כל
הקרבנות אין מקריבין אותו אלא ביום שנאמר ביום צותו וכו' ביום ולא בלילה. הנה בטורי אבן במגילה הקשה דבשבת ויו"ט חלה הקדושה בלילה ובשאר מצות הו' רק ביום ולא בלילה ותי' לחלק בשבת ויו"ט חשבינן מבלילה דהו' בשוא"ת משא"כ בקום ועשה רק ביום רק שהניח בצ"ע למה דרשו חז"ל פעם יום למעט לילה ופעם לילה הו' בכלל יום ובשו"ת מרי"א או"ח כתב לבאר הענין דכל יום משמע גם בלילה רק היכא שיש דרשא או ממשמעותי' דקרא ממעטינן לילה ולי נראה דהכלל בזה כך בודאי יום הו' לילה בכלל בכה"ת רק היכא דתליא במעשה אמרינן ביום ולא בלילה דיום דקרא מתפרש שפיר הלילה דהיינו יום שיש בו מצוה זו כמש"כ מג"א בה' ר"ה יום שיש בו תרועה וכן יום שיש בו מצות לולב וכדומה דבזה לא נתמעט כלל הלילה רק דמתפרש היום על הלילה ועל היום שהוא יום אחד ביום זה יש בו מצוה זו רק דאם נאמר דיעשה בלילה ואי יעשה ביום א"א דב"פ אינו חייב לעשות ויעשה בלילה ולא ביום זה בודאי אין לפרש כונת הקרא רק על הלילה אע"כ לפרש יום שיש בו תרועה או נטילת לולב וכדומה דקאי בין על היום בין על הלילה אבל במצוה שיכול לקיים בין ביום בין בלילה ולכן קדושת שבת ויו"ט וכדומה חייבין בין ביום ובין בלילה ומה דקשה על מג"א ה' ר"ה הנ"ל כתבתי בחי' לנדרים:
עוד נראה לי ליישב קו' הטו"א כיון דהניח מסברא לחלק בין קום ועשה לשב וא"ת ממילא ניחא דפעם ביום משמעותי' עם הלילה ופעם ביום משמעותי' למעט לילה דהנה מבואר בזוה"ק דתחילת הלילה נקרא ליל וסוף הלילה נקרא לילה כדכתיב קרא אמר שומר מה מליל שומר לילה ונראה ראי' מקרא דכתיב יום ולילה לא ישבותו דבב"נ הלילה אחר היום א"כ עד בוקר שני שייך ליום שעבר דהיינו עד סוף הלילה דסוף לילה נקרא לילה וכן הוא בזוה"ק דמחה"ל מתחיל היום הבא להתעורר יען דהשמש מתחיל להתנוצץ שעברה חצי כדור התחתון כידוע בטבע ולפי"ז ביום משמע בודאי עם הלילה דהיינו עם חצי הלילה האחרון שמאז מתחיל היום לבוא אלא דבמילתא דשב וא"ת אי אפשר לומר שמתחיל מחצות דא"א לחלקו לחצאין ע"כ מתחיל הקדושה מערב אבל בקום ועשה כגון יום תרועה ולקחתם לכם דלולב משמעותי' עם הלילה דהיינו עם חצות הלילה שמתחיל להתנוצץ היום אלא דא"א לחלקו לחצאין וכיון דהוא בקום ועשה א"א לחייבו בתחילת הלילה דהא כתיב ביום ותחילת הלילה אין נכלל ביום הבא אחרי' ע"כ לפרש יום למעט כל לילה שלפני' ולכן בקום ועשה אתי ביום למעט כל הלילה:
בענין לילה הולך אחר היום קשיא לי מגמרא דריש פסחים דאיתא מיתבי מאימתי אסור במלאכה ראב"י אומר משעת האור ר' יודא אומר משעת הנץ א"ל ראב"י לר"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר אלא אור אורתא הוא ומשני לא מאי אור עמוד השחר ופריך נימא איהו לנפשי' הא איכא לילה דקשרי ראב"י במלאכה ולילה הא הו' מקצת היום וקשה לי דהנה בריש ברכות פריך הגמרא ליתני מאימתי קורין שמע בשחרית וכתבו תוס' דומיא דתמיד דכתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר ופירשתי פ"א מבה"ח עפ"י ספרי דק"ש שחרית וערבית תיקנו במקום קרבנות ולכן פריך ליתני דשחרית תחילה דהוא תחילת היום כמו דקרבנות דיום תחילה בבוקר במקדש דיום הולך אחר הלילה והנה הא דמלאכה אסורה בערב פסח מבואר בירושלמי פרק מקום שנהגו הוא משום קרבן פסח וא"כ מתחיל היום בבוקר א"כ ל"ש לומר בלילה דמותר במלאכה הוא מקצת היום דהא הלילה שייכא ליום שלפניו והיום באמת מתחיל ביום ואין כאן מקצת יום מותר במלאכה:
כל הקרבנות וכו' אין מקריבין אלא ביום. וכתב ע"ז בספר תורת העולה להיות כי במעשה בראשית וירא אלקים את האור כי טוב והו' הוית כל הו' ומציאות כל נמצא הנקרא אור המציאות וענין העדר נקרא לילה וידוע שאין דבר רע שהוא ההעדר יורד מלמעלה רק במקרה ולא בעצם על כן המצוה להקריב קרבן ביום כי כבר כתב שהקרבת הקרבן הוא מורה על הויית העולם שהוא האור המתחדש בכל יום תמיד עושה מעשה בראשית ולהיות כי השם יתעלה גולל אור מפני חושך יש פעמים הרע יורד במקרה ע"כ אם קרבו מתירי הקרבן מותר להקטיר האברים הנשארים בלילה והם שירי המצוה כדבר הבא במקרה ולהיות כי מיד אחר חצות הלילה מתחיל האור להתחדש כי השמש מתקרבת לעלות על הארץ ע"כ אמרו שאין מקטירין אלא עד חצות ועוד מצורף לזה מה שכבר כתבתי למעלה כי ענין הקטרת האימורים והאברים הי' מורה על יסוד העפר ע"כ בא בלילה יותר משאר עבודת הקרבן להיות כי הארץ עכורה בטבע וחשיכה מצד עצמה דמות הלילה משא"כ בשאר יסודות וכו' כי כל יום ויום עושה מעשה בראשית והענין משתנה בכל יום מיום שלפניו והוא מורה על חידוש העולם מצד כי הגלגלים סובבים בכל יום ויום מזמן הבריאה והכוכבים משתנים בכל יום במוצאם ומערכתם ומצד תנועתם מחדש מעשה בראשית כי מזמן הבריאה מתחדש בכל יום מצב ומערכת אחרת ממה שלפניו ואלו הי' העולם קדמן לבלתי תכלית כדעת הפילוספים לא הי' דבר זה אפשרי אלא הדברים הי' הולכים בסיבוב ע"כ באה המצוה להקריב כל קרבן ביומו ולפסול בלינה ומותר להעלותם עם מבוא השמש והם כלין והולכין כל הלילה ונפסלין לאור הבוקר שהוא יום השני כי אין לך המציאות אלא דבר יום ביומו ואין לך מזמן החודש שני ימים שווין בכל ענייני העולם ודבר שמצותו ביום פסול בלילה והכשר בלילה פסול ביום להיות העתיד משתנות ואין יום ולילה שווים במציאות כי זה מורה ההעדר וזה על המציאות.
אין
שוחטין אלא ביום ואין זורקין אלא ביום. וקשה דהנה רש"י כתב הא דיליף מביום זבחו דנפסל בשקה"ח היינו לומר דאם עלה ירד ותוס' כתבו לענין נפסל בשקה"ח בעוד יום והנה מדברי רבינו מכוח דלית לי' חד תי' דכתבו דאין זורקין מביום זבחו והרי לפירש"י פשיטא דאין זורקין רק דאשמעינן דלא ירד וכן כתוס' לית לי' מדכתב אין שוחטין אלא ביום וכן אין זורקין אלא ביום והרי לרבינו תם מהאי קרא דביום זבחו נשמע דנפסל בשקה"ח מיד א"כ ממילא אין שוחטין ג"כ א"כ מביום זבחו ידעינן בין שחיטה בין זריקה ועוד דהו"ל לרבינו לאשמעינן מיד בשקה"ח לא לכתוב סתם אין שוחטין ואין זורקין ביום.
ולכן נראה דרבינו דרך אחרת לו דסובר דמביום צותו לא נשמע רק הקרבה ועבודת השחיטה אבל זריקה כיון דאין לאישים לא נתמעט מביום צותו להקריב רק דמקרא דביום זבחו ידעינן דגם בזריקה כן משום דנפסל הדם מיד כשחשיכה א"כ אין יכול לזרוק בלילה וזהו דאמרינן בזבחים דף ל"ח דבחטאת אין זורקין בלילה היינו משום דזריקה אסור בלילה דנפסל ולזה כיון רש"י דרמז להאי דרשא דביום זבחו דדם נפסל ואסור לזרוק ממילא בלילה א"כ אין חילוק בין מתנה ראשונה לשאר מתנות ודו"ק.
