כשמנתח
אברי עולה וכו' ומסיר גיד הנשה ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וכו'. עלח"מ שתמה הרי רבינו פסק לעיל בפרקין כרבי דפירשו ירדו א"כ קרא דהקטיר את הכל ע"כ לרבות מחוברין דאיסורא דלהתירא ל"צ קרא דיליף מראשה של עולה א"כ איך פסק דחולץ גיד הנשה [ודע דעל לשון רבינו דכאן לק"מ דרבינו כתב פירשו לא יעלו א"כ זהו דלא כרבי רק כמשנה דזבחים דף פ"ה כמש"כ תוס' שם ורק הקו' סובב עמש"כ רבינו בפה"מ דירדו ע"כ דפסק כרבי ושפיר הקשה בלח"מ]:
ונראה ליישב דהנה במשנה דזבחים איתא דצמר שבראשי כבשים ג"כ מחוברין יעלו ופירש"י דאיתא בחולין דף כ"ד דא"צ הפשט ולפי"ז קשה לי מה קאמר בחולין דיליף מראשה של עולה דיעלו מחוברין הרי רישא של עולה אף עור וצמר קרב משא"כ כל העולה דצריך הפשט א"כ הו"א דמסיר גם הגיד ועצמות ולדעתי צ"ע בזה ולישב נאמר דהנה בחגיגה וזבחים דף קט"ו פליגי אי עולה שהקריבו במדבר הי' בכלל הפשט דלחד מ"ד פרטות נאמר באוהל מועד ולא הי' צריך תחילה הפשט א"כ שפיר ילפינן מראשה של עולה דעצמות קרב דהתירא דא"ל דצריך הפשט דגם זה א"צ הפשט וא"כ דעכ"פ קודם שנאמר באוה"מ לא הי' צריך לחלוץ עצמות לכן שפיר ילפינן מראשה של עולה אף דעתה צריך הפשט מה דגלי גלי אבל חילוץ עצמות דהתירא דלא הי' צריך קודם שנאמר באו"מ מקרא דראשה של עולה א"כ נשאר גם עתה הילפותא ומעתה למ"ד פרטות נאמרה באו"מ ועולה שכתב במדבר הי' צריך הפשט וניתוח א"כ א"א לילף מראשה של עולה דשם דא"צ הפשט וניתוח לכך גם עצמות קרב אבל כל הקרבן דצריך הפשט הו"א יחלוץ עצמות וצריך להקטיר את הכל לרבות מחוברין דהתירא וא"א לילף מראשה של עולה וא"כ ליכא קרא לרבוי מחוברין דאיסורא לכן פסק רבינו דיחלוץ הגיד וא"ש:
ועוד יש לישב דהנה בזבחים דף ק"כ פליגי רב סובר עולת במת יחיד א"צ הפשט וניתוח ור"י סובר צריך הפשט וניתוח ומעתה י"ל לר"י דסובר דצריך הפשט וניתוח לשיטתו קאי דהנה רנב"י אמר להעלותו פליגי וסובר ר"י דאסור להעלותו ופירש"י דרי"ו כרבנן והקשה בראש יוסף א"כ פליגי בפלוגתא דתנאי ולכן נראה דרבינו מפרש דפליגי אליבא דרבי דלרי"ו גם לרבי אסור להעלותו והיינו משום דלרי"ו דסובר דבעי הפשט וניתוח גם בבמת יחיד א"כ א"א לילף מראשה של עולה דשם א"צ הפשט משא"כ בקרבן כולו א"כ צריך שפיר והקטיר לרבות עצמות דהתירא במחוברין אבל ר"ח בר' יוסף יסבור כרב דא"צ הפשט בבמת יחיד א"כ שפיר אפשר לילף מראשה של עולה ושוב אף דבבית עולמים צריך הפשט לענין חילוץ עצמות לא מצינו דצריך ושפיר י"ל דא"צ כמו בבמת יחיד דיליף מראשה של עולה ולכך והקטיר רק אתי לרבות מחוברין דאיסורא אבל רי"ו לשיטתו גם לרבי ג"ה אסור להעלותו דוהקטיר צריך לרבות מחוברין דהתירא דא"א לילף מראשה של עולה יען דצריך הפשט וראשה א"צ הפשט וגם בבמת יחיד הקרבן צריך הפשט א"כ אין לילף מראש וצריך לרבות דהתירא אבל דאיסורא צריך לחלוץ וא"ש דברי רבינו על נכון מאוד:
