעינן אותה ומרבינן בלוע בכלי אך זה אינו דהא תינח לענין מוש"ט דתליא בבלוע מרבינן שפיר מהקישא ומוקמינן מיעוטא דזאת לענין כיבוס אבל לענין שבירת כלי חרס אין לילף מחטאת דא"כ למאי הלכתא כתיב קודש קדשים כיון דמרבינן מהיקש אפי' קדשים קלים אעכ"ח דלא ילפינן זה מחטאת דרק במידי דתליא בבלוע כתבו תוס' שפיר דילפינן מידי דבלוע מחטאת אבל שבירה בכלי חרס דרצה רבא לפשוט בבישול בלא בלוע בכלי חרס צריך שבירה א"כ לא הו' מידי דבלוע אין לילף כלל מחטאת בהיקש ולכן כתבה תורה קודש קדשים לאשמעינן דלא ילפינן מחטאת לענין שבירה בכ"ח:
אך יש לומר דבאמת לרש"י וראב"ד האיבעיא דבישול בלא בלוע קאי נמי אמוש"ט [אף דרש"י מפרש בכ"ח ובחטאת ע"כ לרש"י במשנה דמפרש זהו חומר אכיבוס קאי ע"כ בעיא דרמי בר חמי קאי אכל קדשים והה"ד במוש"ט] כמו דנשמע מאותה דבקק"ל מוש"ט כן נמי נשמע מקרא דאותה בתרומה ל"ב שבירה בכלי חרס מכלל דבקדשים קלים בעי שבירה והדר ילפינן מהקישא דלחטאת כמוש"כ תוס' לעיל לענין מוש"ט דאין לומר דשבירה בכלי חרס לא הו' מידי דבלוע דהא גם במוש"ט חייב בבישול בלא בלוע וע"כ משום דסתמא דקרא איירא בבישול בבלוע א"כ הו' מידי דבלוע א"כ גם שבירה בכלי חרס שפיר ילפינן מהקישא דחטאת [ופלא ברש"י סוף ע"ז כתב הא דמוש"ט גזה"כ כמו כיבוס ושבירה בכלי חרס במקום קדוש והה"ד למשו"ט והא עכ"ח לא דמי לכיבוס דכיון משום בלוע הוא כמוש"כ תוס' דלכן סמיך אהקישא דלחטאת משא"כ כיבוס ואיך מדמה רש"י לכיבוס ועוד דא"כ בקדשים אין צריך שבירה כלל בכלי חרס רק בחטאת דאין לילף מהקישא כיון דחומרא דשבירת כלים הוא דומיא דכיבוס ונראה דרש"י מפרש למאי דס"ל לר"י בזבחים צ"ד דטעון כיבוס כל הכלי וכן במוש"ט כל הכלי א"כ שבירת כלי חרס ג"כ משום דנתפשט הבלוע המעט בכל הכלי אבל בישול בלא בלוע לא הו' צריך שבירה א"כ תליא שפיר בבלוע ושייך שבירה בכל קדשים אבל למאי דקייל"ן כר"א רק במקום שנגע וכן קייל"ן דלא כרמי בר חמא א"כ שבירת כלי חרס משום בישול בלא בלוע א"כ לא תליא בבלוע והו' גזה"כ כמו כיבוס ולא ילפינן שאר קדשים מחטאת כשיטת רבינו] א"כ לפי"ז אדרבא קשה לדעת רבינו דס"ל דשבירה בכלי חרס רק בחטאת הא תינח בקדשים קלים יש לומר דלא ילפינן מהיקש דחטאת דא"כ קודש קדשים למאי הלכתא כתבה רחמנא אבל לדעת רבינו גם בקדק"ש אין צריך שבירה רק בחטאת יקשה אמאי יליף מהקישא וא"ל דלא הו' מידי דבלוע דהא רבינו מפרש דבישול בלא בלוע רק לענין שבירה דכלי חרס קמבעיא לי' ז"א דהא רבינו פסק דבאמת דבישול בלא בלוע ספק הו' אמנם עוד קשה לי לשיטת רש"י וראב"ד דשבירה בכלי חרס הוא בכל קדשים כיון דצריך הגעלה וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם א"כ קשה קו' עצומה הא דפריך בשמעתין חטאת שאר קדשים מנין וקשה הא פשיטא דהגעלה בעי כמו כל האיסורין וכדאמר לעיל מידי דהו' אגיעולי נכרים ואין לומר דפריך באמת רק למ"ד מוש"ט בצונן דהא בגמרא משמע דלא ידע מזה רק דפריך מדתנן דבישל תרומה לא יבשל חולין ומוקי ברייתא זו כמ"ד מוש"ט בצונן או למ"ד מריקה בחמין ולענין שטיפותא יתירתא בשלמא לשיטת דרק בחטאת אבל בקדשים אין צריך שבירה אלא מוש"ט ע"כ דמוש"ט אינו בתורת הגעלה דהא הגעלה לא שייך בכלי חרס שפיר פריך מנ"ל דבעינן כלל מוש"ט בשאר קדשים חוץ מחטאת [וכס"ל באמת לרבינו דמוש"ט היינו עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר א"כ אינו במקום הגעלה וכאשר יבואר] אבל לפירש"י וראב"ד קשה:
ונראה ליישב דהנה בחס"ו חיו"ד סי' קי"ד הקשה לדעת רבינו בפ"י מהמא"ס דבהקדש משקין היוצאין מהן רק דרבנן דהא דילפינן בחולין דף ק"כ דמשקין היוצאין מהן כמותן פרי מביכורים אינו רק אסמכתא א"כ הא דילפינן מקרא דבעינן מוש"ט הא משקין היוצאין מהן אינו רק דרבנן [וכוונתו להקשות דאף דהגעלה בשאר איסורין דאורייתא אבל בקדשים אין לילף מגיע"כ דהא איתא בפסחים דגיע"כ חידוש הוא] ותי' דתוס' חולין דף קי"ב כתבו דרוטב הו' כמו גופו של איסור והא דצריך דהטמאים לאסור צירן ורוטבן היינו דהו"א דלא מחייב בשתי' רק באכילה ובחס"ו הרחיב לבאר דבריהם עפ"י תוס' חולין דף ק"כ דכל משקין היוצאין דאמרינן שאין כמותן הוא מתרי טעמא חדא כיון דנשתנה ונעשה משקה אין אלא זיעה בעלמא אך זהו דוקא משקה היוצא ע"י איצצא אבל היוצא ע"י בישול ומכש"כ המחהו וגומעו הו' גוף האיסור והיינו שכתבו לחלק בין רוטב לציר ולפי דרך זה פשיטא דצריך מיעוט דע"י בישול משקין כמותן אבל כתבו עוד סברא אחרת דאכילה כתיב ורוטב אינו אלא שתי' דרק בתירוש ויצהר שתי' בכלל שעומדין לכך אך היכא שנבלע במאכל הרי הוא מידי דאכילה לפי"ז בבלוע בכלי הא לא הו' מידי דאכילה לשיטה זו לכאו' יקשה ממוש"ט ולתרץ זה ע"כ לומר כיון דעכ"פ המיחוי מצד עצמו הו' גוף האיסור ונעשה נותר לכן צריך מוש"ט [רק דאם הו' מוצצו בפה לא הו' חייב משום נותר דאכילה כתיב וזה לא הו' אלא כשתי'] ובכלי חרס צריך שבירה [והנה לי תמוה אתי' קמא של התוס' חולין הנ"ל שמחלקין בין משקין היוצאין ע"י איצצא דלא הו' כמותו מהא דאיתא לקמן דף צ"ח איצטריך למיכתב מנחה ואיצטריך למיכתב חטאת דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מבלעא אבל חטאת אימא לא ואי אשמעינן חטאת דקריר נכנס יותר בבשר וזה כסברת הפוכות הא מצי לומר ברווחא דבמנחה נאסרה בנגיעה דבמנחה מה שבולעת זה מזה הם משקין ממש שבולע זה מזה אבל בחטאת הא לא הו' אלא כיוצא והיינו ע"י אצצא כרש"י לעיל דאיירא במחתך שומן וסך ממנו בצלי והיינו ע"י איצצא הו"א דלא הו' כמוהו וצע"ג אלא דשוב ראיתי בשמ"ק גריס כגון שמהתך שומן וסך בי' וא"ש בהא מה שהק' בטה"ק מה דחקו לרש"י לפרש במחתך שומן לפי גי' שלפניו ולא פי' כפשוטו שנגע זה בזה חם בחם להנ"ל ניחא דנגיעה חם בחם אינה אלא כטעם היוצא ע"י איצצא ובהא משקין אין כמותן בהקדש ובפסולי קדשים וכהא"ג מוכרחין לומר בזבחים דף ל"ה חשוב לאכול קופה חוץ למקומו כשר ובטה"ק תמה באמת הא משקין כמותן בהקדש ותי' דע"כ הי' להם איזה פירכא דלא נילף פיגול מהקדש אמנם לי נראה דזה רק לענין איסור נותר שיהא אסור התבשיל שמבשלין בו אבל לענין חיוב על איסור נותר תליא באמת בשני תירוצים של תוס' הנ"ל כאשר אבאר דהנה תוס' בשמעתין דף צ"ו הקשו למה הצריך הכתוב שבירה בכלי חרס דל"ש לומר על הקרא דחייס דילמא פקעי או שאין עושין כבשונות וכ' דלא על הקרא קפריך דהקרא יש לומר דאדרבא קמ"ל רבותא דאף ע"י שבירה מיקרי ביעור דלא תימא דלא מהני שבירה דטעמו של בשר חטאת נשאר בחרסית ואין מתבער מן העולם כמו ע"י מוש"ט קמ"ל דמהני שבירה והנה לכאו' הא תינח אי אמרינן כשיטת רבינו דמוש"ט וכן שבירת כלי חרס עקב אכילה בעינן הא גופי' קמ"ל קרא דקושטא דמילתא אשמעינן קרא דמהני שבירה דגם עי"ז מתבער דהא כיון שנשבר א"י להוציא הבליעה ע"י בישול הו' כטומאה בלוע שאין מטמא וכמש"כ התה"ד סי' קפ"ג וחס"ו שם אבל אי אמרינן דצריך מוש"ט ושבירה אחר שנעשה נותר כדי שלא יאסר התבשיל וקשה באמת דגלי קרא דסגי בשבירה הא בשבירה לא מתבער מן העולם מה שנעשה כבר נותר:
לכן נראה דתליא בשני שיטות הנ"ל דאי אמרינן דמשקין אין כמותן כל זמן שלא נבלעה במאכל דאכילה כתיב ולא שתי' א"כ יש לומר דגם נותר לא הו' דכ' ביום השלישי יאכל וכיון דלא שייך בי' אכילה לא נעשה נותר לעבור עליו משום בל תותירו כל זמן שעומד בקדרה אלא דבשעה שמבשל בו ונבלע במאכל אסור שפיר המאכל דהאיסור נותר חל לענין כשיהא ראוי לאכילה שיאסור התבשיל אבל לא לעבור ע"ז בל תותירו כל זמן שעומד בחרסית כיון דאם הי' מוצצו בפיו אם הי' אפשר לא הו' מחייב משום אכילת נותר דמשקין אין כמותן ולכן שפיר מהני שבירה דכששברו לא בא מעולם לכלל שבירה ממילא הוא משביתו מן העולם וליכא מעיקרא חיוב על נותר אבל אי אמרי' דרק ע"י איצצא משקין אין כמותן אבל ע"י בישול משקין כמותן וכגוף האיסור א"כ אף בבלוע בחרסית הו' כגוף האיסור עובר עליו בבל תותירו א"כ לא מהני שבירה דהא עכ"פ עובר בבל תותירו קודם שמבערו ע"י שבירה הנה צריכין עכ"ח לומר כשיטת רבינו דמוש"ט היינו עקב אכילה קודם שנעשה נותר דשוב לא חל איסור נותר כיון דאינו ראוי לבשל בו הו' כטומאה בלועה דלא חל עליו איסור נותר ואין עובר בבל תותירו ג"כ לכן שפיר התורה התירה שבירה בכלי חרס [ומה שדייק בטעם המלך בה' חומ"צ דמדברי רבינו משמע לכאו' דשבירת כ"ח אינו עקב אכילה יבואר להלן]:
מעתה נתיישבה קו' הנ"ל לשיטת רש"י וראב"ד דפריך שאר קדשים מנין משום דבאמת אי לאו קרא לא הו' צריך מוש"ט דלא חל איסור נותר בעודו מובלע בכלי כיון דאם הי' מוצצו מן הכלי בפיו לא הו' אלא שתי' ולא אכילה ואין חייב משום אכילת נותר ממילא חייב משום בל תותירו ג"כ [כמו דלא נעשה פיגול בחשב על משקין היוצאין חוץ לזמנו כמש"כ לעיל] א"כ ס"ד דאין אוסר תערובתו ג"כ אף דמובלע בתבשיל ולכן פריך מנין דצריך מוש"ט ורק דכתיב קדק"ד וכתיב אותה למעט תרומה נשמע דגם בקדשים קלים צריך מוש"ט דקרא קמ"ל הא גופי' דחל איסור נותר לענין זה שאם יבשל בו ויבלע במאכל יאסר דכשנבלע במאכל משקין כמותן וניחא נמי גם קו' הראשונה דיש לומר דוקא בכלי נחושת דיוצא הבלוע ע"י בישול ואפשר ע"י בישול להוציא בלוע ממנו לא הו' כטומאה בלועה ועובר עליו בבל תותירו ממילא אוסר נמי התבשיל לכן צריך מוש"ט אבל בכ"ח דאינו יוצא מידי דופיו לעולם זה הו' כטומאה בלועה הדין נותן דלא חל על הבלוע איסור נותר לענין לעבור בבל תותירו ממילא אין אוסר תערובתו וא"כ שפיר יש לפרש הא דפריך שאר קדשים מנין דקאי נמי אשבירת כלי חרס ומשני דכתיב קודש קדשים וקדק"ל יליף מאותה וסמיך אהקישא לחטאת וכדפרכינן לעיל הא דכתיב קדק"ד היינו בבישול בלא בלוע ובקדק"ל אינו עובר אבישול בלא בלוע ויושב דברי רבינו הנ"ל הוא לו נדפסה בפ"ה מה' איסורי מזבח עיי"ש היטב:
או כלי שעירה לתוכו רותח. נשמע דעירוי הו' כמבשל וקשה הא רבינו פסק כמ"ד תתאה גבר א"כ עירוי לא הו' כבישול כמש"כ התוס' בשמעתין דידן וצ"ל דרבינו ס"ל דלא כתוס' אלא דע"י עירוי צריך שבירה משום דהו' בליעה בלא בישול: