כל הזבחים אין שוחטין אלא בסכין. בעי כלי, הנה תוס' זבחים דף מ"ז הקשו מאי משני בחולין כגון דבדק קרומית של קנה דלא בעי כ"ש הלא טעון כלי וא"ל שתקנה ועשאה כעין כלי דהא אין עושין כ"ש של עץ ובס' מראה כהן כתב לישב על נכון לפי מה דאיתא לקמן דף ק"ט דבמה לא הי' צריכין כ"ש דהנה בהא דפריך הגמ' דאיטמי סכין במה אילימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא אב הטומאה הוא ליטמי לסכין ואזיל סכין וטמי לבשרו והקשה רש"י בלא הא דחרב ת"ל דסכין נעשה ראשון ועושה לבשר שני ונראה דהנה לכאורה איכא למימר דאיירי בנטמא בספק טומאה ברה"ר וגברא טמא ובשר וסכין לא מיטמי כיון דעזרה רה"ר וספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי דספיקו טהור וכ"ת א"כ לכתחלה אמאי לא י"ל ע"פ דקיימ"ל במס' נזיר דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן ואף דש"ס אמר לעיל הא דלכתחלה לא משום שמא יגע בבשר מ"מ לאביי ורבא ור"א וכולהו אמוראי התם דמוקמי בגונא אחריתא אליבייהו ל"ק מתניתין דכל הפסולין דמס' זבחים דאיכא לאוקמי כנ"ל אבל אי איירא מתניתין דכל הפסולין בספק טמא הו' ניחא ורק יקשה האי טמא דאיטמי במאי וכונתו להקשות הא המכניס אב הטומאה למקדש לוקה כמש"כ רבינו בה' ביאת מקדש דאם הכניס שרץ שהוא אב הטומאה לוקה אבל ראשון ושני מותר להכניס וע"כ דאיירי בבמה ובמה הא הוא רה"י וס"ט וקשיא ממנ"פ לכולהו אמוראי וע"ז משני דבדק קרומות של קנה ועשאה כעין כלי וליכא למימר דאין עושין כ"ש של עץ דבאמת לא הי' כ"ש דאיירא בבמה ובבמה הא צ"ל כ"ש וכלי בודאי צריך ואמנם אי איירא בעזרה צריך לומר כתי' הראשון שנטמא סכין דל"ה אלא ראשון ושפיר מכניסין בעזרה את"ד:
כל
הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין כלי שרת ואם שחט בקרומית של קנה כשר. עיי' לח"מ שדעתו דבעינן כלי ודעת התוס' דבעינן כ"ש דוקא ולרבינו הכל רק לכתחלה ונראה ראי' לשיטתו מחולין דף י"ב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ופי' התוס' דהא דבעי היינו דקטן אין לו מחשבה כאלו שחט משום חולין דפסול ולכן בעי במחשבתו ניכרת שהביאה לצפון אי מהני וקשה לי אי כ"ש בדיעבד בעינן א"כ תיפק לי' דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דחזינן דלקח סכין כ"ש דוקא ובשלמא לפירש"י דהא דבעי אי קטן יש לו מחשבה היינו אי יש לו מחשבה לשם עולה לשמה דילמא לשם שלמים א"כ מסכין דאף שכונתו לשלמים בעי כ"ש ולכן רק הביא דלצפון דשלמים כשר בדרום ג"כ אבל לתוס' קשה ומוכח דמהני ואולם לכאו' לדעת רבינו פ"א מפהמ"ק דהביא הך דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והלא ע"כ מפרש לה כפירש"י אי הו' כסתמא לשמה דא"ל דמפרש כתוס' דהו' כשחט משום חולין דהרי דעת רבינו דעקירה בטעות ל"ש עקירה א"כ משום חולין ג"כ כשר כמוש"כ שם א"כ ע"כ מפרש כפירש"י א"כ לפי שיטתו אין מוכח דלא בעינן בדיעבד כ"ש אך יש לומר בזה פרפרת דהנה זה שכתבתי להוכיח דלדעת רבינו משום חולין כשר דהו' כעקירה בטעות דל"ה עקירה העירותי שם בצדק דשאני משום חולין דאין מקדיש של"מ א"כ הו' עבירה כיון דלא נתקדש והעליתי שם כיון דכ"ש רק לכתחלה א"כ לא שייך לפסול משום דאין סכין מקדיש של"מ כיון דדיעבד ל"ב כ"ש כלל וע"כ משום חולין כשר דעקירה בטעות וע"כ מפרש כפירש"י א"כ לפי"ז ממנ"פ מוכח כדעתו דכ"ש כשר בדיעבד אי סובר דמשום חולין ומפרש כתוס' מוכח דסכין ל"ב כ"ש בדיעבד דאל"כ אמאי נקט הביא לצפון ולא מפרש דמוכח מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מסכין כ"ש ואי מפרש כפירש"י ג"כ מוכח דכ"ש כשר דכל הטעם דמשום חולין כשר ל"ש רק אי כ"ש בדיעבד לא בעינן ודו"ק.