וכן י"ל לדרך הראשון דרי"ו לשיטתי' דנהי דשם אמרינן דרב ורי"ו אליבא דריוה"ג פליגי דא"צ הפשט היינו אליבא דריוה"ג וכש"כ דרי"ו א"ש טפי למ"ד דעולת מדבר הי' צריך הפשט וא"כ רי"ו לשיטתו שפיר סובר אף לרבי אסור אף להעלותו ודלא כפירש"י דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן ודו"ק:
עוד נראה לי ליישב בפשטות דהנה קשה לי דהרי במשנה דזבחים מבואר דמרבה צמר בראשי כבשים ופירש"י שם יען דא"צ הפשט כדאיתא בחולין ובחולין פירש"י הא דא"צ הפשט מרבה מוהקטיר וביאר במהר"ם הכונה דעתה דכתיב קרא דאת הראש דא"צ הפשט אז מרבינן מוהקטיר צמר בראשי כבשים וביתר ביאר הוא בטה"ק בזבחים דאי לאו קרא דא"צ הפשט ל"ה ילפינן מוהקטיר לרבות צמר אלא לרבות עצמות [והיינו לרבנן פירשו ולרבי מחוברין דאיסורא] וכן אי לאו קרא דוהקטיר הו' מצריכין הפשט אף בראש עולה יען דכתיב ועשית עולותיך בשר ודם למעט עור וצמר ולכן צריך והקטיר יעוש"ה דלא כמהרש"א בחולין שם א"כ הרי צריך שפיר והקטיר ומנ"ל לרבות דאיסורא הא צריך לרבות צמר בראשי כבשים ועכצ"ל דכאן בחולין דקאי אברייתא דלא חשוב רק עצמות שפיר קאמר דע"כ לרבות רק דאיסורא אבל התירא ל"צ אבל במשנה דקתני דמרבה אף צמר בראשי כבשים א"כ אף אי א"צ לעצמות במחוברין צריך לצמר וא"כ אין לנו קרא לרבות דאיסורא ושפיר פסק רבינו דחולץ גיד הנשה כיון דרבינו כאן כתב אף צמר בראשי כבשים מחוברין יעלו ודו"ק:
ועוד יש ליישב באופן רביעי דהנה בזבחים פליגי רבה ור"א אליבא דרבי לרבה פירשו קודם זריקה מותרין לאחר זריקה אסורין לעולם דקבעו זריקה למזבח והקשה בטה"ק כיון דיליף מאשם דעצמות מותר א"כ גם אחר זריקה ליליף כמו באשם ותי' כיון דקרא כתיב והקטיר את הכל לרבוי עצמות מוכח דעצמות בכלל הקטרה א"כ איקבע למזבח כמו הבשר יעש"ה:
וקשה לי דהא לרבי באמת אין מוכח דעצמות בר הקטרה דוקא רק אתי דא"צ לחלוץ דאיסורא דהיינו גידין אבל דהו' בר הקטרה לא מוכח וליישב עכ"ח נאמר דלרבה לרבי לא אתי' לאיסורא אלא להתירא דאי מרישא של עולה רק מוכח דרשאי להקטיר דא"צ לחלוץ וא"כ הו"א לאחר זריקה שרי בפירוש כמו באשם וצריך להקטיר דהוא בר הקטרה וקבעו למזבח וא"א לילף מאשם א"כ שפיר צריך קרא ולא אתי לאיסורא כלל ורק לר"א דסובר אחר זריקה שרי דיליף מאשם א"כ שפיר קרא א"צ דלא הו' בר הקטרה לר"א א"כ אתי רק לאיסורא ובמש"כ א"ש