כל קדשי קדשים וכו' וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר מע"ש לע"ש. והנה בפסחים דף נ"ז איתא דאחר שזבחו בעלי זרוע עמדו בעלים להקדיש העורות לשמים ופירש"י הבעלים אנשי משמר ולא הי' ימים מועטים עד שחפו את ההיכל בטבלאות של זהב שעובי' דינר זהב ויש לתמוה שרבינו לא כתב הך דהקדישות לשמים ומצאתי בח"ס ח"ג שעמד ע"ז וכתב דלא הי' דבר קבוע אלא שהי' כך בזמן מן הזמנים ולא התמיד בזמן רב ונדחק להביא לזה ממנחות דף כ"א מדלא מוקי הא דתנן דהתנו בי"ד ליתן להם מלח ולמלוח עורות היינו שהקדישום לשמים:
ולי נראה לפרש ברווחא דאיתא ביומא דף י"ב אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהם ראב"ש אומר אף לא מטות לפיכך עורות קדשים בעלי אשפיזין נוטלין אותן בזרוע אמר אביי ש"מ אורח ארעה למישבק אינש גולפא ומשכא לאושפיזי' והנה רבינו בפ"ז מבה"ח הביא הך דאין משכירין בתים בירושלים ולא הביא הך דראב"ש דאין משכירין מטות ונראה דס"ל לרבינו דזה המנהג שנהגו שלא להשכיר המטות לא הי' מנהג קבוע דזה תליא במנהגא כמוש"כ בספרי מעשי למלך ה' בהב"ח מעתה אומר גם הא דפסחים דבעלי זרוע נוטלין העורות מכהנים והקדישום לשמים שפיר ג"כ לא הי' קבוע דזה שנטלו בזרוע עורות כהנים רק בא להם יען שנטלו עורות מהבעלים בזרוע מפני שלא השכירו להם המטות מהא"ט נטלו גם מהכהנים העורות בזרוע דהא לא כל כהנים הי' דרים בירושלים רק באו לירושלים שהגיע זמן משמר שלהם ולנו שם בבתי ירושלים ולא נטלו מהם שכר המטות ע"כ נוטלו גם עורות הכהנים ולכן הלכו והקדישום לשמים כי הי' להם עורות מרובים מאוד יותר שהי' מגיע להם לשכר המיטות ע"כ הקדישום לשמים אבל בשאר הזמנים ששכרו המיטות לא הי'נוטלים בזרוע ולא הי' מקדישין כלל לשמים לכן:
בטעמא דנתנה תורה העור לכהנים נראה לי עפמש"כ מרש"ל הובא בשל"ה הא דאיתא בגמרא כדהו' מסיים מסאני' מברך שעשה לי כל צרכי דהכונה דכתיב תמשלהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כי הקב"ה ברא ד' מדריגות בעוה"ז זו למעלה מזו הדומם והצומח עולה עליו בע"ח עולים על הצומח ואוכלין אותו חי המדבר הוא האדם המושל בבע"ח ואוכלין ומשתמשין בהן וז"ש כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים דכיון שמושלים בצונה ואלפים שהם בע"ח מכש"כ שמושל בדומם וצומח שתחתיהם וכשלוקח האדם העור מבהמה לעשות מנעלים מראה ביותר שהוא המושל על בע"ח והכל תחת רגליו ממש נמצא מבואר שנעשה לו כל הצרכים שהרי מושל הוא בכל שיש בעולם ע"כ כשלובש מנעלים מברך שעשה לי כל צרכי עכ"ל לפי"ז לכן נתנה לכהנים להורות ע"י הכהנים שהכל שתה תחת רגליו.
(שחטו חוץ לזמנו וכו'). נמצא פסול בבשר עורותיהן לכהנים. ויש לתמוה דהא בגמרא מוקי לרישא דתני כל שלא זכה מזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה כראב"ש דאין הדם מרצה על העור בפ"ע וסיפא דקתני לאחר הפשט עורותיהן לכהנים כרבי א"כ איך כתב רבינו כתרי מתניתא דאתיא כתרי תנאי ונראה ליישב דלכאו' הו' מצי מוקי כולה כרבי רק דרישא איירא אם נמצא פסול בדם דלא הו' זריקה ולא זכה המזבח בבשרה ע"כ גם העור לא הורצה אבל סיפא איירא בפסול בשר שנטמא או נפסל דבדיעבד אם זרק הורצה בהא ס"ל לרבי דמרצה על העור בפ"ע אולם ניחא דהא לעיל דף פ"ד מוקי הגמרא הא דקתני במשנה כל שלא זכה המזבח בבשר לא זכו הכהנים בעורה כרא"ש משום דקשיא לי' דהא ממעטינן אם נפסל קודם זריקה מהפשט וניתוח וא"צ כלל להפשיט ודינה כהבשר שנשרף עמו א"כ בלא"ה רישא כראב"ש דס"ל דצריך הפשט וניתוח אף בפסול רק דפליגי ראב"ש ורבי אי הו' בשריפה או עורה לכהנים לכן לא מוקי רישא בפסול דם דאז רבי מודה דהעור לא הורצה כדמשמע בתוספתא משום דבלא"ה רישא כראב"ש דיש הפשט וניתוח בפסול שהוא מת"כ וא"כ שפיר יש לומר דרישא אתיא כרבי רק בפסול מודה ובהא ניחא מה שהקשו בתוס' מבב"ק דאם הביא אשמו קודם גזילו דזכו הכהנים בעורה אף דהו' פסול שקודם זריקה ותי' דזה הו' כפסול לאחר זריקה כיון דבשחיטה אין איסור קודם שהביא גזילו ושוב הקשו מתוספתא דבשחיטה נפסל הקרבן ולא יהא אחר ממרס בדמו להנ"ל ניחא דהנה אף למאי דס"ד דפסול אין בו הפשט וניתוח הנה זה שייך בפסול שאירע בקרבן אבל זה שלא הביא גזילו הו' פסול בבעלים דהו' חובה עליו להביא גזילו קודם אשמו א"כ פשיטא לי' דצריך הפשט וניתוח ע"כ מהני נמי זריקה שיזכו בה הכהנים בעורה כיון דבדיעבד הורצה ודו"ק היטב.
Loading...
5:20
1
Loading...