מקום
שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. עכ"מ ותוי"ט תי' דלרבינו רק לפרושי קאתי אבל לעולם תרי מילי נינהו ולי נראה לבאר יותר דלכאורה יש להבין כיון דממקום למקום א"א בלי שהייה א"כ למה כתב אח"כ אם שחט במקום אחר ונראה דרבינו רמז לנו בזה הדין המבואר באו"ח סי' קס"ו דשיעור שהייה כמו הילוך כ"ב אמה ומבואר במג"א שזה מקור מדברי תוס' סוטה שהעלו כך מהך דזבחים ל"ג דמוקי כריב"י דמרחק צפון כ"ב אמה והנה כבר צווח במג"א וחכ"צ סי' קכ"ח דמס"ד וכן מאיכא דאמרי מוכח דאפי' מן חוץ לפתח לפנים מקרי הפסק ונראה דלק"מ דהנה במג"א סיים וכן משמע פ' שתי מידות במקום ששוחטין סומכין שתיכף לסמיכה שוחטין משמע אפי' הפסק קטן לא ואני אומר בודאי לפי פי' רש"י משמע כן אבל יש פי' אחר בגמ' והוא פירושו של רבינו ולפי זה לא יהא ראי' מכאן וגם עפ"י פי' זה אזלה קו' מג"א הראשונה כאשר יבואר כי הנה רש"י פי' הא דפריך מאי קאמר דס"ד במקום שסומכין בבהמה שוחטין הא אין שחיטה אלא בצוואר ומשני הכ"ק מקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ופי' ב' פירושים במקום ששוחטין בעזרה במקום הטבעת שם שוחטין ופי' השני כלומר דלאחר שסומכין שוחטין לאלתר שתיכף לסמיכה שחיטה כן גרס הצ"ק והנה אף לפי גי' צ"ק יש נפ"מ בין ב' פירושים אלו דאי פרשינן כפי' האחרון עיקר תי' הגמ' דחדא קתני מקום ששוחטין סומכין אבל לפי' הראשון נקט שסומכין במקום הטבעת דבשעת סמיכה היו רשאין ליכנס לשם אז רק פי' מפרש דלכך יסמוך במקום השחיטה במקום טבעת שיש טבעת קבועין בארץ לשחיטה כמבואר בפ"ו דזבחים א"כ לפי' זה שפיר הא דקתני שיהא תיכף לסמיכה שחיטה מילתא אחריתא:
אמנם יש לפרש פי' אחר דלכאורה יש להקשות דמשני במקום שסומכין שוחטין במקום טבעת הרי עיקר מקום קבוע הוא לשחיטה בטבעת לא לסמיכה א"כ איפכא ליתני במקום ששוחטין שיש מקום קבוע בטבעת שם סומכין דלסמיכה ליכא מקום קבוע ותלי תניא בדלא תניא ונראה דבאמת זה קו' גמ' מאי קאמר הא אדרבא לשחיטה יש מקום קבוע יותר מלשחיטה וע"ז משני יען דקפידא שישחוט במקום שסמך משום תיכף לסמיכה שחיטה לכן תלי שחיטה בסמיכה ולפי"ז שפיר הך ותיכף לסמיכה שחיטה מילתא אחריתא אלא הא דקתני במקום שסומכין שוחטין היינו משום דקפידא דיהא תיכף לסמיכה לכן נקט במקום שסומכין שוחטין וממילא נדע כיון דלשחיטה מקום קבוע בטבעת שוב ממילא גם הסמיכה שם רק תנא נקט איפכא יען דעיקר הקפידא שיהא סמיכה במקום שחיטה משום תיכף לסמיכה שחיטה לכך נקט תנא איפכא במקום שסומכין שוחטין וזה ברור [והנה יש לפרש עוד בד"א ועיי' זבחים ל"ב תנא כשם שסמיכה לפני ד' כך שחיטה ואידך ברייתא קתני כשחיטה לפני ד' כך סמיכה לפני ד' וזה דפריך מאי קאמר דמשמע דיליף שחיטה מלפני ד' מסמיכה וזה אינו דבגופו כתיב וע"ז משני דרק לכן תלי בסמיכה יען דתיכף לסמיכה שחיטה ודו"ק וכעין זה פי' בכתנות אור פ' ויקרא ולפי"ז ג"כ הך ותיכף לסמיכה מילתא אחריתא וכפי' של רבינו]:
ומעתה לפי"ז ידעינן מכאן תרי מילתא חדא בקפידא באותו מקום אף דליכא שיעור שהייה ובאותו מקום בעינן תיכף שלא יהא שיעור שהייה והיינו לכל היותר כ"ב אמה כדמוכח מזבחים ל"ג ומעתה אין כאן הוכחה משתי מידות די"ל כיון דעיקר בא לאשמעינן שיהא במקום טבעת לאפוקי אם יסמוך סמוך אצל הפתח לכתחלה יצטרך אח"כ להוליכו למקום הטבעת הקבועין אצל המזבח וזהו שיעור גדול ושפיר הו' הפסק:
והנה לפי' השני שכתבתי י"ל כך דאשמעינן דאם סמך בחוץ לעזרה כאשר פי' באמת הרע"ב ושחט ע"כ בפנים ל"ה תיכף לסמיכה שחיטה ובעי גם סמיכה בפנים ולפי"ז בשחט אצל הפתח אף דליכא אלא מעט ל"ח תיכף כיון דהו' ממקום למקום אבל בסמך בפנים כיון דל"ה ממקום למקום דהכל בית אחד אז בעי הפסק שיעור כ"ב אמה ושפיר הו' תרי מילי:
ומעתה לק"מ קו' חכ"צ ומג"א דבודאי לס"ד דסמך בשער ניקנור א"כ במכניסו לפנים ממקום למקום הו' הפסק גם במעט אבל לפי תי' הגמ' דסומך בפנים ומעייל ידיו רק דהרחק צפון שפיר הו' הפסק כ"ב אמה. ולפי דרך הראשון שכתבתי י"ל כך כיון דע"כ לכתחלה צריך להוליכו למקום הטבעת א"כ הו' הפסק גדול:
וחוץ מזה פשוט י"ל כיון דסומך בשער דאין ראוי לשחיטה א"כ ע"כ מכניסו לפנים וכיון שאין שוחט במקום שסומך שוב מוליכו למקום שצריך לכתחלה לפני המזבח כמש"כ הפנ"י עוד א"כ הו' שפיר הפסק גדול:
ומעתה עכ"פ יצא לנו דזה שכ' רבינו ותיכף לסמיכה דהו' מילתא אחריתא דכהא"ג שיעור שהייה צריך וזה שכ' ואם שחט במק"א או ששהה דלענין שינוי מקום אפי' ליכא שיעור שהיי' והיינו כיון שמג"א הביא ראי' משתי מידות דמשני מקום שסומכין וכו' שתיכף לסמיכה וכו' משמע דהפסק כ"ד ומינה רבינו דמפרש דמילתא אחריתא הו' א"כ ע"כ דלא כמג"א אלא דצריך שיעור שהי' ודו"ק היטב:
והנה קו' המג"א הנ"ל בסי' קס"ו נראה ליישב דמבואר בירושלמי פ"ק דברכות אר' יוסי בר בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן והנה מסתברא דלענין הגנה שהסמיכה מגין שלא יהא פסול נוגע באותו קרבן ל"ש למתלי' בשיעור כ"ב אמות אלא דבעי תיכף ממש רק שאם הלך כ"ב אמות הו' כאלו לא סמך כלל ע"ז הוכיחו התוס' דעד כ"ב אמות עכ"פ לא הו' כאלו לא סמך כלל וכן לענין נט"י הו' הפסק אבל אה"נ דגם פחות מכ"ב אמה אין להרחיק משום דאז אין הסמיכה מגינה שלא יארע פסול בקרבן וכן לענין סעודה דאיתא שם בירושלמי וכל מי שתוכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וזה בודאי צריך להסמיך דאם הלך אף פחות מכ"ב אמה אין מגינה שלא יקטרג השטן:
ותכף לסמיכה שחיטה וכו'. עיי' בתוס' סוטה שהוכיחו מזבחים דבכ"ב אמות הוה הפסק נראה דראיות התוס' מקו' הגמ' אי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכחת לה ופירוש התוס' לעיל דף ל"ב דהכי פריך אף דבעינן לפני ד' לסגי בכניסת ידיו אי לא ש"ב אע"כ דתיכף לס"ש וכיון דמרחק צפון ל"ה תיכף לסמיכה שחיטה וא"כ שפיר יש הוכחה דכ"ב אמה הוה הפסק אבל לס"ד דפריך לעייל ידיו ולסמוך הכונה משום דיהא לפני ד' אבל מקו' הגמ' שכתבתי מוכח שפיר דאי משום לפני ד' לסגי בכניסת ידיו ומדמוכיח דאשם לד' מוכח דל"ה תיכף לסמיכה שחיטה אי מרחק צפון כ"ב אמה:
והנה יש להוכיח דכ"ב אמה הפסק אבל לא פחות ממשנה פ"א תמיד העלו ע"ג רחוק מן הכבש ג"ט וכתב התויו"ט בד"ה הלך למזבחו של כבש הא בעינן ושמו אצל מזבח ואמר לי' רבי והשלך כתיב ואין השלכה פחות מכ"ב אמה וא"כ אכתי קשה איך מקיים ושמו אצל מזבח אלא מוכח עד כ"ב הוה אצל מזבח א"כ ה"ה דקרינן כהא"ג תיכף לסמיכה שחיטה:
בענין תיכף לסמיכה שחיטה, הנה במג"א סי' תקס"ו הקשה לס"ד דקיימ"ל כרבי דלכל העזרה כשרה לשחיטה אמאי פריך למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה אפי' למ"ד שמי' ביאה ג"כ קשה לסמוך בחוץ לפני הפתח ולעיילי' ולשחטי' בפנים אצל הפתח דהו' פחות מכ"ב אמות והו' תיכף לסמיכה שחיטה אלא דייק דהילוך ממקום למקום אפי' להליכה מועטת חשוב הפסק ולי נראה דהנה בחולין דף ס"ט איתא בגמרא דמחיצת עזרה הו' כמו מחיצת גוף הבהמה שלא מיחשב לאבר היוצא כאלו יצא לחוץ הרי דמחיצת העזרה הו' כאלו הי' סמוך אצל הבהמה לכן לא מיחשב ההליכה הפסק דהו' כאלו לא צריך לילך ממקום למקום בשער ניקנור דל"ה כאלו סמוך לבית מטבחים לכן הו' כאלו מהלך מרשות אחרת לכן הו' ההליכה הפסק כמבואר בסי' רע"ו לענין קידוש. ובזה מיושב קו' מחצית השקל דרק מוכח דכ"ב אמה הו' הפסק מדהו' הפסק במצורע דלא מיקרי תיכף אבל אה"נ אפשר שאם הי' פחות מכ"ב הו' ג"כ הפסק להנ"ל ניחא דמסתברא כל שהוא בפנים ל"ה הפסק כיון דחומת עזרה חשבינן כאלו מגיע עד מקום בית המטבחיים רק שבכ"ב אמה ע"כ מוכח דלא מיקרי תיכף ע"כ הו' הפסק אבל בפחות דלא מצינו דל"ה תיכף לא הוי הפסק ה"ה לנט"י דתיקנו תיכף רק תיקנו כעין תיכף דשחיטה לסמיכה דאף דל"ד לשם דלא נחשב כלל כאלו פתח העזרה רחוק מבית מטבחיים כנ"ל וזה ל"ש בנט"י אבל חכמים לא תיקנו רק כעין תיכף לסמיכה שחיטה.
בענין סמיכה של נשים שהתירו לסמוך משום להניח דעתו, עיי' (רש"י) [פי' הרא"ש] נדרים דף כ"ג ד"ה ועלתה לרגל שכתב ואף הנשים הי' נוהגת מצוה לבוא שמה לראות בכבודה של תורה והנה בפנ"י רה"ש דף ט"ו אהא דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל מדוע את הולכת היום לא חודש ולא שבת והקשה הא הו' מעשהז"ג ולדברי הרא"ש ניחא דעכ"פ נהגו וכן הנשים כמו שנהגו לקיים כל מ"ע שהז"ג ובפנ"י תי' דבאמת ל"ה ז"ג דהמצוה בכל יום אלא דא"א מפני ביטול מלאכה לכן ל"ה ז"ג ומזה ראי' לסברא שכתבתי במעשי למלך חלק ראשון דזכור את יום השבת ל"ה מעשהז"ג דהא צריך להזכיר בכל יום בשר זה לכבוד השבת.