קו' הטה"ק לר"א דיליף אחר זריקה שרי דהא קרא כתיב והקטיר דהו' בר הקטרה א"כ איך יליף מאשם דשרי הא איקבע להקטרה ותי' בטה"ק דהוא סובר דקרא לא אתי דבר הקטרה הוא שיהא מצות הקטרה בגוף העצם רק הקטרת הבשר מצוה שלא יסיר העצמות ממנו עייש"ה ולפמש"כ נכון יותר דלר"א קרא אתי לאיסורא דא"צ לחלוץ אבל דמצוה הו' להקטיר עצמות לא שמעינן כלל [ולפי מש"כ אין צריך לומר דמצוה הו' להקטיר עצמות אלא דקפידא הוא שלא יסיר עצמות וע"כ צריך קרא ע"ז אבל לר"א אין צריך קרא דבאמת רשאי לחלצו וקרא לאיסורא אתי דאין צריך לחלוץ] ולפי"ז א"ש דכבר כתבנו דקשה לפירש"י דרי"ו כרבנן א"כ לימא הלכה כרבנן ולכן נראה דלרי"ו גם אליבא דרבי דסובר כרבה דפירשו אחז"ר אסור ע"כ יען דבר הקטרה הוא מצוה להקטיר עצמות או דמצוה שלא יסיר העצמות כאשר אברר דהנה רי"ו סובר בדף ק"ז פחות מכזית בשר עצם משלימו לכזית חייב והטעם כתב בטה"ק דסובר עצם בר הקטרה ור"י פוטר דסובר דל"ה בר הקטרה [ויותר נראה דהנה בגמ' אי' טעמו של רי"ו יען דחיבורי עולין כעולין ורבינו פי"ט כתב משום דמחובר לכן חייב והכוונה כמוש"כ כיון דמחובר ובמחובר קיימל"ן דיעלו והיינו כיון דכתיב והקטיר מקפיד שלא יחלוץ העצם אף דעצם גופי' לאו בר הקטרה הו' הקטרה אגב הבשר ועכ"פ זה רק מקרא דלהקטיר ידעינן דקפידא שלא יחלוץ ולכן גם פירשו אחר זריקה אסור דכבר אינתק להקטרה אבל לר"א אין קפידא בעצמות שלא להסיר והיינו דסובר כר"ל חבורי עולין לאו כעולין ורק מרישא של עולה ידעינן דא"צ לחלוץ אבל לא דקפידא שלא לחלוץ א"כ לא שייך דאיקבע להקטרה לכן פירוש לאחר זריקה שרי ודו"ק ונכון] וא"כ סובר ר"י כרבה דהרי הך דגז"ש דאשם רי"ו בשם רי"ש קאמר לה ורק רבה ור"א פליגי אליבא דר"א אי מקשינן לאשם לאחר זריקה וכיון דר"י סובר דבר הקטרה יען דעצם משלימו לכזית א"כ עכ"ח דסובר כרבה דהא דהוא עצמו יליף מאשם היינו קודם זריקה אבל אחר זריקה אסור דא"א לילף יען דכתיב והקטיר דבר הקטרה הוא ולכן סובר דעצם ג"כ משלים לכזית וא"כ רי"ו לשיטתו גם לרבי אסור להעלותו וקרא דלהקטיר צריך דבר הקטרה הוא דזה לא מוכח מרישא של עולה כאמור וא"כ רבינו בפ"ב דמעילה דפסק כרבה אחר זריקה פירשו אסור [כמוש"כ בבה"ז כאן דלא ככ"מ שם] ופסק בפי"ט מה' אלו דעצם משלים לכזית חייב א"כ שפיר פסק דגיד חולצו לתפוח ודו"ק כי נכון ב"ה:
ובמש"כ א"ש דמייתא ברייתא דיכול לחלוץ כמו שהקשו בתוס' די"ל דברייתא משמע דהו"א חיוב לחלוץ קמל"ן והקטיר אין חייב לחלוץ אבל לא דמצוה שלא לחלוץ והבן:
