וצריך
שיהא מחשבתו בשעת שחיטה לשם ו' דברים. וכתב בכ"מ וכן בבה"ז דפסק כת"ק דמשמע לי' דחולק אר' יוסי דצריך לכתחלה שיהא מחשבתו לו' דברים ובטה"ק כתב לפמש"כ רבינו בפי' משנה דפליגי אי בעלים צריך שיהא מחשבתם לו' דברים אבל כהן לכו"ע צריך שיהא מחשבתו לכך ולפי דבריו פסק כר' יוסי דלת"ק צריך גם מחשבת בעלים וזה לא הוזכר בדברי רבינו א"כ ע"כ פסק כר' יוסי ולכאורה נראה כדבריו מפי' משנה שפסק כרי"ו דבעלים אין מפגלין אבל באמת ז"א דבגמ' מוכח גם לת"ק בעלים אין מפגלין א"כ איך פסק כר' יוסי:
ולכן נראה לבאר דהנה רש"י פי' דמשנה לשם ששה דברים זבח נזבח קאי אכהן העובד ור"י קאמר דאף שלא הי' מחשבתו רק סתם כשר ואף לכתחלה לא צריך אפי' למצוה דתנאי ב"ד כדי שלא יאמר שלא לשמו כריש זבחים שאין מחשבתו אלא אחר עובד א"כ חיישינן אף שבעלים יכוונו לשמו אם הכהן יעבוד שלא לשמו יפסול דאין הולכין אחר מחשבת הבעלים ולכן תיקנו שלא יאמר כהן לשמו והקשה בטה"ק ריש זבחים דלפמש"כ תוס' החשש שכהן יטעה ויסבור שקרב אחר לכך תיקנו שלא יאמר כלל והא קיימ"ל דף מ"ט דעקירה בטעות ל"ה עקירה כלל ונראה לישב דהנה לכאורה נראה מפירש"י לת"ק בעלים מפגלים והולכין בתר מחשבתו דלכך לת"ק ל"ח שיאמר מחשבתו שלא לשמו והרי בגמ' אמרו מתני' דלא כהאי תנא משמע דלת"ק ע"כ אין מפגלין [כמו שהרגיש בתויו"ט אליבא דפי' רבינו] ולכך נראה לפרש כך הא דעקירה בטעות ל"ה עקירה היינו יען דבעלים מחשבין לשם זבח כדבעי אף דכהן טועה ל"ה עקירה בטעות [דהנה הא דסתמא לשמה קאי ג"כ יען שבעלים מכוונין לשמה א"כ סתמא עובד ע"ד בעלים] וא"כ בהא פליגי לת"ק ל"ה תנאי ב"ד שלא יכוון כהן לשמו כדי שלא יאמר לשמו כיון דבעלים כוונתן לשמה א"כ ממילא הו' עקירה בטעות ואף דאין בעלים מפגלין ואין מחשבתן כלום היינו אם כהן רוצה לשנות אבל בטעה א"כ ל"ה עקירה יען דבעלים מכוונין לשם זבח כדבעי ור' יוסי סובר דלא יאמר לשמו דתנאי ב"ד שלא יאמר שלא לשמו ואף דהו' עקירה בטעות סובר שאין מחשבתו אלא אחר עובד א"כ שוב הו' עקירה דלא מהני כלל דעת הבעלים ויסבור עקירה בטעות הו' עקירה ורק כיון שב"ד תיקנו שלא יאמר לשמו ממילא אף שאמר שלא לשמו תו אמרינן דל"ה עקירה אבל בלא תנאי ב"ד דהו' צריך שכהן יאמר לשמה א"כ באמת הו' עקירה אף בטעות דמחשבת בעלים כמאן דליתא ואזלינן בתר מחשבת עובד אף בטעות ורק כיון דכבר תיקנו דלא יאמר לשמו תו אם כוונתן שלא לשמו לא הו' עקירה בטעות עקירה [והחילוק מבואר דבודאי אם סתמא לשמה קאי אז עקירה בטעות ל"ה עקירה אבל אי סתמא שלא לשמה עקירה בטעות הו' עקירה וא"כ ה"ה נמי אם ל"ב שיאמר לשמה אפי' למצוה ורק נסמוך אסתמא א"כ עקירה בטעות ל"ה עקירה אבל אי בעי שיאמר לשמה לכתחלה אף דבדיעבד סתמא לשמה אפ"ה ג"כ עקירה בטעות הו' עקירה] ודו"ק:
ומעתה אני אומר שזהו ממש דעת רבינו בפי' המשנה דסתמא לשמה דסובר התנא דבעלים צריכין שיהא מחשבתן לשם ו' דברים נוסף על העובד ורי"ו סובר דא"צ מחשבת בעלים דתנאי ב"ד שאין הולך אלא אחר העובד ובעלים אין מפגלין. ובתויו"ט הרגיש בגמ' מוכח גם לת"ק אין מפגלין:
ובטה"ק ריש זבחים תמה טובא ארבינו בפי' המשנה דמוכיח התם מר' יוסי דסתמא לשמה דכדי שלא יאמר שלא לשמו ואי קאי אבעלים לא מוכח מידי ועוד הרבה להקשות מגמ' הנ"ל לפירושו של רבינו:
ואני אומר דרבינו רוח אחרת עמו מאשר הבינו גדולי אחרונים אלא הכוונה כך דסובר דבהא פליגי ת"ק ורי"ו לת"ק צריך שיהא מחשבת בעלים והיינו כיון דבודאי דסתמא לשמה אבל לכתחלה בעינן דעת זובח בפירוש לשמה [עבטה"ק דף ג' על רש"י ד"ה גבי גט דהילפותא משלמים דואם זבח שלמים קרבנו דדרשינן מני' זביחה לשם שלמים מתפרש שצריך שישחטנו בפירוש לשם שלמים דלכן לת"ק דר"י צריך שיאמר בפירוש לשם זובח ולרי"ו רק מתנאי ב"ד לא יאמר אבל מדינא צריך שיאמר בפירוש וכמו שהוא בס"ת כמבואר בה' ס"ת]. וא"כ החשש שיבוא לומר שלא לשמו בטעות א"כ מהא"ט צריך שיהא מחשבת בעלים לשם ו' דברים ואז ליכא חשש שיאמר כהן שלא לשמו בטעות דל"ה עקירה כיון דבעלים מכוונין לשמו [וכמו שפירשתי לפירש"י אלא דלפירש"י משנה איירי מכהן ולרבינו מבעלים אבל טעם אחד להם] וע"ז פליג ר' יוסי דא"צ שיהא מחשבתן של בעלים לזה ואם לא הי' מחשבתן לשם אחד מאלו כשר והא דניחוש שכהן יאמר בטעות שלא לשמו ע"ז קאמר דתנאי ב"ד הוא הכוונה שלא יאמר גם כהן לשמו כדי שלא יאמר שלא לשמו וא"כ א"צ מחשבת בעלים ועתה בא לפרש ר' יוסי למה חולק את"ק דסובר דכהן אומר לשמו ול"ח שיאמר שלא לשמו כיון דבעלים מכוונין והו' עקירה בטעות וע"ז קאמר שאין מחשבה הולך אחר העובד וא"כ אף דבעלים יכוונו לשמה הו' עקירה בטעות וכמש"כ לפירש"י ודו"ק א"כ לרבינו ג"כ הכוונה תנאי ב"ד קאי אכהן ומיושב מה שנתקשה בטה"ק דשפיר קאמר בגמ' דאתנו שלא יאמר לשמה כדי שלא יאמר כהן שלא לשמו ומוכח דסתמא כשר ודו"ק:
ואדרבא בפירושו של רבינו א"ש קו' תוס' מהא דקתני אם לא הי' בלבו כשר מוכח ג"כ סתמא לשמה דלרבינו קאי זה אבעלים א"כ אי לאו סיפא לא מוכח דסתמא לשמה קאי ודו"ק:
וא"כ לפמש"כ לא פסק רבינו כר' יוסי דא"כ איך קאמר שיהא מחשבתו הא לרבינו גם כן בכהן הי' התנאי ב"ד שלא יאמר לשמה אלא פסק כת"ק והא דלא כתב שיהא מחשבתו של בעלים ג"כ לשם ו' דברים היינו דלפמש"כ גם לפירש"י צריך מחשבת בעלים דמהא"ט עקירה בטעות ל"ה עקירה ורק התנאי לא איירא מזה דמסתמא בעלים מכוונין ולכן גם רבינו לא הזכירו אף דלפירושו משנה איירי בפירוש מבעלים דלפמש"כ הא דסתמא לשמה קאי היינו רק ע"י מחשבת בעלים וכאשר אבאר עוד להלן ומש"כ בפי' המשנה שתנאי ב"ד שאין מחשבה אלא בעובד אין כוונה שזה מתנאי ב"ד אלא זהו לשון המשנה וב' דיבורים הוא שתנאי ב"ד והיינו שלא יאמר שלא לשמה ומטעם שאין מחשבה אלא בעובד מדינא כמו לפירש"י:
ועוד יש ליישב דהנה בטה"ק הקשה דעקירה בטעות הו' כדלעיל ונראה ליישב דהנה הא דגזירה שיאמר שלא לשמו לכאורה חששא רחוקה אך נראה דכונה דהנה מבואר בפ"ו מה' אלו נתערבו קדשים בקדשים יקריב לשם מי שהוא וכן משכחת אפי' במא"מ קרבנות שמתערבים כדאיתא בפ' התערובות ופ"ו מה' אלו והנה זה דבר השכיח וכשמביאים הרבה קרבנות נתערבו בעזרה ולא ניכרין אח"כ עוד א"כ צריך שיקריב בסתמא לשם מי שהוא דאם יחשב באחד לשם בעלים קרוב שיטעה שמא לא זה של בעלים והנה יש להבין הא דקאמר יקריב לשם מי שהוא למה לא יאמר לשם פלוני ואי דניחוש שמא אין שלו הא ל"ה עקירה בטעות וע"כ עכ"פ עושה איסור במשנה קדשים א"כ ה"נ החשש שיתערבו קדשים בקדשים ויבוא לומר לשם פלוני ונמצא עשה איסור:
אלא דיקשה ע"ז מה אהני אי מחשבה הולך אחר הבעלים לכן נראה להוסיף דהכוונה כך נהי דעקירה בטעות ל"ה עקירה היינו אם כהן טעה אבל היכא דנתערבו ואין ניכר כגון שלמים ועולה שנתערב וא"כ אם כהן יחשוב במזיד על אחד מזה לשם שלמים ולא יקריב לשם מי שהוא או לשם מה שהוא ובאמת הי' זה עולה או של אחר שפיר הו' עקירה דרק תוס' הקשו דדחוק שכהן ישנה במזיד ויאמר שלא לשמו כמו דל"ח בגיטין והיינו באם ידוע זה שלמים לא יאמר עולה אבל בנתערב עולה ושלמים שפיר יש חשש שירצה להקריב לשם עולה במזיד אחד מהן ויעלה בידו שלמים או של אחר וראי' לדברי מתוס' דף ע"א שהוקשו אפירש"י שיאמר לשם בעלים סתם מהא דגזרו שלא יאמר לשמה ופלא דתוס' כתבו כאן דלכן גזרו שיטעה לומר שלא לשמו אבל באומר סתם לשם בעלים ל"ש זה ולפמש"כ בתערובות באמת לא צריך לומר שיטעה אלא שיעשה במזיד ודו"ק וא"כ זה שייך בחישב שיאמר במזיד שלא לשמו ולפי"ז אפשר גם כאן באמת הגזירה משום תערובות וא"צ לתי' התוס' שיטעה אלא דא"א לומר כן דתינח בנתערב מב"מ שלמים בשלמים אבל בנתערב עולה ושלמים ואשם ותודה דהדין דירעה א"כ מה חשש שבשינוי קודש וע"כ כתוס' דיטעה לעולם בלא תערובות והבן:
ויותר י"ל דהנה פנ"י גיטין כתב בלא ידוע מתחילה שם בעלים לא אמרינן סתמא לשמה ודברתי מזה בפ"ט מה' אלו ובטה"ק דף ב' חולק עליו דסתמא לשמה קאי מכח שכהן מקריב לשמה לא מפאת הבעלים ומעתה אומר נהי כהא"ג ג"כ סתמא לשמה אבל אם לא הקריב לשמה רק כגון רחל ולאה לקחו קינין בעירוב ולא חל שם בעלים עדיין על אחד א"כ אי ל"א ברירה וכהן לא הקריב סתמא רק לשם אחת בפירוש א"כ יש כאן עקירה בטעות דהו' עקירה כיון דרק הו' סתמא לשמה אם כהן מקריב סתמא ולומר דל"ה עקירה ל"ש כיון דלא הי' עדיין של בעלים על אחד מיוחד וא"כ שפיר שייך חשש שיבוא לומר שלא לשמו:
ולפי"ז בהא פליגי ת"ק סובר דאהני מחשבת בעלים אם מחשבתם מה שיעשה כהן לשמו או לשם חטאת או עולה יהא עולה א"כ ליכא חשש דשלא לשמו ולר' יוסי אין הולכין אלא אחר עובד ובעלים לא אהני לן אם כונתם מה שיעשה לשמו או לשם עולה ושלמים כה יהי':