הנה בזבחים דף ט"ו מסיק רבא דאשה בסמיכה שאני דכל כמה דלא שחט בעומד סמוך קאי אימת הו' עשה לאחר שחיטה לאחר שחיטה לא קמבעיא לי' וקשה לי דהנה רבינו בפ"ב ממילה כתב דאין חייב כרת עד שימות דבעמוד ומל קאי ופי' בטו"א בר"ה דף ה' דהיינו דא"ח כרת בחיים רק באמר שאין רוצה למול עצמו א"כ ה"נ הא משכחת עשה כסמיכה באמר שא"ח לסמוך עובר מיד קודם שחיטה דאף בעמוד סמוך קאי היינו בסתמא אבל לא באומר דא"צ לסמוך וצ"ע אך יש לומר כיון דתניא בברייתא שאם עשה לסמיכה שירי מצוה ופי' רש"י שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה א"כ מוכח דלא איירי באמר שא"ר כלל לסמוך אלא דלא קיימה א"כ לא משכחת רק עד אחר שחיטה א"כ אדרבא מכאן ראי' לשיטת רבינו דכרת דמילה לא משכחת עד שימות כיון דבעמוד ומל קאי.
בתוס' גיטין דף מ"ט הקשו ערל וטמא נימא נמי כל שאינו ראוי' לבילה אין בילה מעכבת בו ותי' מדדרשינן מזובו ולא מנגעו ותמוה א"כ נילף דל"ב ראוי' לבילה וכבר הקשה כן בפנ"י נראה ליישב דהנה בפ"ג מביאת המקדש העלתי דהיכא דדבר אחר גרם לו ליפסל מיקרי שפיר ראוי' לבילה עייש"ה שהבאתי דברי הדל"צ מעתה יש לומר ה"נ הא דבר אחר גרם לו ליפסל שהוא טמא ואין העיכוב מצד עצמו מיקרי שפיר ראוי' לביאה כיון דבאמת יש לטומאה היתר בציבור וכן הוכחתי מהא דאיתא בפסחים דף מ"ח דקאמר לאפוקי מוקצה דדבר אחר גרם לו ליפסל אי אמרת דאורייתא מאי נפ"מ ולכאו' קשה מכאן על דברת תוס' חולין דף מ"א דכתב דהיכא דתליא בזמן מיקרי ראוי' לפתח אוה"מ דבדיעבד הורצה וקשה הא בפסחים אמרי' אי הו' דאורייתא אין חילוק בין דבר אחר גרם לו לפסול אך להנ"ל ניחא דשאני שבת דהותרה אצל ק"צ וא"כ בטמא נמי דהותרה אצל ק"צ שפיר מיקרי ראוי' כיון דטומאה הוא דגרם לו.
לא סמך, כאלו לא כיפר וכיפר. הנה בגמרא דמנחות דף צ"ג איתא לא סמך ולא הניף כאלו לא כיפר וכיפר יש לתמוה דרבינו כתב כן רק לענין סמיכה ולא כתב כן גבי תנופה דכאלו לא כיפר וכיפר ושו"מ מהד"ת ח"ב סי' נ"ו הביא ליישב דהא פליגי שם במנחות ב"ע ור"י ב"נ לענין מתנות הראש א"כ יש לומר דש"ס דקחשיב גם תנופה דכאלו לא כיפר וכיפר אתיא כרב"נ דס"ל במתנות הראש אף דכתיב לכפר אפ"ה הו' שירי מצוה וכיפר ה"ה בתנופה אינו מכפר ובשו"מ דחה זה דהא סתם גמרא דתנופה אין מכפר ולכן העלה דרבינו סמך אמש"כ כאן הדין בסמיכה דהה"ד בתנופה דכיפר.