הנה בהגהות רעק"א הקשה בפסחים כ"ב דפריך ממשנה דשולח ירך לנכרי אלמא דמותר בהנאה ומסיק משום דכשהותרה חלבה וגידה הותרה וקשה הא ר"מ ס"ל דגיד אסור לב"נ א"כ לא שייך לומר דכשהותרה חלבה וגידה הותרה דהא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והא אסור לב"נ לאכלה ונראה ליישב דאיתא בחולין דף ע"ג דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכתבו תוס' היכא דמקצתה מותר ומקצתה אסור עומד לחתכן ע"כ הו' כנחתך א"כ ה"נ אי גיד אסור לב"נ והו' כמפרתי א"כ זה דאמרה תורה ואכלה לא קאי כלל אגיד דזה כמאן דמפרתי דמי ואינו בכלל נבילה דקרא וכמוש"כ מרש"א ע"כ שפיר כתיב ואכלה ואמנם הישראל אין רשאי למוכרה לגוי ובקרא כתיב או מכור לנכרי והא קמתהני ישראל אעכ"ח דהותר בכלל נבילה דייק שפיר הותר הנאה מדישראל רשאי למוכרה לנכרי:
הנה במה דאמרו כשהותרה חלבה וגידה הותרה וכן אמרו בזבחים ואי אתה מחזיר עכולי גידין ועצמות משמע אי לא קרא גידין הו' בכלל אולם בפ' מזבח מקדש אמרו והקטיר את הכל לרבות גידין משמע דצריך קרא לרבויי ועיי' בציון ירושלים פ"ח דסנהדרין הלכה ב':
על קו' הראשונים דסובר רבינו אין בגידין בנותן טעם ופסק כמשנה דשולח ירך לנכרי ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה נהי דמוקי דאין בגידין בנותן טעם אבל עכ"פ הרי בכלל נבילה הוא וכיון דתורה התירה למכור נבילה כמו שהוא עם גידה ואמאי הא מתהני דנכרי מחזיק טובה עבור הירך השלימה עם גידה שבתוכה ונראה דבאמת פליגי בה תנאי בחולין דף ק' אי גיד הנשה נוהג בב"נ ולהאי מ"ד לא שייך דהותרה דהא גוי אין מתהנה ממנו כלל רק בשלמא למ"ד יש בגידין בנותן טעם עכ"פ בכלל נבילה אף דאסור לב"נ בכלל נבילה הוא והותרה עמה אבל למ"ד אין בגידין בנותן טעם א"כ אין בכלל היתר דנבילה כיון שבאמת אסורה לב"נ מעתה לרבינו דס"ל דלבני יעקב נאסרה כמוש"כ בפ"ז מה' מלכים אבל לא דנוהג איסור גיד לב"נ אלא רק לבני יעקב נאסרה א"כ אם שולח לנכרי וגוי מתהני מיני' א"כ אף דאין בגידין בנותן טעם ע"כ הוא נמי בכלל היתר הנבילה כיון דגוי מתהני מהירך השלימה וגידה בתוכה ושפיר נשמע דגיד הנשה מותר בהנאה:
ובהא ניחא ליישב קו' רעק"א ז"ל דהנה בירושלמי איתא דבאמת מוכח מקרא דרק בנבילה הותר איסור גיד אבל לא בכשרה אמנם גמרא דידן לית לי' לכאו' האי סברא ולכאו' מנ"ל לגמרא באמת להוכיח דגיד מותר בהנאה דילמא רק בנתנבלה מותר ונראה דהנה סברת הירושלמי יתכן לפי תי' התוס' דגיד הנשה חל מחיים אאיסור אמה"ח משום דיש היתר בשחיטה לכן כשנתנבלה פקע איסור גיד דמאיסור אמה"ח מחזיקין לאיסור נבילה א"כ כשמתה איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד שיותר בשחיטה ממילא פקע איסור גיד לפי"ז יש לומר גם גמרא דידן אית להו האי סברא אלא דממילא מוכח דגם בכשרה מותר בהנאה דאי אסור בהנאה הו' איסור מוסיף א"כ חל מחיים אאיסור אמה"ח משום דמוסיף באיסור הנאה א"כ אף שמתה לא פקע איסור גיד א"כ מיושב הקו' דשפיר כתיב ואכלה דבנתנבלה וודאי ליכא איסור גיד דאיגלאי מילתא דלא חל מעולם רק דממילא נשמע דגם בכשרה ליכא אה"נ כלל בגיד כנ"ל אך כ"ז אי יש בגידין בנותן טעם אבל אי אין בגידין בנותן טעם לא נשמע דמותר בנתנבלה באכילה והא דכתיב ואכלה לא קאי אגיד דאוכלא דאפרת הוא ודו"ק:
והנה בהא דפריך בשמעתין מקודשים פשיטא אטו משום דאקדשא פקע ליה איסור גיד קשה לי דהנה אם אכל ח"ש גיד דאיכא איסור תורה כמו בכל ח"ש דאסור משום דאם יאכל עוד ח"ש חזי לאיצטרופי דיטעה בזמן אכילת פרס כמוש"כ הפמ"ג בפתיחה לבב"ח בארוכה שהוא מטעם סייג ואמנם כשאקדשי' דאיכא איסור מעילה דקייל"ן דאיסור מעילה מצטרף אפי' לאחר זמן מרובה א"כ ל"ש פן יאכל עוד ח"ש מגיד דהא יעבור על לאו דמעילה א"כ לא משכחת שיבוא לאכול מגיד א"כ אינו עובר על ח"ש מגיד ממילא אפי' אכל כזית מגיד לא חל דהא קדמה דבח"ש ג"כ אסור במעילה דאין צריך צירוף כלל ולא מצי חייל איסור גיד:
אברים שצלאן אין בו משום ריח ניחוח. הנה בחוו"ד סי' צ"א הקשה להסוברים דגם הבשר שנמלח נעשה רותח מיד א"כ איך מעלה האברים שמלחן לגבי מזבח הרי דמי לאברים שצלאן דמליח כרותח דצלי ולי נראה לפמש"כ בפ"ה מ"ה איסורי מזבח בדעת הר"ן דמלח מפליט ומבליע שפיר אית בי' משום ריח ניחוח ונראה דתליא זה בפלוגתת הפוסקים אי מליחה מהני בכבדא דאי אמרינן דמהני ע"כ משום דמלח הו' כמבושל והו' כדם שבשלו דהו' דרבנן ובדרבנן שוב מותר מטעם דעבד כל מה דהו' עלי' למיעבד כמוש"כ בס' לב ארי' אבל אי אמרינן כשיטת הפוסקים דמליחה לא מהני לכבדא היינו משום דמליחה אין מבשל רק מפליט ומבליע ובכבדא דכולי' דם ל"ש דמפליט לכן לא מהני כלל מליחה לכבדא ונתיישב קו' החוו"ד שפיר אמנם בלא"ה יש ליישב הקו' החוו"ד בפשיטות דל"ד לאברים שצלאן דראוין כבר לאכילת הדיוט אבל במליחה דל"ח באכילה ע"י מליחה כדאמרינן בשבת דף כ"ה דלא חזי לאומצא וא"ש:
כשמנתח
אברי עולה וכו' כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה. והקשה בלח"מ כיון דפ"א מפסהמ"ק כתב דאם אין בשר אין דם מנ"ל בשר בזריקה ותי' דתרוויהו שמעת מיני' כדמוכח בזבחים דקאמר ר' יוסי ואת לא אמרת כן והכתיב ועשית עולתיך הבשר ודם דבשר בזריקה והקשה באו"ח מנ"ל דילמא ר' יוסי לית לי' דריה"ש דאם אין בשר אין דם וכן דריש בשר בזריקה ובאמת הא לא קשה דהרי גמרא מסיק דלכתחלה סובר ר' יוסי כריה"ש אין בשר אין דם אמנם הא קשיא דנהי דמוכח דדרשינן תרווייהו עכ"פ צריכין הבנה הא גופי' איך יכול לדרוש מחד קרא ותי' בצל"ח דבאמת בנטמא בשר בדיעבד זורק הדם רק באבוד ושרוף אין זורק א"כ לא מצי לכתוב בשר מקודם ומוכח תרווייהו מעתה לפי"ז קשה לי בשלמא אי נאמר דרבינו מפרש כפירש"י דלריה"ש בדאבד בנטמא זורק הדם דקרא לא נאמר רק לכתחלה ורק באבוד ושרוף אף דאבד אין זורק א"כ לפי"ז שפיר שייך תי' של הצל"ח וגם דברי הלח"מ דמוכח מדר' יוסי דדרשינן תרווייהו אבל אי נאמר דמפרש כפי' תוס' א"כ לריה"ש בדאבד ציץ מרצה אאכילות וא"כ קרא בדאבד נאמר דבאמת באבוד ונטמא מעכב ורק בנטמא מטעם דציץ מרצה [ונפ"מ בעודו על מצחו וכשאין על מצחו אין מרצה והו' כאבוד] וא"כ לפי"ז ל"ש תי' של הצל"ח וממילא נסתר דברי הלח"מ דמוכח מדר' יוסי דהרי ר' יוסי לא קאמר דאם אין בשר אין דם רק בדיעבד ולכן דרשינן שפיר תרווייהו משום דל"ש דלכתוב בשר תחילה כיון דבאמת בדיעבד אם אין בשר יש דם אבל לדידן בדיעבד ג"כ פסול א"כ לא דרשינן רק חדא ואין ראי' מדר' יוסי ולפי"ז עכ"ח לומר שרבינו מפרש כפירש"י וכמו שבארנו בפ"ד מביאת מקדש.
אמנם בפשיטות יש לומר דבירושלמי בפסחים בפ"ז דריש הא דאם אין בשר אין דם מקרא אחרינא לא מועשית עולתיך הבשר והדם ולכן סובר רבינו דתרווייהו איתנהו.
ומה שתי' בלח"מ דבדף ס"ב מוכח דלכ"ע סברו דרשא זו הנה קשה לי כיון דרבינו כתב מעלין למזבח ואח"כ זורקין א"כ איך נקט דרשא הבשר בזריקה הא איתא שם דלזה אין צריך כלל קרבן דעומד בצד מערכה וזורק יען דא"א לעשות באופן אחר וליישב נראה דבאמת למ"ד דדם אעפ"י שאין בשר אין קרא מיותר א"כ שפיר דרשינן בשר בזריקה כפשטי' וא"ל כקו' הגמרא דלזה ל"צ קרא וע"כ לענין שיש אור מפסיק דז"א דקרא באמת אין מיותר אלא כיון דמסברא כך דהא בזריקה כיון שזורק על האישים א"א באופן אחר שפיר נוכל לדרוש כך גם מקרא וא"כ מיושב קו' לח"מ אדרבא יען דרבינו לשיטתו דקרא אין מיותר סובר רק עומד בצד מערכה וזורק ועוד יש לפרש דהנה רש"י נדחק לפרש דזה דקאמר בגמ' התם דא"א ע"כ דקרא אתיא דהפסק יש בין כבש ולדעתי יש לפרש כפשטי' דהנה חדא קאמר דהפסק יש ואידך סובר דעומד בצד מערכה וזורק והיינו דלא דריש הקרא דבאמת הקרא מיותר וסובר כר"י וע"ז פריך לי' למערכה דליקה זורק או למערכה שאין דליקה והכונה כיון דלא דרשת קרא א"כ תאמר דליכא זריקה כלל רק נותן למערכה ובאמת שאין דליקה וע"כ תדרוש קרא דקאי לזריקה ע"ז קאמר התם א"א דהיינו דא"א בלא זריקה ול"צ קרא באמת לזריקה כזו וקרא אין מיותר דצריך לדם אף שאין בשר אלא כיון דמסברא זורק שפיר הוא משמעות הכתוב ג"כ כיון דמוכח מסברא יש לומר גם קרא כוון לזה.