הנה הכ"מ הקשה דרבינו פסק דבעינן כ"ש ובריש חולין מוקי בקרומית של קנה ותי' רק לכתחלה ויקשה הא שם קאי ארבא דמוקי לכתחלה לא ישחוט משום דמטמא לבשר תיפק לי' לכתחלה אסור בקרומית של קנה אך יש לומר דסובר לכתחלה בעינן כ"ש אבל אי אפשר שרי וא"כ בטמא דא"א אלא בקרומית של קנה הו' כדיעבד ושרי לשחוט לכתחלה והבן.
והנה לכאו' אכתי קשה מתוספתא חומר בקמיצה משחיטה דל"ב כלי רק אפי' קרומית של קנה וזה לכתחלה וא"ל כמוש"כ תוס' דל"ב כלי יפה דלא מיפסל משום הקריבהו לפחתך כמו בסוטה דל"ה דורן אבל כ"ש בעי זה א"א לרבינו בפ"ב מאיסורי מזבח שכ' טרפה אסור למזבח משום הקרבהו לפחתך ובארתי שם משום שחיטה נקט לי' כרש"י זבחים ע"ד וא"כ סובר בשחיטה שייך ג"כ הקרבהו לפחתך א"כ גם בסכין שבשעת שחיטה שייך הקרבהו לפחתך כיון דמעשה שחיטה בעזרה קפיד ג"כ אהקרבהו לפחתך ואולי יש לומר כתי' השני של תוס' דל"ב כלי יפה קאמר וקרומית עדיף מכפיפה מצרית ול"ש בי' הקרבהו לפחתך ויותר יש לומר דרבינו מוקי הך דחולין כמ"ד עושין כ"ש של עץ ובזה ניחא דפי"א מפהמ"ק לא כתב דטמא שחט בסכין של מתכות ובטמא שרץ או בשל עץ להנ"ל ניחא דלהלכה דבעי כ"ש של מתכות א"צ לפרש דאיירא בטמ"ש.
ויש לתמוה דלא כתב דבעינן דאגמא כמוש"כ בה' שחיטה ומפרשים הקשו מה' מילה שלא כתב קנה דאגמא ותי' דל"ג כמו בשחיטה ויקשה מקדשים ואולי יש לומר אין שבות במקדש דל"ג.
הנה בטעמא דצריך סכין כ"ש נראה לפמש"כ תוס' יומא דף ל"א ד"ה אבל דרק לענין זר לא חשיב שחיטה עבודה אבל לשאר דברים שפיר חשיב עבודה דהא בעי פייס א"כ לכך צריך נמי כ"ש וכן נמי יש להוכיח ממנחות דף י"ט דקאמר אימא סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההיא לא מצית אמרת ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לכ"ש משמע אבל עכ"פ שייכא בשחיטה נמי כפרה ובעי שפיר כ"ש אך לכאו' יקשה ע"ז מיומא דף ס"ו דקאמר עתי להכשיר את זר פשיטא מה"ד כפרה כתיב בה קמ"לן נשמע דכפרה תליא בכהונה א"כ הא דשחיטה דכשרה בזר ע"כ דלית בה ענין כפרה כלל אך יש לדחות דמהא גופי' נשמע דעכ"פ עתה דגלי קרא דכפרה כתיבה בי' גלי רחמנא דאף דמכפר כשר בזר שפיר יש לומר בשחיטה נמי אף דג"כ מכפר כשר נמי בזר.