והנה יש להוסיף עוד בטעמא דמילתא בדברים האמורים למעלה די"ל דבאמת לר' יוסי עקירה בטעות הו' עקירה כאשר אוכיח דהנה בהא דסתמא לשמה יש ב' פירושים חדא דכונה דכהן מסתמא שוחט לשם מי שהוא ולשם מה שהוא אלא דבטה"ק הוכיח מהא דקאמר דלחולין כסתמא הו' א"כ אי הכוונה מכח הכהן לשם מה שהוא א"כ ל"ה סתמא אלא ע"כ דהכוונה יען שע"י הקדישן של בעלים כבר חלה עליו קדושת קרבן זה ולכן מחשבה שחשב אינו יכול להוציאה ממה שעומדת לכך מאחר דבעשייתם תליא מילתא וכן הוכיח עוד שם מדברי התוס' דמחשבת קדשים בדיבור הו' כמו פיגול ומאי ראי' בשלמא בפיגול דלא צריך שיהא מחשבתו לשם אכילה בזמנו א"כ כל שלא הי' ע"י דיבור אינה מפסדת אבל לשמו דבעינן מחשבתו לכך כדדרשינן מקרא וא"כ כשחישב בלב נהי דמחשבה שלא לשמו דל"ה דיבור לא פוסלת עכ"פ ליכא מחשבה לשמו אע"כ דהא דסתמא לשמו קיימא אינה מכח עשיית העובד כי אם ממילא ע"י הקדישן של בעלים ולכן מאחר דמחשבה בלא דיבור אינה עושה רושם כמו בפיגול ממילא נשאר בקדושתה הראשונה עכ"ד עיין בדף ב' על תוס' סתם אשה וכן מוכרח מדקיימ"ל עקירה בטעות ל"ה עקירה ודו"ק היטב:
ומעתה אני אומר ת"ק סובר דל"ה תנאי ב"ד דלא יאמר בטעות לשמו כדי שלא יטעה שלא לשמו משום כיון דהוא לית לי' דהולך רק אחר מחשבת הכהן רק סובר דהא דסתמא לשמה קאי הו' ע"י הקדישן של בעלים א"כ ממילא עקירה בטעות דל"ה עקירה אבל ר' יוסי סובר אין מחשבה אלא אחר עובד א"כ סובר הא דסתמא לשמה קאי ע"כ רק יען שהכהן שחטן לשם מה שהוא א"כ בחושב בטעות שלא לשמו עכ"פ ל"ח לשם מה שהוא ופסול לכך יש גזירה שיאמר שלא לשמו ומה דבעלים חושבין לשמו ודאי ל"מ דעיקר רק כוונת העובד [ולפי"ז יצא פי' חדש הא דנקט אין מחשבתו אלא בעובד הכוונה א"כ לשמה קאי מטעם העובד ולא משום הבעלים ע"י הקדישן א"כ עקירה בטעות הו' עקירה וגזרינן שפיר שיאמר שלא לשמו בטעות ומדוקדק דתנאי ב"ד שאין הולך וכו' שכוונה יען שאין הולך אלא אחר עובד ודו"ק:
וכן נראה לי הכרח מגמ' דף מ"ו דקאמר טעמא שלא הי' בלבו כלל כשר ומרצה הא לשם חולין אין מרצה וקשה טובא מנ"ל הא הא רק קתני שלא הי' בלבו לשם ו' דברים אלו ולא קתני כלל ומנ"ל דאיירא מסתמא דילמא אף שהי' כוונתו לשם חולין ג"כ כשר ואין לומר דא"כ איך קתני שלא הי' בלבו אחד מכל אלו הא אפי' הי' בכוונתו לשם חולין ג"כ כשר וא"כ למה קתני שלא הי' בלבו מכל אלו ליתני הי' בלבו לשם חולין א"כ ממילא לא הי' בלבו לשם אלו ז"א דהרי בלשם חולין דידי' א"כ יש כאן כוונת זובח עכ"פ ועוד דלכתחלה קאמר ר' יוסי א"צ לשם אלו לכן לא מצי למינקט לשם חולין [עמש"כ בפי"ד ממעה"ק בביאור דבר זה] וע"כ שהכוונה כך דלא הי' בלבו כלל רק לשם מה ומי שהוא עכ"פ צריך א"כ ממילא לשם חולין אין מרצה דעכ"פ לא כוון לשם מה שהוא:
ולדעתי זהו גם כוונת רש"י שפי' טעמא שלא הי' בלבו ששחטו סתם וממילא קרב לשמו היינו ששחטו לשם מי ומה שהוא ואח"כ בהקרבה ממילא קרב לשמו אף שלא הי' כוונתו אפי' לשם מה שהוא אבל אי הכוונה ששחטו סתם דלא שחטו אף לשם מה שהוא רק בלי מחשבה כלל א"כ על השחיטה ג"כ צריך לומר דממילא נשחט לשמו א"כ מה זה שאמר דממילא קרב לשמו יען ששחטו סתם:
ובמש"כ מיושב רבינו פ"ט מה' אלו גבי לקחו קיניהן בעירוב דל"כ שהותנו כיון דא"ב די"ל דהרי גמרא פריך כן אר' יוסי וא"כ דוקא לר' יוסי פריך גמרא דמוכח דיש ברירה ולכן משני בהותנו דרש"י פי' אין ברירה שמא הקריב של רחל לאה והוקשה תוס' סתמא לשמה קאי ופנ"י גיטין כתב בלא הי' בעלים מבורר לא אמרינן סתמא לשמה ובטה"ק ריש זבחים כתב עליו דלפמש"כ דאין הדבר תלוי בהקרבת הכהן כלל שהרי אפי' אם חישב שלא לשמו אינה מפסיד כמש"כ לעיל א"כ גם שם נתבררו הקינין אפ"ה מאחר שיש לכל אשה קן ששמה כבר חל עליו רק אנן הוא דלא ידעינן איזהו מ"מ הוא מתקרב לשמה כל היכא דאיתא עייש"ה בטה"ק ומעתה לפי"ז לר' יוסי דהא דסתמא לשמה הוא משום דכהן שוחט לשם מה שהוא א"כ צדקו דברי הפנ"י ונדחו דברי התוס' וקיימו שפיר פירש"י אמנם לדידן דלא קיימ"ל כר' יוסי כדפסק רבינו כאן דצריך כוונה לו' דברים כמש"כ בפ"ז א"כ הא דסתמא לשמה היינו מפאת הבעלים שהקדישן מעצמן קאי לשמן ולכן ליכא תנאי ב"ד שלא יאמר לשמה משום שלא לשמה דעקירה בטעות הוא ולא הו' עקירה כיון דאין צריך שכהן יקריב לשמה כמו שהארכתי לעיל א"כ ממילא ל"ק נימא אין ברירה שמא הקריב של רחל ללאה דיש לומר כמש"כ תוס' סתמא לשמה קאי דל"ש תי' של פנ"י כמש"כ טה"ק אי סתמא ממילא לשמה קאי גם כהא"ג שייך סתמא לשמה וא"כ לא צריך למסקנת הגמרא שהותנו רק כהן מקריב סתם והיינו דרבינו מפרש כפירש"י א"כ רק קשה לר' יוסי לשיטתו אבל להלכה א"ש ודו"ק הוא דבר חריף:
הנה מדברי פי' המשנה לרבינו נשמע דס"ל דלת"ק צריך שתהא כוונת בעל הקרבן לשם ששה דברים ותמוה מריש מכילתין דמשמע דפליגי אי כהן לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו אבל לא על הבעלים וראיתי בספר ח"נ דרבינו מפרש דר' יוסי בתרתי פליג את"ק דס"ל דמן הדין שתהא כוונת בעל הקרבן נמי לאלה ששה דברים נוסף על כוונת השוחט ואמר ר"י מי שלא הי' בלבו לשם אחד מכל אלו שהוא תנאי ב"ד דלא לימא לשמו אפי' העובד דילמא אתי למימר שלא לשמו ומה דסבירא לי' דמן הדין אפי' הבעלים צריכין לכוון וזה אינו שאין המחשבה הולכת לענין פיסול אלא אחר העובד בלבד וכיון שכן אף לענין מה שצריך מה"ד לכוון לכתחלה ששה הדברים אינו אלא בעובד בלבד ומשום דלא מוכרע אי ת"ק ס"ל נמי כן דלענין פיסול מחשבת בעל הקרבן נמי פוסלת לכן כ' רבינו והלכה כר"י דהא לענין פיסול אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד לכן דברי האומר מפגלין נדחין ומשום דאפשר דת"ק נמי מודה בהא לכן קאמר בגמ' מתניתין דלא כהאי תנא את"ד:
והכי יש להוכיח ממה דאיתא במדרש רבה פ' אחרי תני ר"ש אומר לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל אעפ"י שהבעלים מחשבין כל היום אין הכל הולך אלא אחר השוחט עכ"ד מוכח דמטעם איסור שחוטי חוץ אפי' בבמה הוא כדי שיביאו כל הקרבנות ליד כהן [דאין כיהון בבמה ולא יפסל הקרבן מחמת מחשבת בעל הקרבן כי לא נטהרו עדיין מרושם שמץ איזה פסול מחשבת ע"ז או שאר פסול כדכ' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים] לכן הביאום למשכן והכהן עשה כל ההקרבה במחשבה טהורה לש"ש וכן כל הדברים המפורשים במשנה ואז אפי' הי' בבעל הקרבן איזה שמץ מחשבת פסול אין בכך כלום כי אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד ולכן ס"ל למדרש דכהן שוחט מפני מחשבת בעל הקרבן פן יחשוב מחשבה שאינה הוגנת לכן גם השחיטה נעשית ע"י כהן דאז אין במחשבת הבעלים כלום:
והנה היכא דמעשיו מוכיחין א"צ כוונה לשמה וכדאיתא בירושלמי כהא"ג בפסחים פ"י ה"ג דבמצה יוצא בלא כוונה היכא דאיכא הסיבה ולפי"ז קשה לי מ"פ הגמ' בריש זבחים מסתמא לשמה דילמא דוקא היכא דמעשיו מוכיחין כמו בקרבנות סתמא לשמה משא"כ בגט דליכא מעשיו מוכיחין ל"א סתמא לשמה:
בענין שלא לשמו עוקר שם קרבן ונראה לי להביא ראי' מהא דאיתא בזבחים דף קי"ד ע"ב דאמר ר' חלקי' אשם שלא לשמו חייב משום דבפנים ראוי הוא שלא לשמו וטעמו נראה יען דשחט שלא לשמו עוקר הזבח א"כ נעשה כקרבן עולה ושלמים דבאים נדבה ואם עושה שאר עבודת סתמא נעשה באמת עולה דבזה ל"ש סתמא לשמה קאי כיון דאז פסול משום שלא לשמו לכן בעשה כל העבודות נעקר שם הקרבן ונעשה קרבן אחר דרק בזמנו אין נעקר שם הקרבן משום דלשנותו גם בשאר עבודות הא אסור ואם יעשה סתמא הרי סתמא לשמה קאי ולא משכחת אלא בשחט שלא לשמו ושאר עבודות נעשה סתמא אז נעקר שם הקרבן ואינו עוד אשם ול"ה מחו"ז ודו"ק:
אך קשה לי דלקמן דף מ"ט פליגי אי עקירה בטעות שמי' עקירה ואי אמרת דע"י שלא לשמו נעשה קרבן אחר מדוע יהי' עקירה מ"ש מכל הקדש דקיימ"ל דהקדש טעות ל"ה הקדש בשלמא אי לא נעשה קרבן אחר ואין השינוי שלא לשמו עושה פסול קרבן או שאין יוצא בו ניחא וצריך לומר דבאמת בהא פליגי דלמ"ד ל"ש עקירה סובר דע"י שינוי שלא לשמו נעשה קרבן אחר ול"מ לעקור בטעות דהקדש טעות ל"ה הקדש ולמ"ד שמי' עקירה לית לי' כסברת תוס' ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי על דברי תוס' להלן בפרקים [רק יש לדחות די"ל אף אי נעשה קרבן אחר אבל עכ"פ ל"ה כתחילת הקדש ע"כ שמי' עקירה כדאמרינן בנזיר דף ל"א דפליגי ב"ש וב"ה דב"ש יליף מתמורה תחלת הקדש מסוף הקדש וב"ה סברו רק בתמורה שהוא סוף הקדש אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן א"כ הכא דהא עכ"פ מכח קדושה ראשונה דמיא לתמורה דאפי' בטעות מהני:
הנה מש"כ תוס' דאשה לאו לגירושין דמיא דאין חיוב לגרשה ולכן אם כתבו נכרי פסול אבל מילה דסתמא עומד למול לכן מל נכרי כשר נראה לי הסבר הדברים לפמש"כ תוס' עירובין דף ו' דאף דקיימ"ל דל"א כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ היכא דמתבעי הדבר אשר עומד לשרוף לעשות בזה מצוה שפיר אמרינן דכשרוף דמי לענין לקיים המצוה ה"נ לענין מילה דמצוה למול הו' כמל לכן גם ע"י נכרי כשר אבל גט דאין מצוה לגרשה לפי שיטתם ל"ה כגרושה ע"כ ע"י נכרי פסול:
בענין מינו מחריב קשה לי מנ"ל דלשם חולין אין מחריב משום דאינו מינו דילמא לשם חולין לבדו מחריב כיון דעכ"פ לא איתכוין לשם קודש רק נפ"מ היכא דשחט לשם קודש ולשם חולין דבשאר מחשבת קודש דהיינו לשם שלמים שהוקדש ולשם עולה שלא הוקדש דאיכא שני מחשבת מחריב כדאיתא בפסחים דשמעתין דלאוכליו ושלא לאוכליו אבל בחולין כהא"ג לא מחריב אבל בלשם חולין לבדו שפיר מחריב ונראה שזה טעמו של רבינו דס"ל בק"פ גם לשם חולין פוסל מדכתיב לד' ובארנו שם דנפקא לי' מסוגי' דע"ז דדריש מלד' לשמה ולאידך מ"ד קאי לענין מילה והא במילה אי אמרת דצריך כוונה היינו כשמתכווין לשם הר גריזים [דאף אי מתכווין נמי לשם ד' הו' כמו לשם הר גריזים לבד דמחשבתו לעבוד בשיתוף כמו הכותים כאשר כתבתי בפ"א מבה"ח זהו מחשבה פסולה דלד' לבד בעינן דבמחשבת שיתוף גם הצד דלד' הו' בפסול] וע"ז פליג אידך מ"ד ומוקי לה בק"פ הרי דבק"פ פסול לשם חולין לבדו ורק עם מחשבה לשם קודש אז א"מ אינו מחריב ודו"ק עוד נראה לי עפמש"כ בפ"א מה' אימ"ז דבהמה שלא הוקדש לקרבן קודם שחיטה הו' קרבן כשר א"כ משכחת לשם חולין מחריב כיון דבאמת הו' קרבן כשר אף שלא הוקדש בפירוש א"כ בלשם חולין כהא"ג מחריב וכמש"כ שם דאסורה משום ש"ח כהא"ג:
בענין זה מחשב וזה עובד, עי' ברמב"ן פ' שופטים כ' לא תזבח כל דבר רע דקאי אבעלים ששחטו מוכח דס"ל כששחטו בעלים יכולין לפגל דהם בשחיטה נקראים ג"כ עובד וא"כ יקשה בכהן שוחט נמי הא הו' שליח דידהו יהא יכולין לפגל ואמאי אמרו אין מחשבה אלא אחר העובד אכתי יפגלו בשעת שחיטה ונראה לישב אף דבשחיטה בעינן בעלים היכא דשחטה כהן הו' שלוחא דשמיא לא שלוחי דידן ובתמורה דף כ"ה אמרינן דלכן האומר על הבכור יהא עולה לשמים דלא חל דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולכן הכי נמי דברי הרב שהוא שלוחא דשמיא לא יכולים הבעלים להפקיע דלא עושה הכהן לשליח שיהא שלוחו דיד' ול"ש שליחות בשחיטה רק בשחיטת זר אבל כהן ששחט הו' שליח דרחמנא וכן יש להוכיח מדברי רבינו בפי' המשנה בנדרים פ"ד עיי"ש לפי"ז הא דתנן לשם ו' דברים הקרבן נשחט שאין המחשבה הולך אלא אחר העובד לא מהני מחשבת הבעלים כלל אף בשחיטה דאין הכהן שליח הבעלים אלא שליח דשמיא וא"כ א"ש דכתב הרמב"ן הנ"ל דלא תזבח כל דבר רע דקאי אבעלים דאי בכהן השוחט אף דבשחיטה בעינן בעלים אין יכולין לפגל דכהן הו' כשלוחא דשמיא א"כ מיד בשעת שחיטה כבר אין שם הבעלים עליהם:
הנה במשנה בגיטין דף כ"ג איתא הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן האשה כותבת את הגט שאין קיום הגט אלא בחותמיו והא לאו בני דיעה נינהו אמר ר"ה והוא שהי' גדול עע"ג ופירש"י דר"ה מוקי לה כר"א וסיפא דקאמר אין קיום הגט אלא בחותמיו אמציעתא קאי לא ארישא ותמהו אמאי לא פירש"י כן מיד כדפריך והא לאו בני דיעה נינהו דס"ד דאתיא כר"א א"ל ר"נ אלא מעתה עכו"ם וישראל ה"נ דשרי וכ"ת ה"נ והתניא עכו"ם פסול ומשני עכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד ופירש"י שגמר בלבו לשם אחר הדר אמר ר"נ לאו מילתא הוא דמדקפסיל לי' לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והתניא עכו"ם פסול ההוא ר"א הוא [פירש"י ומשנתינו כר"מ דס"ל דוכתב דקרא אחתימת עדים קאי] והא ודאי עכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד ויש לתמוה כיון דבעיקר הדין לא הדר ר"נ דאמרינן נכרי אדעתי' דנפשי' עביד אמאי הדר בי' דהא אי נמי תאמר דגם בנכרי כשר מי ניחא משנתינו דאכתי אמאי שבק תנא עכו"ם כמו דהקשה מעיקרא אלא מעתה עכו"ם נמי ולומר כמש"כ תוס' דלאו דוקא דהה"ד נכרי הוא תימא דאמאי מעיקרא הו' קשיא לי' דלא נקט במשנה עכו"ם ועתה ניחא לי' ובתוס' הקשו עוד מאי אלא מעתה הא בלא דר"ה נמי קשיא אמאי עכו"ם פסול מ"ש עכו"ם מחשו"ק דג"כ לאו בני דיעה נינהו ול"ה לשמה ועוד דבע"ז אמרינן דימול ארמאי אף דבעי לשמה ותי' דבמילה כשר משום דסתמא לשמה קאי וגם גט פסול דסתמא לא לשמה קאי ויקשה אכתי לפירש"י דמפרש אדעתי' דנפשי' שמא גמר בלבו לשם אחר והנה עוד איתא התם אמר ר"נ אומר הי' ר"מ אפי' מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר איתבי' רבא לר"נ וכתב לה לשמה מאי לאו אכתיבת הגט לא אחתימת עדים איתבי כשהוא כותב כאלו כותבו לשמו מאי לאו כשיכתוב לתורף לשמה כאלו כתבו התופס ומשני לא כשהוא חותמו לשמה כאלו כותבו לשמה ואבע"א הני מתניתא מני ר"א הוא דאמר עדי מסירה כרתי והנה תמוה מה דס"ד אם כתבו לתורף למה הוא כאלו כתב טופס לשמה לכתוב לתורף קודם הטופס ולמסקנא ניחא דאף חתמו לשמה הו' כאלו כותבו לשמה דכתיבה ל"ב לשמה אבל לס"ד דקאי אטופס יקשה מאי פסקה דלכתוב התורף תחלה ואח"כ הטופס ובפנ"י הקשה אהא דקאמר ר"נ מדקפסיל להבאה מכלל דלענין כתיבה כשר הא מוכח מדר"נ גופי' דכשר דהא ס"ל לר"מ דמצאו באשפה כשר ואיתא עוד שם ר"י אמר שמואל והוא דשייר מקום התורף ור"א הוא וקשה הא גם מתחילה הו' ס"ל לגמרא דאתיא כר"א א"כ לא הי' צריך רק לאפוקי דאתיא בשייר מקום התורף וכן הא אמר רי"ו אינה תורה ומפרש דכאן הודיעך שאין כח לשמה ור"מ הוא דאמר ע"ח כרתי וזה לישנא יתירתא דהוי מצי לתרץ בפשיטות דאתיא כר"מ ולמה האריך לשנויי שאין כח לשמה ונראה ליישב דהנה לעיל ברפ"ק דמכילתין העלתי דאף דס"ל לר"מ דעדי חתימה כרתי היכא דצוה הבעל לאחד לכתוב וכתב אחר פסול משום שלא לשמה וכן לר"א אם צוה לפלוני ופלוני שיחתמו וחתמו אחרים פסול משום שלא לשמה ואיתא ג"כ לעיל דר"י באמת פוסל בין בכתיבה בין בחתימה דהא וכתב משמע בין בכתיבה בין בחתימה כיון דכתב משמע ביד הבעל הוא מטעם כתב ידו דהו' כאלו נחתם ממנו עיי"ש בחס"ו לפי"ז אני אומר דיש חילוק בין ר"א דס"ל דוכתב היינו כתיבה ובין ר"מ דס"ל בין כתיבה בין חתימה בכלל דבחתימה הוא סתמא לשמה קאי היכא דכבר כ' הכתיבה לשמא ממילא החתימה סתמא לשמה א"כ לר"מ דוכתב משמע אף כתיבה ס"ל באמת גם בכתיבה סתמא לשמה אבל לר"א דוכתב משמע רק כתיבה לכן ס"ל דסתמא פסול כמוש"כ תוס' דגט שאני ממילה דסתמא ג"כ פסול וא"כ לר"מ דס"ל דסתמא כשר הא דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד היינו דעביד לשם אחר ולכן בגדול עע"ג פסול דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד ועושה שלא לשם אחר לגמרי אבל לר"א דסתמא פסול א"צ לפרש דנכרי אדעתי' עביד דעביד לשם אחר אלא דעביד סתמא דלזה דעביד לגמרי שלא לשמה לא חיישינן כלל והנה בחי' חס"ו הביא דברי הירושלמי שהביאו תוס' חולין י"ג דפריך מעשה עם מחשבה באמת יש לקטן א"כ מפ' והא לאו בני דיעה נינהו וצריך לומר דגמרא פריך דפשיטא לי' כתי' הירושלמי דיש לקטן מחשבה דהא מחשב לכתוב לשם גירושין אבל לא שייך מחשבה דמחשב שפלוני יהא המגרש דזה מחשב זה עובד ל"א ולפי"ז אני אומר דלכתוב הטופס לשמה באמת יש לקטן מחשבה לכתוב הזמן והמקום לשם גירושין רק התורף דהיינו לכתוב שם האיש והאשה דצריך כוונה שיהא פלוני המגרש ופלונית המתגרשת ע"ז אין לקטן מחשבה אלא דא"כ שוב תלוי בסברא הנ"ל היכא דכתב מקצת הגט לשמה בפירוש שוב סתמא לשמה כשר א"כ גם בלשם המגרש אף דזה מחשב וזה מגרש לא אמרינן מהני מטעם דבטופס סתמא כשר והיינו אליבא דר"מ דס"ל דסתמא כשר בחתימה הה"ד דכשר בתורף כיון דכתב טופס לשמה גם התורף כשר משום דסתמא לשמה רק לר"א דס"ל דבעינן לשמה בפירוש פסול בחשו"ק משום דזה מחשב וזה מגרש ל"א:
ועתה א"ש דפריך והא לאו בני דיעה נינהו דקשיא לי' ממשנה דקתני אפי' חשו"ק ומסיים המשנה שאין קיום הגט אלא בחותמיו ומה נתינת טעם הוא על הכתיבה וכמאן אתיא כר"מ ל"ה ניחא לי' לאוקמא כיון דמצאו באשפה כשר אין צריך המשנה לאשמעינן דכשר בחשו"ק וכר"א לא מצי אתיא דלדידי' ל"ש לומר שאין קיום הגט אלא בחותמיו דל"ב לר"א כלל חתימת עדים רק מפני תיקון העולם אעכ"ח כרי"ו אתיא דוכתב משמע בין כתיבה בין חתימה ולכן סתמא נמי כשר רק דקשיא לי' לגמרא הא לאו בני דיעה נינהו דהא בכתיבת תורף הו' זה מחשב וזה מגרש ולזה לאו בני דיעה נינהו א"כ אף דקיום אין אלא בחותמיו ובחתימה סתמא כשר וכן בכתיבה ג"כ סתמא כשר אפ"ה כיון דזה מחשב וזה מגרש ולזה לאו בני דיעה נינהו דהיינו בכתיבת התורף קשיא לי' דלאו בני דיעה נינהו ומוקי בעע"ג ומלמדו כהא"ג לא אמרינן דהו' זה חושב וזה מגרש ור"נ פריך אי הכי אמאי בנכרי פסול ויפורש הכי בשלמא כדס"ד בלא גע"ג אתיא כרי"ו ניחא דלרי"ו סתמא כשר וקטן [כדס"ד בירושלמי דקטן יש לו מחשבה עם מעשה] ג"כ עביד סתמא אבל בנכרי עושה שלא לשמו לגמרי לכן פסול אבל עתה דמוקי בחשו"ק וגע"ג דל"ש זה מחשב וזה מגרש כשמלמדו א"כ נכרי ג"כ כשר בגע"ג דעביד בפירוש לשמה כשמלמדו וע"ז מסיק דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד וגומר בדעתו לשם אחר דהיינו לפירש"י דאתיא כר"א אבל תוס' מוקי כר"י ולדידי' נכרי סתמא עביד וגעע"ג מהני דעושה לשמו וע"ז אמר ר"נ לאו מילתא הוא דאמרו דהיינו דהדר בי' וס"ל כקושיתי לר"ה דפריך אלא מעתה והו' ס"ל בהאי אלא מעתה דבלא ר"ה ניחא משום דחשו"ק כשר משום דסתמא כשר דאתיא כר"י מדקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו ובחתימה סתמא כשר לכן גם בכתיבה סתמא כשר ולא יקשה דלאו בני דיעה נינהו די"ל כדס"ד בירושלמי דקטן יש לו מחשבה עם מעשה ולא אמרינן האי סברא זה מחשב וזה מגרש דהא סתמא ג"כ כשר וגם בתורף כשכותב שם המגרש כיון דכתב טופס לשמה הו' גם כתיבת תורף לשמה ושפיר יש לו מחשבה עם מעשה [וזה ניחא מה דקשי' לי' אמאי לא מוקי בנכרי ודעתו הי' להתגייר כמוש"כ תוס' לקמן ולהנ"ל ניחא הא סברא זו דדעתו להתגייר רק אהני אי סתמא כשר דאי לאו דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד אין חילוק ודו"ק] ואז ניחא דנכרי כשר דסתמא כשר לרי"ו דלא חיישינן דכותב לשם אחר וסתמא הא כשר והא דתניא פסול האי אתיא כר"א ולר"א הא ס"ל סתמא פסול ודאי נכרי אדעתי' דנפשי' עביד סתמא ולזה ל"מ געע"ג דהא זה מחשב וזה מגרש ל"א ולכן נקט לישנא דודאי פסול דהיינו דלרי"ו דסתמא פסול אין צריך לומר כלל דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד וגומר בדעתו לשם אחר דזה אין פשיטות כ"כ אלא דעביד סתמא ואמר ר"נ מצאו באשפה כשר לר"מ ומתורץ קו' פנ"י הא מעיקרא ג"כ ידע ר"נ דלר"מ כשר דלהנ"ל ניחא דמעיקרא ס"ל דלא קאי כר"מ רק דעביד אליבא דר"י אבל כר"מ לא הו' ניחא לי' לאוקמי עד למסקנא דמסיק כן רי"ו ואיתבי רבא דהא כתיב וכתב והיינו דרבא ס"ל כדס"ד לעיל דף ג' דלר"מ גם בשלא לשמה פסול בכתיבה ומשני כר"א ושוב פריך מברייתא אם מקצת לשמה כאלו כתב כולו לשמה דכיון דכתב תורף לשמה הו' כאלו כתב תופס לשמה ומזה הברייתא מוכח דלא כסברת ר"נ דהדר מאוקמתי' דר"ה וס"ל כיון דבתופס גם בקטן הו' לשמה דיש לו מחשבה עם מעשה שוב גם כתיבת התורף הו' סתמא לשמה דהא מברייתא מוכח דכותבין תורף תחילה ואח"כ הטופס ואמרינן הסברא להיפוך כיון דכתב תורף לשמה גם תופס הו' לשמה מהאי טעמא גופי' אם התורף כתב תחילה לשמה שוב גם הטופס כשר אף בסתמא אבל בהתורף בעינן שיכתוב בפירוש לשמה משום דגם בכתיבה בעינן לשמה לר"מ כדס"ד לעיל דף ג' וא"כ בתורף פסול דזה מחשב וזה מגרש וע"ז משני כי אמר שמואל בשייר מקום התורף ואתי לפלוגי אר"נ דהדר בי' וס"ל דמשנה כר"י דשפיר אתיא כר"א דאיירא בשייר מקום התורף דרק כתיבה בעינן לשמה אבל חתימה לא בעי לשמה ור' זריקא מוקי כר"מ וקמ"ל דאין כח לשמה בכתיבתו דס"ל דמשנה ע"כ כר"מ אתיא דהא קתני אין קיום הגט אלא בחותמיו דעדי חתימה כרתי ורק דא"כ קשיא פשיטא כיון דקתני דאין קיום הגט אלא בחותמיו מאי צריך לאשמעינן דאפי' בחרש שוטה וקטן כשר בכתיבה וע"ז קאמר דאין כח לשמה בכתיבה דכאן אשמעינן דלא כדס"ד לעיל דלר"מ ג"כ בעינן לשמה היכא דשינה מדעת הבעל וקמל"ן משנתינו דזה לאו משום דבעינן לשמה רק דזה משום שינוי מדעת הבעל ויש קפידא להבעל שדוקא זה יכתוב אבל לשמה לב' לר"מ דאין כח לשמה כלל בכתיבה ולכן אף דקתני בסיפא שאין קיום הגט אלא בחותמיו צריך לאשמעינן ברישא בחשו"ק דכשר משום דמהא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו הו' מצינן למימר דהיינו דבחתימה בעינן בפירוש לשמה וסתמא פסול ולכן אם כתב התורף לשמה לא אמרינן דחתימה נמי כשר דאז החתימה נמי לשמה קאי דהא ל"א דהא בעינן חתימה בפירוש לשמה ובכתיבה סתמא לשמה קאי אבל אה"נ דפסול שלא לשמו בפירוש בכתיבה ג"כ קמל"ן דאין כח לשמה בכתיבה ולכן בחרש שוטה וקטן כשר דאי בעינן בכתיבה ג"כ לשמה רק דאמרינן סתמא לשמה כשר אמאי חשו"ק כשר בתורף הא זה מחשב וזה מגרש לא אמרינן ולא מהני מחשבתו שיהא זה מגרש כנ"ל וזה כפתור ופרח:
וצריך
שתהא מחשבתו בשעת זביחה וכו'. עיי' מל"מ שחולק שבכל ד' עבודות ובשעת הקטרה צריך מחשבתו לשם ו' דברים ולכאו' קשה על רבינו עיקר בהקטרה כתיב כמוש"כ תוס' ונראה ליישב דרש"י כתב דבאמת כתיב בזביחה ג"כ קרא אלא דנקט קרא זה דכתב גם לריח ניחוח וא"כ א"ש דסובר רבינו דרשא זו עיקר וכן הוא בת"כ על פסוק והקריב שהביא רש"י ומשם לקוחין דברי רש"י אלו ובזה אפשר ליישב ג"כ מה דנראה מדברי רבינו שכתב כאן לבסוף ואם שחט כשר משמע בו' דברים אלו ג"כ כשר אבל שלא לשם אלו אין מרצה וכמש"כ בלח"מ וכן איתא בתשב"ץ סי' ל"ז והיינו דהא בהא תליא דתוס' הוק' נאמר דאין מרצין ותי' דבהקטרה כתיב והוא עצמו שלא הקטיר אימורין כשרין ולרבינו דיליף משחיטה כיון דסובר דקאי אשחיטה א"כ יליף מקרא השני עיקר א"כ שפיר אין מרצין כקו' התוס' אבל האמת יורה דרכו כמל"מ דלא קאי רק אשלא לשם זבח אבל באינך כשר ומרצה כדמוכח מפט"ו דל"ח רק שינוי שם והא דיקשה למה לא מרצה כקו' תוס' יש לומר דל"ש אין מרצה רק במה דיליף ממוצא שפתיך תשמור ואם לאו נדבה יהא והרי זה לא יליף ממוצא שפתיך דאטו בשעת הקדשו צריך שיהא כונה לשם ו' דברים וכעין שכתבו תוס' דף ד' ש"ב דמוצא שפתיך למ' והיינו כמו שבארתי במק"א דשב' ליכא בהוצאת פיו ואף שתמהתי במק"א אדברי התוס' מהא דצריך לומר לחטאתי ואשמי וקרא קאי גם אאשם וחטאת לענין חולין ומי שמחוייב עולה א"כ בהוצאת פיו אומר לחטאת אפ"ה כאן שייך לומר כמוש"כ.
ולדעתי הדבר מוכרח עוד דהנה בפט"ו מוכח רק בחטאתי לשם חולין אין מרצה אבל בשאר זבחים כשר ומרצה והרי שוחט לשם חולין ע"כ גם שוחט שלא לשם אישים וריח ניחוח דלא שייך בלשם חולין לשם אישים וריח ניחוח וכן מוכח בדף מ"ו דפריך טעמא שלא הי' בלבו כלל הא הי' בלבו לשם חולין פסול ופירש"י טעמא דלא הי' לבו כלל רק שחטו סתם וממילא קרב לשמו הא לשם חולין כשר ואין מרצה ומשני אביי דילמא לא הי' בלבו כלל כשר ומרצה הא הי' בלבו לשם חולין כשר ואין מרצה [ובמק"א בארתי בפירוש אחר] ולכאו' פלא איך נזכר שלא הי' בלבו כלל הא רק איתא במשנה שלא הי' בלבו לשם ו' דברים אלו אבל יכול להיות דהי' כונתו לשם חולין דהו' כסתמא כדאיתא בדף ג' אעכ"ח כיון שכונתו לשם חולין א"כ הי' כונתו שלא לשם אישים וא"כ שפיר קאמר טעמא שלא הי' בלבו כלל הא הי' כונתו לשם חולין אין מרצה דהו' כונתו כשלא לשם אישים ג"כ וכיון דרבינו סובר דוקא בחטאת כך א"כ מוכח שלא לשם אישים כשר ומרצה אלא דהא עצמו אין הכרח דאפשר גם בשאר זבחים לשם חולין אין מרצה כפשטות הגמרא בדף מ"ו דקאי או' דברים דסתמא כשר ולשם חולין אין מרצה ואיירא בכל זבחים [ומיושב בזה קו' הטה"ק דנידוק ג"כ שלא הי' בלבו אחד מכל אלו ואם הי' בלבו שלא לשם אישים אין מרצה דלפמש"כ ניחא דנקט לשם חולין א"כ ממילא שלא לשם אישים ג"כ הו' וסובר דבאמת פסול] והא דרבינו לא הביאו יש לומר דרבינו רמזו בהא דקאמר בפרקין הלכה י' שלא חישב בעולה ושלמים ונתקשה בכ"מ ולח"מ ובה"ז דמשמע בחטאת סתמא פסול ולפי הנ"ל יש לומר שכונתו שלא חישב כלל אפי' בעולה ובשלמים והיינו דאפי' אחולין ל"ח בשעת שחיטת עולה ושלמים ודו"ק וכלשון הגמרא דקאמר לא חישב כלל לאפוקי שם עולה כן ממש כתב אם שחט סתם ולא חישב כלל בעולה ושלמים.
וכן לדעתי דעת רש"י דקאי רק אשחיטה שכתב במשנה אף שלא הי' בלבו ששחט סתם וכן בגמרא קאמר טעמא דלא הי' בלבו ששחטו סתם וממילא קרב לשמו ולא פי' ששחטו סתם או קרבו סתם לשמו קאי אלא דכונה דל"ב כלל לכ"ע מחשבה רק בזביחה וע"ז קאמר אם לא הי' מחשבה בזביחה רק ששחטו סתם שוב כשר דהקרבה ממילא קרב לשמו א"כ מכש"כ אם הי' בכונה בזביחה לשם ו' דברים כש"כ דקרב ממילא לשמו ועוד אי איתא דבעי בכל עבודות א"כ אף שלא חשב בשחיטה יחשוב בעבודה וא"כ איך פירש"י אם לא הי' בלבו ששחט סתם קרב ממילא לשמו הא יכול לחשוב אח"כ בהקטרה וזריקה לשם כך אלא ודאי אם שחטה סתם העבודה ממילא קרב לשמו.
הנה חזות קשות ראיתי ברמב"ן פ' קדושים על פסוק וכי תזבחו זבח שלמים שכתב וז"ל והטעם שלא תחשבו שיהי' בע"ז שום תועלת ולא תעשו עבודת ד' הנכבד ע"מ לקבל פרס אלא לעשות רצונו כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחויב ואומר זה בשלמים שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים בעצמם שישמרו במחשבתם להיות בכוונה רצוי וכש"כ בקדשי קדשים עכ"ל וא"כ לפי דבריו קשה דנאמר באמת דקרא דכתיב המקריב קרבנו היינו בקדשים קלים דמסתבר טפי שיהא בעלים מפגלין כמוש"כ הרמב"ן ובקד"ק הוא דגלי קרא לו יחשב דרק כהנים מפגלין ובעלים אין מחשבין.