אלא אי קשיא הא קשיא דבה' ביהב"ח פ"ב כתב רבינו דאויר הי' מפסיק וכו' ויקשה חדא דרבינו סותר עצמו ועוד כיון דדריש דבעינן אויר וזה רק מיותר כדמוכח מש"ס הנ"ל דאי אין מיותר אין מוכח דיש אויר רק דבעי זריקה סתם לאישים וא"כ רבינו דפסק כר"י איך מוכח אויר מפסיק דל"ש תי' של לח"מ תרתי מוכח דהרי מלשון גמרא מוכח דרק מיתורא מוכח כן והנה לקו' זו יש לומר דבודאי תחילה דקאמר דבעי אויר מפסיק ולא סגי בזורק לאישים רק מיותר אבל ר"פ דמפרש כמו אם אויר מפסיק גם בשר אויר מפסיק א"כ א"צ קרא מיותר אלא כיון דתרתי שמעת שבשר בזריקה באויר כמו דם ודו"ק ובזה יובן מה בא ר"פ להוסיף דלפמש"כ בא לומר אף למ"ד קרא אין מיותר מוכח שפיר אלא דקשה קו' ראשונה של משל"מ דרבינו סותר עצמו והנה ליישב קו' זו כתב משל"מ דאין כונה מעלה למזבח אלא לכבש ויש להוסיף דפ"ג תמיד איתא דאברים שניתותרו מניח על כבש וכנגד הסובב ומפרש נדחק ואני פרשתי שהכונה על אמה הפורח על הסובב דהו' כנגד הסובב וראיתי בפ"ג מתומ"ס שכ"כ רבינו וא"כ כאן ג"כ הכונה על מזבח על סובב דהיינו כבש הפורח אמה על הסובב כדאיתא בפ"ב מבהב"ח אלא דחזר והקשה במל"מ מפ"ו מתומ"ס דכתב מוסף ראש חדש מניח בראש מזבח בא בין הקרנות מקום הילוך הכהנים והוציא כן מירושלמי דשקלים וקשה הא בעי אויר בזריקה בשלמא בירושלמי קאי למ"ד לדל"ב בזריקה אויר והיינו לר"י דלא כלח"מ שכתב דכ"ע מודה דהרי ירושלמי חולק א"כ הדרה קו' הלח"מ דרבינו סובר כר"י ומנ"ל בשר בזריקה אף דזריקה לאישים מסברא אבל שיש אויר מפסיק רק מיתורא כמוש"כ ואיך פסק אויר יש לזריקה והנה לכאו' קשה דבירושלמי איתא אמה בין קרן לקרן מקום הילוך לכהנים וקשה בזבחים דף ס"ב פריך הש"ס על לשון כזה דאטו כהנים בין קרן לקרן הולכין ומשני מקום רגלי כהנים א"כ לפי"ז יצטרך לומר גם כאן דמונח בין הקרנות וגם במקום הילוך רגלי כהנים אבל רבינו נקט בין קרנות הילוך רגלי כהנים קשה וצ"ע.
והנה עוד קשיא לי דבפ"ה מכלי המקדש כתב רבינו כה"ג סגן מעלהו וסומך וזורק האברים והוא משנה דתמיד ואח"כ איתא שם בא להקיף מזבח משמע דזריקה דאברים מן הכבש וכן פי' הרע"ב וא"כ משמע גם רבינו סובר דזריקה מן הכבש שאויר מפסיק ועוד קשה דבתמיד איתא דמפיסין מי מעלה אברים למזבח וכ"כ רבינו בפ"ד דתומ"ס וכ"מ הביא שם ריטב"א דרק העלאה אבל הקטרה והקרבה ע"י אחר ופי' המושמ"ל דריטב"א סובר מדקתני מעלה לא מקריב משמע הקרבה ע"י אחר ואני תמה א"כ לא יהא בזריקה הפסק אויר יען דאחד מעלה ושני מקריב א"כ השני זורק מעל מקום המזבח לאישים לא מכבש ואנן מכבש בעינן וצ"ע על הריטב"א ואולם מה דנקט מעלה לק"מ דנקט מעלה ולא הקטר דע"כ זה המקטיר ומקריב דהיינו שזורק על האישים כיון דבעי זריקה מכבש ולכן נקט סתם המעלה