והנה ראיתי בש"א שכתב ליישב קו' התוס' דצריך קרא לגמ' שבחטאת אף דאין מעכב אסור לזרוק בלילה משום דנפסל כפירש"י והבין שרצה רש"י לפרש דדרשא זו אתי להא גופא לאסור זריקה דגמ' אף שאין מעכבת ולדעתי ז"א א"כ הו' לי' לגמ' להביא כאן דרשא דביום זבחו כיון דמשם עיקר הדרשא וגם דמלשון רבינו שהביא האי דרשא סתמא משמע על כל זריקה ילפינן מיהא קרא אף מתנה ראשונה דמעכב ולכן נראה דכונת רש"י כמוש"כ דעיקר זריקה ילפינן דאסור בלילה אף שאין לאישים ומינה נשמע ממילא אפי' גמ' שאין מעכבת ג"כ אסור לזרוק כיון דעכ"פ נפסל הדם אסור לזרוק הדם פסול לא משום דהו' עבודה דלא מיקרי הקרבה דם שאין לאישים אלא משום דאסור לזרוק דם פסול למזבח ודו"ק.
והנה ליישב קו' תוס' ורש"י דל"ל ביום הקריבו את זבחו נראה עפ"י מה דאיתא במנחות דף כ"ה דבעינן שיהא משלה האור ברובו קודם שקיעת החמה כדסובר ר"א התם ולפי"ז אי לאו קרא הו' סגי לזרוק עם ביאת השמש אבל קרא גלי דנפסל והיינו מזמן שאי אפשר להקטיר קומץ מנחה כיון דהקטרת מנחה נגד זריקה הצריכא תורה חד שיעורא שיפסל משקה"ח ואין אנו צריכין לסברת ר"ת לפסול מתחילת שקיעה אלא לפסול משעה מועטת קודם השקיעה כמו שפסול במנחה אם אין שיעור שמשלה האור ברובו והבן.
הנה על קו' התוס' זבחים דף י"ב ל"ל קרא דביום השמיני ירצה ת"ל מדכתיב ביום צותו דבלילה פסול להקרבה ותי' דמשום דביום ולא בלילה אם עלה לא ירד אבל משום מחו"ז אם עלה ירד ושוב הוקשו מזבחים דאף במחו"ז אם עלה לא ירד ונראה לישב לפמש"כ הלח"מ פ"ד מה' יבום ה"ז דאף במידי דרק לכתחלה פסול ובדיעבד כשר אבל בתרי פסולים פסול אף דיעבד לפי"ז יש לומר בפסול זה ופסול מחו"ז אם עלה ירד [ועיי' תוס' זבחים דף ס"ח ד"ה אמר רבי דהיכא דיש תרתי לטיבותא כגון שנפסלה לאחר שחיטה ויש לו הכשירו במקום אחר אז אף לר"י אם עלה לא ירד א"כ ה"נ יש לומר איפכא כשיש תרי לגריעותא לכו"ע אם עלה ירד].
כיון
ששקעה החמה נפסל הדם. הוק' התוס' למ"ד לינה מועלת בראש המזבח ל"ל קרא ואי לענין דתרד הא לר"ג לא ירד ולר"י בלא"ה אין מקדיש דם ונראה ליישב דזה רק דם שעל המזבח אבל דם שבכ"ש שהוא על המזבח גם לר"י אם עלה לא ירד וכמשו"כ כהא"ג בטה"ק לקמן דף פ"ז א"כ מיושב היטב קו' התוס' דצריך לקרא לפסול אפי' הי' הדם בכ"ש על המזבח ירד ודו"ק.
הנה בספר היראים כתב טעמא דמילתא דחשבינן מתחילת השקיעה וז"ל ומזה הזקיקו חכמים לפרש צאת הכוכבים דעזרא תחילת כניסתן ולא סוף צאתן בהראותן דסברו פי' צאת הכוכבים כפירוש עלות השחר ועלות השחר פי' כשחמה זורחת ועלות למשול ביום דהיינו כשנכנסת בעובי הרקיע מבפנים שמתחלת לעלות ולצאת וכאשר פי' עלות השחר מתחלת לעלות כך צאת הכוכבים פירושו שמתחילין לצאת דהיינו בהכנסתן בעובי הרקיע וכן פי' המקרא ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר משחמה מתחלת לעלות עד צאת הכוכבים שהן מתחילין לצאת ואחר שפרשנו שמהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים לילה צריכין בני ישראל להקדים שמירת שבת והרוצה לידע אם אמת הדבר כאשר פירשתי יכול לבדוק בכלי נקוב נקב קטן ויתן בו מים כמהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים בימי ניסן סמוך להתקופה שהימים והלילות שווין וימצא נטיפות עלות השחר ישוו לנטיפות שיעור מהלך ה' מילין קודם הצאת הכוכבים.