ואחד אנשים וכו'. בגמרא איתא איש איש מלמד שנודרים נדבות כישראל ויש לדקדק הלשון כישראל ונראה שכונתם למה שכ' בשמ"ק תמורה ז' ליישב קו' תוס' הא משמע כן כבר מקרא דבן נכר ותי' דהו"א דוקא דיעבד קמ"ל איש איש לכתחלה והיינו כישראל לכתחלה והנה במדרש איתא איש איש כי ידור נדר לרבות נכרי שנודרים נדרים ונדבות כישראל יכול אף גוי בבל יחל דברו ת"ל בני ישראל בנ"י בבל יחל דברו ואין גוי בבל יחל דברו ובירושלמי בפ' בתרא דנזיר משנה א' פליגי בה אמוראי דר' יונה מפרש דהיינו דאין להם היתר חכם ור"י קאמר דא"צ היתר חכם אמנם לאידך מ"ד דא"צ כלל היתר א"כ לפי"ז גרע מהקדש ישראל בע"מ כיון דצריך שאלה לחכם לעקר נדר מעיקרא שפיר גם בהקדיש שייך בדיבורא עביד מעשה אבל אי אמרינן דא"צ היתר יש לפרש דהיינו דא"צ פתח לעקור נדר מעיקרא אבל עכ"פ בעינן חרטה שנעקר ההקדש מכאן ולהבא [ואפשר דזה באמת פליגי מה שכתבתי במק"א אי צריך שאלה בפתח וחרטה או סגי לעקור ההקדש בחרטה בעלמא מכאן ולהבא דמ"ד דאין לו היתר ס"ל דכל שאלה היינו בחרטה בעלמא ול"ש בנכרי ואידך ס"ל שאלה רק בפתח ונכרי א"צ פתח] ולכאורה ההמשך דברים צריך ביאור איך נמשך להא דקאמר דנודרים נדרים ונדבות כישראל דיכול דיהא עובר בבל יחל ת"ל בנ"י בנ"י בבל יחל ובנכרי אין בבל יחל דמפרש הגמרא בנזיר דף ס"א דישראל אינו עובר בבל יחל בקדשי נכרים ולפמש"כ בפ"א מאמ"ז דאחר שהקדשו אין עוד הנכרים בעלים א"כ הכי פירושו נדונ"ד כישראל והו"א דהם בעלים ויהא מוכח דיש שליחות קמ"ל בנ"י דאין עובר בבל יחל על הקדישו של נכרים משום דאחר ההקדש באמת ל"ה בעלים עוד ולירושלמי הנ"ל ניחא ההמשך בפשיטות דהו"א דהוא בבל יחל שיכול לשאול על נדרו קמ"ל דאין יכול לשאול והיינו כמש"כ דבאמת ל"ה בעלים כלל ואידך מ"ד דס"ל דאין צריך היתר יש לומר דהיינו טעמא משום דישראל א"ע בבל יחל דברו משום שלא הי' בעלים וכמו שכתבתי ולכן ס"ל דא"צ היתר כלל:
אבל
נכרי אין מקבלין רק עולה. נראה בטעמא דמילתא דאיתא בירושלמי פרק בתרא דרה"ש בכל קרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם הרי ראוים להקריב שלמים בו ביום ולפי"ז באוה"ע דהקב"ה החזיר עליהם התורה ולא רצו לקבלם ע"כ אין מקריבין שלמים:
ונראה בטעמא דמילתא דמנכרי מקבלין עולה ומישראל אין מקבלין עולה דבכם חלקתי ולא באומת העולם דהנה כתיב בקרא האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וכ' בת"ס בחי' בסוג' דריחא מילתא דבודאי אי הו' הקרבנות בבחינת אכילה למעלה א"כ אפי' חטא כל ימיו מביא קרבנות להקריבו במזבח הו' כביכול בבחינת מתעסק בחלבים ועריות דע"כ נהנה אף שאין לרצונו אבל באמת אינו כן דהאוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה דאינו אלא בבחינת ריח ניחוח וכו' ולא אריח בריח ניחוחכם א"כ אם הוא שלא לרצון לא יתואר נהנה ב"כ ע"כ פירש"י ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני דאל"ה אינו ריח ולא נחת רוח לכן מסיים הכתוב זבח לאלקים תודה וזה יהי' לרצון ואז אריח בריח ניחוחכם:
וכ' לפרש בזה הכתובים עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר וקשה מה רצה בעצה זו ואכלו בשר ועוד הא גם שלמים לגבוה סלקי וכתיב זבח רשעים תעבה וזבח היינו שלמים להנ"ל יש לומר דרשע הביא שלמים והכהנים אוכלים מהם וההוא אכילה מעליותא הוא נמצא ע"כ מתכפר במקצת בפועל אכילת כהנים שכן נהנין לכן נתן להם עצה עולתיכם ספו על זבחכם כי עולת שהם כולו לגבוה לריח ניחוח לא יועילו לכם כי לא אריח בריח ניחוחכם אך עשו מהם זבחים שלמים שיאכלו הכהנים ואכילה מועיל לעולם והתועלת הוא ואכלו בשר שע"י נתינה לכהנים יתברך הבשר ותוכלו גם אתם לאכול בשר כדאיתא ביבמות דף ס"ג אכילת בשר לישראל תליא במתנות כהונה לכהנים א"כ נכרי דאין יכול להביא שלמים וגם אינו חייב במתנות כהונה ע"כ מקבלין ממנו עולות שיגן עליהם אבל בישראל שיש להם תקנה במתנות כהונה דמגין עליהם ע"כ אין מקבלין ממנו:
אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות שנאמר מיד בן נכר וכו'. הנה בפ"א מה' אימ"ז כ' ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בע"מ לוקה שנאמר ומיד בן נכר ולכאו' יש בזה סתירה דדריש שני דרשות מקרא דבן נכר אך הדבר נכון דהנה דרשא זו שכ' רבינו כאן דאתי לומר שלא לקבל מבן נכר אפי' ק"צ הוא מספרא פ' אמור והיינו מסיפא דקרא דכתיב את אלקיכם מכל אלה וכמו שפי' במלבים שם וז"ל דפשטות הקרא שגם מבן נכר לא נקבל בע"מ וממש"כ כאן את אלקיכם שמורה על ק"צ דהלא בלא זה לא ריבה מן איש איש רק עולה לר"ע ונדו"נ לריוה"ג וכן קשה קו' תוס' מנחות וחולין ל"ל איש להתיר תיפק לי' מדאמר בע"מ לא תקבל מכלל תמימים שרי וע"כ דריש מכל אלה שמלת כל מוסב על כל הנזכר בפרשה בין תמים בבקר ובכבשים ובעזים מזה מוכח ג"כ לא רק ק"צ כי תמידין לא משכחת רק בכשבים והלא אמר מכל אלה וכו'.
שנאמר
מיד בן נכר וכו'. למעט שאר קרבנות הנה רבינו הוציא כן דתוס' הקשו דל"ל איש איש הא מדכתב ומיד בן נכר לא תקריבו משמע הא תמימים יקריבו ותי' דהו"א בע"מ בלאו אבל תמימים ג"כ אין מקריבין ולרבינו לא ניחא לי' בהא דהא אי גם תמימים אין מקריבין ל"ש לאו בבע"מ דא"ר לפנים ואין אלא חולין בעזרה דהא אזהרה דבע"מ לא נאמר אלא בראוי להקרבה וכן בספר קרבן אהרן הרבה להקשות לתירוצם זה וע"כ לומר דהאי קרא דאיש איש איצטריך לכל חד כדאית לי' לריוה"ג לרבות כל הקרבנות אתי קרא דלא יקריבו אלא עולה לחוד ולכן שפיר כתב רבינו דאתי למעט שאר קרבנות.
אמנם ליישב קו' הנ"ל על תוס' נראה לי לפמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז דלאו דע"מ היינו בשחט להדיא לשם הקדש והנה בנכרי כהא"ג ג"כ בשחט לשם גבוה איירא א"כ יש לומר דאין הקרבן מתיחס לבעליו הנכרי כלל לכן שפיר איכא לאו דהא דתמימים ס"ד דאין מקריבין היינו בשחט סתם אבל בשחט לשם הקדש בפירוש שפיר מקריבין משום דאין הקרבן מתיחס לשם הבעלים הנכרים כלל וא"ש.
בהא דאין מביאין אלא עולות נראה הטעם משום דעולה אינו אלא דורן אף דעולה מכפר אעשה היינו מכח דדרשו חכז"ל דהא דכתיב ונרצה לו לכפר עליו היינו דמכפר אעשה אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטה לכפר עליו היינו אין אלא לשון רצון וקבלת פנים כמוש"כ הרמב"ן וכדכ' בפ' וישלח אכפרה פניו במנחה ע"ש ברמב"ן [וכ"כ בחס"ו או"ח סי' קע"א לענין אחר] ובהא ניחא לי לפרש הא דאיתא ב"ב דף מ"ח דפריך הש"ס מיקריב אותו לרצונו ומשני דניחא לי' בכפרה ואח"כ פריך מגיטין דחובטין אותו ומשני משום מצוה לשמוע דברי חכמים וקשה דלעיל גבי עולה הו' לי' לשנויי משום דמצוה לקיים דברי תורה ומה צורך לתלות בניחא לי' לכפרה וכן הקשה בחס"ו או"ח סי' קפ"ה להנ"ל ניחא דאי לאו דניחא לי' בכפרה אלא משום דמצוה היינו כפשטי' דקרא דעולה לא אתיא לכפרה אלא לדורן בעלמא וכיון דל"ה אלא דורן בעלמא ל"ש לכפותו שיהא רצונו להביא דורן כיון דסוף כל סוף בא ע"י כפי' אין זה דורן לכן משני דניחא בכפרה דלפי הדרשה עולה דבא ג"כ לכפר לא לדורן בעלמא בודאי ניחא לי'.
הנה במה שהעלה בחס"ו דהא דמרבינן מאיש איש שנודרין נדבות כישראל היינו דדינם לענין קרבן כמו בישראל ממש דאף דאין שיעורן לב"נ לענין קרבן אין נדרו נדר אלא בגדול כמו ישראל וקשה לי מהא דאיתא בחגיגה דף י"א איש איש אשר יתן מבנו למולך וכן איש איש אשר אל כל שאר בשרו אתי לרבות את הנכרים שמוזהרים ע"ז ועל העריות כישראל והא לענין עריות אין דינם ממש כישראל דלא כל מה שהוא עריות בישראל הו' עריות בב"נ וכן לענין שיעור בר חיובא הא בב"נ דלא נאמר שיעורן חייב אפי' אינו גדול בישראל וכן בע"ז אין הנכרי מצוה על השיתוף ואפ"ה אמרו שמוזהרין כישראל אמנם בטו"א הקשה הא בלא"ה נכרי מצוה על ע"ז ולהנ"ל ניחא דצריך לרבות שעובר על השיתוף כישראל ויקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דאין מצוה על השיתוף.
והנה הרמב"ן בפ' כי תשא כתב אקרא וישכימו ממחרת ויעלו עולת ויגשו שלמים משמע שהי' מכונין לח' והקשה דלהלן כתיב וישתחו לו ויזבחו לו וכ' דאהרן הי' המקריב קרבנות לכן אמר סתם ויעשו עולת ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם ד' והם דעתם אל העגל אשר עשו והי' הבעלים מפגלין לפי"ז קשה איך משכחת הא דנודרין נדבות ניחוש שכונתם לע"ז ומפגלין.
הנה רבינו פ"ד מה' שקלים כתב דעכו"ם שהתנדב מעות לדברים אלו אין מקבלין ממנו ואפי' גר תושב וכתב הכ"מ דלמד כן מדאין מקבלין מכותי דג"כ לא הי' באותו זמן עובדין ע"ז ותמוה הא אמרינן כותים כעכו"ם והיינו עע"ז וכתב בשלום ירושלים פ"ק דשקלים דנפקא ליה מהכא מדאין מקבלין מנכרי רק עולת הה"ד דלבדה"ב אין מקבלין ממנו.
אפי' עולת עוף מקבלין ממנו אעפ"י שעע"ז. ויש לדקדק מאי אפי' עע"ז דלענין קרבנות מאי נפ"מ אם עע"ז וראיתי בשו"ת מרמ"ש סי' כ"א שכתב ליישב עפמש"כ החס"ו סי' שכ"א להוכיח מדילפינן דגוי מביא קרבנות כישראל ע"כ דבר שחיטה היא כשאין עע"ז ורק כשעע"ז לאו בר שחיטה הוא אי דבר אחר גרע לו לפסול לכן הו' בר שחיטה ומוכח כהגי' ברבינו פ"ב משחיטה דגוי עע"ז לאו בר זביחה הוא א"כ היינו דכתב רבינו אפי' גוי עע"ז דלא תימא דקרא רק מרבה כשאין עע"ז דבר זביחה הוא אבל בעע"ז דשחיטה פסולה לאו בר זביחה הוא ולא נקבל ממנו קמל"ן אפי' עע"ז שפיר מקבלין דדבר אחר גרם לו לפסול שפיר הו' בר זביחה ואי דנכרי לאו בר שליחות הוא הא שאני קדשים דכל מעשיהם ע"י שליח כמוש"כ החס"ו שם.
ומיד בן נכר שאין מקבלין אלא עולות וכו'. נראה דרבינו פסק כר"ע ובס' מנ"ח כ' ע"ז הנה תוס' מנחות דף ע"ג הביאו תו"כ דאין מקבלין ממנו ק"צ וכ' לפרש דאפי' בא עכו"ם ומסרו לציבור אין מקבלין ממנו וכ"כ הסמ"ג ולכאורה מנ"ל דמצד הסברא אם מסרו לציבור ה"ל כאלו נתן מתנה לציבור והרי הוא של הציבור ונראה דיצא להם כן ממשנה פ"א דשקלים דמבואר שם אעפ"י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם העכו"ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידם והנה ברישא הא איירי במסרו לציבור דהא אין ק"צ קרב משל יחיד א"כ סיפא דאין מקבלין אף במסרו לציבור אמנם בדברי רבינו בה' שקלים לא כתב דצריך מסירה לציבור וכבר עמד ע"ז בשעה"מ ה' שקלים וכן יש לתמוה על דברי רבינו כאן שכ' שאין מקבלין מהם ולא כתב דיהא המקריב עובר בלאו ונראה דטעמו כיון דבתמורה בהא דפריך האי ומיד בן נכר ל"ל משני סד"א כיון דבמזבח דידהו שרי משמע דקרא אתי רק ללמד זה דבע"מ אין מקבלין את"ד ול"נ דמהא גופי' מוכח דלא מהני מסירה לציבור דאי איתא דמהני מסירה לציבור א"כ אפי' לא מסרו לציבור במתנה כגון בקי עכ"פ מיד שהביאו ליד כהן נסתלק הנכרי א"כ למה צריך קרא בבע"מ דעובר במזבח דידן הא כיון שמסרו לכהן אין זה כלל קרבן של נכרי אלא של גזא דרחמנא אע"כ דמסירה בפירוש ג"כ לא מהני לכן גם בק"י אף שהביאו ליד כהן לא הוי כנסתלק מקרבן דידי' לכן הו"א בדידי' לא הזהירה תורה שלא להקריב בע"מ וא"כ צריך טעם אמאי לא מהני באמת מסירה לציבור ע"כ משום דהאי קרא דבן נכר אתי נמי לזה דעובר אלאו דלא תקריבו וכיון דרחמנא אזהר עלה אף אי עבר ועבד לא מהני וא"ש:
אבל
וכו' ולא מנחות וכו'. הנה כן משמע לקמן דף ע"ג דלכ"ע א"י להביא מנחת נסכים בפ"ע או לא דמביא זבח אז יכול להביא עמו נסכים משום דעולה וכל חבירתה ומשמע שם דיין בפ"ע אף לריה"ג א"י להביא משום דאזרח מביא נסכים ולא העו"כ ואמנם תוס' מנחות כ"א ע"ב בישראל כ' וז"ל ולמ"ד דשלמי העו"כ עולות במנחות נמי אינו מתנדב אלא מנחות נסכים דכולה כליל מבואר דמנחת נסכים יכול להביא אך נראה דהנה לעיל דף ס' ע"ב דאמר ר"ש דאת המנחה אתי לרבות מנחת עו"כ להגשה אלמא דלר"ש יכול לנדב אפי' סתם מנחה ור"ש הא סבר לה כר"ע דשלמי עו"כ עולות ור"ש בעצמו סובר לקמן דמנחת נסכים אינה טעונה הגשה משום דאין ממנה לכהנים א"כ ע"כ דסובר דמנחת עו"כ נאכלת לכהנים כמו מנחת ישראל:
אך כבר עמדו ע"ז בתוס' זבחים דף מ"ה ד"ה והשוחטן שהק' כעין זה על ר"ש דס"ל שם דאין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וכתבו דס"ל כריוה"ג וקשה דהא מבואר לקמן דף ע"ג דס"ל לר"ש כר"ע:
ובהא דאין מביאין מנחה נראה לי לפרש הא דאיתא בחולין דף ס' א"ל קיסר לריהו"ש ב"ח בעינא דאיצבת לי' נהמא לאלהיכו א"ל לא מצית אמאי נפישי חילותי' א"ל איברא א"ל פוק צבית לגידא דרביתא דרוויחא עלמא טרח שיתא ירחי קייטא אתא זיקא כנשי' לימא טרח שיתא ירחי דסיתווא אתא מיטרא טבעי' בימא א"ל מאי האי א"ל הכי כנושאי זלוחאי דאתו קמי' א"ל אי הכי לא מצינא ובח"ס בחי' כ' שרצה להקריב קרבן דב"נ מותר בזה"ז ורצה גם לנסות שלא יביא אש מביתו אך יערוך מזבחו ויבוא אש מלמעלה ויאכל קרבנו והיינו איצבית נהמא לאלקיכו ע"ד לחמי לאשי וזה א"א אפי' ע"י תפלה כי חו"ל מלאה קלופות ורוחין והיינו א"א דנפיש חילי' וכן הו' לבסוף אתי רוחא ומטרא היינו הרוח רעות הנ"ל וקלקלו ופגמו קרבנו ולא נתקבל וכ' ליישב בזה מה דקשיא לי משבור מלכא דרבא למדו להקריב במקום שמעלה הים שרטון ומשמע דנתקבל קרבנו ע"י רבא שהתפלל עליו להנ"ל ניחא דשבור מלכא לא רצה לנסות את ד' אלא הקריב קרבנו והביא אש מהדיוט אולי יקבלו ד' לריח ניחוח ול"נ דשבור מלכא הביא זבחים ע"כ הי' קרבנו ראוי לגבוה אבל ההוא קיסר אמר בעינא דאיצבא נהמא לאלקיכו היינו קרבן מנחה וזה אין ראוי לגבוה דבשלמא הקרבן זבח מתקבל מנכרים ג"כ אם מחשבתו בהבאת קרבנו במחשבה טהורה שראוי הי' להקריב נפשו וגופו לגבוה שע"ז מרמז קרבן זבח ועי"ז ראוי שפיר לגבוה אבל קרבן מנחה דל"ש מחשבה זו דהאי קיסר לא רצה להכניע עצמו במחשבה כזו לבוא לפני ד' רק רצה להביא קרבן מנחה שהקב"ה מקבל רק מעני יען דמעני גם עשירית האיפה הו' מסירת נפשו וזה ל"ש בקיסר א"כ אין ראוי כלל לגבוה ע"כ ידע ריב"ח דלא יתקבל ע"כ אמר לי' לא מצית וכמו שהי' בקרבנו של הבל וקין שקרבן הבל נתקבל יען שהי' בע"ח ואית בי' מחשבה גדולה דמסור גופו ונפשו לאלקים וקין הביא מצמחים שהוא בחינת קרבן אין מתקבל שזה מתקבל רק מעני:
איתא במדרש פ' אמור על פסוק איש איש אשר ישחט עולה או זבח הה"ד ויתרון ארץ בכל הוא אפי' מה שאתה רואה יתרון בעולם הקב"ה עושה בהם שלוחותו וכו' מלך לשדה נעבד לפי שהי' שוחטין לע"ז והנה יש לדקדק בקרא דכ' למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וזבחו זבחי שלמים לד' אותם הנה תיבה אותם מיותר כמובן וכן הא דכ' וזרק הכהן את הדם והקטיר החלב המזבחה זה הכל כמיותר כאן דכל אלו העבודות הא כתובין כל אחד במקומו ונראה דהנה רבינו במורה כתב דהטעם של קרבנות הוא כדי להרחיק את ישראל מע"ז והרמב"ן בנימוקיו הקשה עליו ונראה ליישב דעת רבינו דכאן כתיב איש איש ע"כ אתי לרבות נכרים כדאמרינן איש איש כי יקריב לרבות נכרים והנה הא דבאמת התירה תורה שיביא נכרים קרבנות בכם חלקתי ולא באומות נראה דבאמת הא"ט כדי להרחיקם מע"ז דגם ב"נ הא מצוה ע"ז וכיון שהקב"ה כלל אותם במצוה זו ע"כ שגם בישראל עכ"פ שייך הא"ט נמי שלא יבוא לעבוד ע"ז אבל בודאי איכא נמי טעם זה שנתן הרמב"ן דצריך לחשוב האדם דכל מעשה הקרבנות הו' נעשין בו כדי לכפר על עונותיו וזה מפורש בכתוב למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וכו' וזבחו זבחי שלמים לד' ולא לע"ז כמו בב"נ שזה עיקר הטעם אבל בישראל גופי' הנה איכא עוד טעם אחר שיקריבו קרבן דהו' בי' עבודת הקרבנות הזריקה והקטרה וזה צריך שיחשוב האדם דצריך להעלות בדידי' גופי' וע"כ אמר כאן וזרק הכהן את הדם וכו' והקטיר החלב המזבח זהו עיקר העבודה וצריך האדם לחשוב שאלו המעשים נעשים לכפרה בבהמה תחת האדם ומבואר המדרש מלך לשדה נעבד לפי שהיו שוחטין לע"ז דקאי אנכרים דג"כ מביאין קרבנות ובטעם זה נכלל גם בנ"י רק שבישראל יש עוד טעם אחר שכ' הרמב"ן כנ"ל ועמש"כ בפ"ד מה' אלו פי' אחר בזה:
אפי'
עולת העוף מקבלן מן העכו"ם וכו'. ע"כמ דרבינו סובר עוף בכלל עולה וכיוצא בזה כתב רבינו בפ"א מ"ה חגיגה דמביא עוף וכתב הכ"מ דעוף בכלל זבחים ובמל"מ תמה מזבחים דף קי"ח דעופות לאו בכלל זבח ועיי' טו"א שעה"מ שהאריכו בזה ולי נראה דמבואר במנחות ע"ג דעוף בכלל עולה ומוכח שם כיון דבכלל עולה הו' אף דכתיב זבח עוף בכלל ופליגי בהא תנאי א"כ א"ש דברי רבינו כיון דעכ"פ עוף עולה מיקרי אף דכתיב זבח הוא בכלל וכש"כ דא"ש כאן דעוף בכלל עולה ומקבלין מן העכו"ם דו"ק.
ועוד יש ליישב דבאמת קו' המל"מ לכאו' תמוה דהרי ת"ק חולק וסובר דעוף בכלל זבח רק ע"כ עיקר הקו' משום דמנחה אין בכלל ועוף בכלל ולת"ק גם מנחה בכלל ולפי"ז שוב יש לומר הרי בפסחים ס"ג מבואר דמנחה אין בכלל זבח ומליקה בכלל דעכ"פ זהו שחיטתו ושוב א"ש דלת"ק עוף בכלל זבח ואפי"ה מנחה אין בכלל זבח אמנם היותר נכון בזה דרק היכא דהוא שלמים אין עוף בכלל דזבח שלמים לא מיקרי אבל עולה אף דכתיב זבח הוא בכלל עוף ולכן ל"ק מדף קי"ח דזבחים ולא עוף משום דכתיב שלמים ולפי"ז א"ש כיון דמגוי אין מקבלין רק עולה עוף בכלל וכן בדף קט"ו דעד שלא הוקם המשכן מקריבין עופות בבמה משום דאיתא שם רק עולה [ודלא כדברי הטה"ק מנחות דף ה' קודם הקמת המשכן כמו דמקריבין עופות הה"ד מנחות דז"א דו"ק] וכמ"ד לא קרבו ב"נ שלמים שפיר אפי' עוף בכלל ודו"ק:
בענין קרבן עכו"ם הנה קשה לי בת"כ ריש פ' ויקרא איתא כל מקום שנאמר קרבן אמור בי' ה"א שלא ליתן פ"פ למינית לרדות בו וכ"כ בהקדמת ספרי חלק ראשון דברי הרמב"ן דבעינן זביחה לשם ד' לבדו תקן כל העבודות כולו לשם המיוחד א"כ ב"נ שהביא קרבן אף דכונתו לשמים אמאי לא חיישינן שכונתו לשם האלקים לא לשם המיוחד.
והנה בזבחים דף מ"ה איתא למי שאמר והי' העולם הכונה דמי שאמר והי' העולם הי' במדה"ר שמרצונו הטוב והטיב לברואיו ברא עולם וזה ל"ש בנכרי וקשיא כנ"ל אולם יקשה לאידך גיסא הא תנן במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר יכול להבראות אלא כדי ליתן שכר טוב למי שמקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן עונש למי שמאביד העולם שנברא בי' מאמרות א"כ זהו שנאמר והי' העולם הוא ג"כ משתתף במדה"ד והא בקרבנות צריך לשם לבדו ויש ליישב עפ"י מה שאמרו שעלה במחשבתו לברוא במדה"ד ושיתף מדה"ר ודו"ק היטב.
בטעם דאין ב"נ מקריב שלמים הנה מתבאר הדבר במדרש תנחומא פ' צו זאת תורת זבח השלמים זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו אמרו אוה"ע לבלעם אמר הקב"ה לישראל שיהא מקריבין לפניו קרבנות ולנו לא אמר כלום אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום ומי שקבל התורה צריך שיקרב קרבנות אתם מתחילה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים קרבנות שנאמר ד' יברך את עמו בשלום וכו' אשמעה מה ידבר וכו' ומה דיבר וזאת תורת זבח השלמים והיינו דעל חטאת לא שאלו דהא ל"ש בדידהו קרבנות חטאת ועולה הא מקריבין לכן רק שאלו על שלמים והשיבן להם כי כן מי שקיבל התורה שהוא שלום קריב שלמים.
הנה איתא בירושלמי בפ"ג דסוכה עכו"ם שבירך עם השם עונין אחריו אמן בשם אין עונין אחריו אמן ופי' בק"ע כיון דנודרין נדרים ונדבות כישראל שפיר עונין אחריו אמן אבל בירך בשם דהו' ברכת הודאה שהוא מצוה לישראל א"כ אסור לנכרי לקיימה כשאר מצות שאסור לנכרי לקיימן לכן אין עונין אחריו אמן ובתוי"ט כתב דאחר כותי אין עונין דגרע מעכו"ם ובס' לחם שמים חלק עליו וכתב וז"ל דאפי' תימא מין הוא וכונתו לע"ז דברים שבלב אינם דברים ואפי' אמר בפיו וכו' דאפשר לאו כלום הוא דאין השם נתפס במחשבה זכה דא"א להתחלל בשום כונה שבקדושתו עומד ואינו מקבל ביאור אחר רק לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלת יתברך וישתבח שמו לנצח נצחים קדוש קדושת עצמות מכל מקום אפשר יזכור אותן המברך בין ישראל בין עכו"ם ואין הברות אותן תנעות נתפסות בשום כונה רעה ח"ו אתד"ק וכדברים אלו כתב מהרמ"ק בפרדס דאין הברת השם י"ת כלל בשם המפורש יוצאת בהתכת לשון בנ"א אלא יוצאת מעצמו מפי כה"ג ועייש"ה.