וראי' מגיטין דף נ"ד דקאמר עולא חטאת גזולה אינה מכפרת וכ' תוס' משום דהו' מה"ב והרי בירושלמי ריש פרק לולב הגזול מבואר דטעמא דמה"ב דפוסל משום דאין קטיגור נעשה סניגור ויקשה הא עולא נמי ס"ל הא"ט דאין קטיגור נעשה סניגור כדאיתא בר"ה דף כ"ו דלכן אין תוקעין בשופר של פרה ופריך והרי דם הפר ומשני הואיל ואישתני אישתני א"כ בקרבן הגזול אמאי אינו מכפר הא עיקר כפרה הו' רק בדם וכיון שנשתנה כבר לדם שוב ליכא למפסל בי' משום אין קטיגור נעשה סניגור כמו גבי דם הפר אלא ודאי מוכח דגם שחיטה מצטרפת לכפרה ולכן שפיר שייך בשחיטה גופי' אין קטיגור נעשה סניגור וא"ש.
בענין שחיטה בעי כ"ש בחידושי הר"ן כ' דלכן ל"ב כ"ש דהא שחיטה כשרה בזר וכל אחד הי' מביא סכינו אך לכאורה קשה הא בזבחים דף פ"ח איתא דסכין שנפגם אין מתקנין אותו וסכין מטרפת הי' שם וגנזוהו מבואר דהי' שם סכין מיוחד והי' להם דין כ"ש דאם לא בעי כ"ש פשיטא דהי' יכולין לתקנם ולא שייך לומר אין עניות במקום עשירות אלא דא"כ קשה הא בפסחים בפ"ו איתא להדיא דהא כל אחד נותן סכינו ותחבו בגיזתו ומביא לעזרה ולכן נראה דהך דמנחות דהי' שם סכין מטרפת היינו בשל ציבור דהא צריך כ"ש כמו שכ' בגמרא דסכין מושכתן למה שהן.
וראיתי בס' מנ"ח שהקשה הא דבעי ממנחות דף כ"ז אי על העצים ממש או על בסמוך וכן בזבחים דף נ"ד מצריך קרא דכשר אם שחט בראש המזבח אמאי לא יליף גם הא מעקידה דהי' על המזבח ועל העצים ממש ותי' כיון דכ' על ירך אפיקתי' קרא מהך דעקידה ואמרינן דלא הי' אלא הוראת שעה:
איתא במדרש שאל רב לר"ח מנ"ל דשחיטה בתלוש א"ל מוישלח את ידו ויקח את המאכלת והקשה לו רב מדתני לוי מחובר מעיקרא פסול תלוש ולבסוף חברו כשר והביאו בחס"ו בשמעתין וכ' דהכי מקשה כיון דילפינן מויקח דבר הנקח ביד א"כ גם תלוש ולבסוף חברו פסול וא"כ צריך ליישב דבשמעתין לא חש לקו' זו דמ"ש מחובר מעיקרא אי תלוש ולבסוף חברו וכדמצינו באמת בגט דפסול משום מחובר אף בתלוש ולבסוף חברו משום דכ' ונתן דבר הניתן מיד ליד ולי נראה ליישב על נכון דל"ד לגט דבעינן דבר הניקח מיד ליד דהא אפי' נותן לה גט ומשיחה בידו כל זמן שיכול למשוך אליו ל"ה נתינה כדאיתא ר"פ הזורק משא"כ בשחיטה שפיר יש לחלק בתלוש ולבסוף חברו כל זמן שלא ביטלו במילתא קמייתא קיימא דהו' מעיקרא דבר הניקח מיד ליד קודם שחברו והא דקשיתי' לי' לבעל המדרש כפי פירושו של החס"ו ז"ל י"ל דלדעת המדרש ר"ח מודה במחובר שפסול והה"ד בחברו ובטלו אבל בתלוש ולבסוף חברו ולא ביטלו בודאי כשר לר"ה דבמילתא קמייתא קיימא דו"ק.