וא"כ רבינו דנקט ג"כ מעלה אברים ולא כתב שאחר מקריב עכ"ח דכיון דבעי הפסק אויר א"כ נדע שזה הי' המקריב א"כ סובר רבינו ג"כ דזורק מכבש ולכאו' יש לומר אדרבא לשון המעלה ולא קתני זורק משמע דל"ב זריקה מעל כבש א"כ זה אינו דאי ל"ב זריקה א"כ לאשמעינן תנא דהוא המקריב או יאמר דמפיסין מי מקריב כיון דנוכל לטעות שאחר מקריב כיון דל"ב זריקה מכבש וע"כ דהוא המקריב יען דזורק מכבש על מזבח וליישב אומר דיש לומר דוקא בעולה דכתיב ועשית עולתיך בשר ודם אבל בקרבן ר"ח דיש חטאת כמוש"כ רבינו בפ"ו מתומ"ס בזה לא צריך זריקה או יש לומר דעכ"פ אין רק למצוה יען דרבינו בפ"ב מפה"מ סובר כל הניתנים בזריקה שניתנין בשפיכה יצא א"כ ממילא גם זריקת בשר רק לכתחלה ולכן לצורך ר"ח שידעו שנקבע ר"ח כמשו"כ רבינו מניחין על מזבח וא"צ זריקת האויר או יש לומר דבאמת ניתן בזריקה אבל אין על האש רק אח"כ זורקין גם על האש וכן נראה בהבה"ח כתב דנותן בזריקה על מזבח ולא כתב על האש ולפי"ז א"ש הך דקרבן ר"ח שנותנין על המזבח והיינו ג"כ ע"י זריקה ואח"כ כשבא להקריב נותן שנית בזריקה על האש.
כשמנתח וכו' ומסיר גיה"נ בראש המזבח. בס' ע"א כתב לפמש"כ תוס' זבחים דפ"ו בד"ה מאן שמעת לי' ור"י מפרש כרבנן דוקא הוא דמדקתני לא יעלו משמע דאם עלו לא ירדו והא דאמרו רבנן והקטיר לרבות ואפי' פי' היינו פירשו ועודם ע"ג המזבח והא דלא מוקי מיעוטא דועשית עולותיך הבשר והדם בירדו למטה דניחא ליה למינקט רבותא דאפי' בעודם ע"ג המזבח ממעט עיכולי גידים והה"ד דממעטינן בלא עיכול אם ירדו למטה ופירשו ונראה דרבינו מפרש כר"י משו"ה פסק כרבנן לענין גיה"נ שלא יקטירנו במחובר אפי' עלה אבל העצמות והגידים כשהם מחוברים כשעלו לא ירדו ומש"כ רבינו בפ"ג מפהמ"ק שאם עלו ירדו היינו כשפירוש למטה כמש"כ רבינו שם את"ד:
אברים שצלאן אין בהם משום ריח ניחוח. והנה כיוצא בזה אמרו בפסחים דף כ"ו עלה תמרתו אין מועלין בריחו הא קודם לכן מועלין כיון שיש בו משום ריח ניחוח א"כ הנאת ריח מוקדש לשמים וקשה לי לפי"ז הא דאיתא בברכות דף ס"ג דמברכין על הריח ויליף לה מקרא דכל הנשמה תהלל יה דהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו למה צריך להאי טעמא כלל כיון דהריח יש בו משום ריח ניחוח לשמים ממילא כמו כל דבר שחייבין לברך עליו משום דקודם ברכה הכל לשמים כדכ' לד' הארץ ומלואה והנהנה כאלו מעל גם בריח כיון דיש בו משום ריח ניחוח מוקדש לשמים פשיטא דאין ליהנות בלא ברכה אולם נראה לפמש"כ בשו"ת הלכות קטנות לפרש הך דברכות דבר שהנשמה נהנית בו לומר אף שבאמת אין נהנה שאין מרגיש הנאת הריח מברך משום דהנשמה נהנית ממנו והבאתי דבריו בח"א א"כ שפיר צריך קרא ומיושב קושיותי שוב ראיתי בצל"ח ברכות שהרגיש קצת בזה.