מי ששחט קדשים בזה"ז והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי להקריב בפנים וכו'. הנה מדבריו משמע דאיתי' למלתא דר"י אף בזבחים לא לבד בקטורת לא כדברי תוס' בכמה דוכתי' דסברו דרק בקטורת כן הדין ומשמע נמי מדבריו אפי' בשלא בנה מזבח במקומו מחייב וזהו ג"כ דלא כתוס' בתי' השני וא"כ לדבריו יקשה קושי' תוס' מ"ש משלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות דפסולים משום דמחוסר מעשה כמו שפסק שם פי"ח וכן ממח"ז שפסק שם דפטור מטעם דא"ר לבוא עתה בפנים והרי הוא ז"ל ג"כ פסק לההוא דמזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם פסולין בפ"ג מהמ"ק ובשי"צ ליומא תי' כיון דר"ש דקאמר בסוף עדיות שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית פשוט הדברים משמע וודאי דהיינו דוקא בשבנה שם מזבח דאפי' בחוץ אינו חייב אלא בשבנה מזבח כמש"כ שם והיינו שכת' ז"ל ברפ"ב מבהב"ח וג' נביאים וכו' ואחד העיד להם שמקריבין על המזב' הזה כל הקרבנות אע"פ שאין בית שם הרי דהוסיף על לישנא דגמ' דזבחים דאחד שהעיד להם שמקריבין אעפ"י שאין בית ע"כ להודיענו דוקא בשבנה מזבח מעתה מ"ש כאן חייב מפני שהוא ראוי להקרבה בפנים סתמא כפירושו משמע בשבנה מזבח במקומו כהך דבהב"ח וכן משמע בכפתור ופרח שאחר שהעתיק פלוגתא דרי"ו ור"ל כתב שרבינו בסהמ"צ פסק כרי"ו דחייב אח"ז כתב שבעהת"ר כתב דשוחט בחוץ מיירא כגון שבנה מזבח במקומו בפנים דאל"ה א"ח בחוץ ונשמע מדבריו דגם רבינו ל"פ אהא:
מי
ששחט קדשים בזה"ז וכו'. הנה המשל"מ כתב דבזה"ז א"ח אלא בשחט והעלה בחוץ וקשה לי א"כ אף בהעלה ג"כ יפטור דהא נעשה מומר למפרע משעת שחיטה כיון דכשהעלה נעשה מומר דהא עבר שני פעמים א"כ איגלאי מילתא למפרע שכבר הי' מומר בשעת שחיטה דכהא"ג לרבנן דלית להו הוכיח סופו על תחילתו עכ"פ שייך למימר חסר ואתאי דברגע אחד לא נעשה רשע כמוש"כ תב"ש סי' ופמ"ג שם א"כ בשעת שחיטה כבר הי' מומר ואיך יתחייב אש"ח והעלה אח"כ אך באמת מבואר בדברי רבינו ה' בכורות פ"ח וז"ל ותקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית גזירה שמא יאכלו תמים עובר אש"ח הרי דש"ח בלי העלאה חייב.
והנה רבינו שם כתב שמא יאכלוהו תמים ופלא עיקר הטעם משום דשחט בחוץ שהוא בכרת א"כ למה נקט שמא יאכלוהו הא איסור אכילה אין אלא איסור לאו ונראה שרבינו רמז בזה עיקר טעמא דש"ח לפמש"כ המקנה בקידושין נ"ח דאיסור אכילת שחוטי חוץ הוא משום בשר תאוה דהי' אסור להם ואח"כ הותרה אבל בקדשים נשאר איסור בשר תאוה שלא יאכל בשר כאשר תאוה נפשו רק באהל אל פתח אוה"מ ה"נ במעשר איכא איסור אכילת בשר תאוה ואין מותר אלא לכשישחוט בפנים וא"כ איכא חששא שמא מפני תאות אכילת בשר יבוא לאכלו בעודו תמים וישחוט בחוץ.
רבינו מסיים שם בפ"ו מה' בכורות דאם עבר ועשר בזה"ז הרי זה מעשר ויאכל במומו ותמה בנוב"י תנינא סי' קפ"ט מסוף בכורות דקתני דבזה"ז ימות משום תקלה ונראה שטעמו של רבינו הוא מתוספתא בבכורות בהמה שנתערב בה מעשר בזה"ז ירעו אחד עשר ימותו וטעמא דמילתא כיון דמעשר נאכל במומו בלא פדיון אין צריך להכניסו לכיפה משום הפסד קדשים כמוש"כ לחלק בתוס' בכורות נ"ג ד"ה ואיזהו וכ"כ הרא"ש בה' פדיון בכור דמשו"ה המקדיש בזה"ז כונסין אותו לכיפה משום דחששו לתקלה ובבכור בזה"ז אסור להכניסו לכיפה אלא צריך להמתין עד שיפול בו מום ולא נאכל במום לבעלים משום דבבכור שרי בלא פדי' איכא הפסד קדשים אם הי' כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' אם נפל בו מום לא שרי לי' בלא פדיון ואי פריק לי' משליך הדמים לאיבוד הלכך כשכנסו עכשיו לכיפה אין בו הפסד קדשים והיינו דמסיק בתמורה דף כ"א אר"ש מה טעם שהבכור והמעשר יש להם פרנסה ממקומו עיי"ש א"כ בנתערב באחד עשר דצריך ג"כ פדיון כולן ימותו וא"כ ממילא לא קשה מבכורות דשם מיירא דיצאו שנים בעשירי די' ואחד עשר מעורבין זב"ז וכיון דהי"א צריך פדיון לכן ימותו ונפ"מ בהניח דבילה על אזנו ניכר הגרמא אבל בהסגיר ביתו הנה הו' שוא"ת.
הנה בחולין ספ"ב איתא דאל יאמר לשם איזה קרבן ופליגי הפוסקים לענין בזה"ז דהכל בו ספ"ב מה"ש כתב וז"ל י"א דבזה"ז שאין קרבנות ליכא חששא שמא יאמרו שהוא שוחט קדשים בחוץ והראב"ד פסק לאסור אפי' בזה"ז והטעם י"א אלו נראה משום דס"ל כמוש"כ תוס' בטעמא דר"ש במתניתין דחולין מ"א דמכשיר משום דלא התנדב כדרך המתנדבים ובזה"ז גם רבנן מודים וכמוש"כ בתב"ש לחלוק על הפ"ח שכ' לאסור בהנאה באומר הרי זו לחטאת ומחייב חטאת וכ' הוא ז"ל דליתא כיון דבשעת אמירתו א"א לחול כיון שמכין עצמו לשחיטה מיד בחוץ מודים רבנן ול"ד להא דתנן במנחות הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו דהתם עכ"פ חייל הקדושה כונתו כמוש"כ שם דבזה"ז מודים רבנן לר"ש והראב"ד דפסק לאסור היינו דמ"ע שייך גם בלא התנדב כדרך המתנדבים וזה הנראה בדעת רש"י שכ' שם בטעמא דר"ש דלא חש למ"ע והתוס' הקשו מתוספתא אבל להנ"ל ניחא דודאי צ"ל דר"ש לא חייש למ"ע דאל"כ לא מועיל סברתו דלא התנדב כמו דלא מועיל לרבנן בזה"ז דהא סתמא תנן ואפי' בזה"ז וכדעת הראב"ד בהא דפסחים דאמר רב האומר ככר זה פסח דמיירא אף בזה"ז והא דתני בתוספתא דלא התנדב היינו דאל"כ הו' אסור מצד הדין בזמן דאיכא קרבנות לר"ש אפי' בזמן הבית לא אסור באומר זו לחטאת משא"כ לרבנן בזמן דאיכא קרבנות ואומר זו לחטאת ומחייב חטאת אסור מה"ת וכן העלה בס' שלום ירושלים פ"ב דביצה.
מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל בספרי ח"א בפ"ו מה' בית הבחירה הארכתי הרבה בענין זה ובמש"כ שם רבינו שם כיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה והכ"מ הקשה גם בכיבוש ראשון הי' חזקה עיי"ש שהארכתי בזה ונראה כעת ליישב על נכון דהנה בע"ז דף מ"ג איתא דמלחמות יושיע הי' דעת אוה"ע לחזור לפי"ז יש לומר גם ישראל לא ידעו אי אין דעתן לחזור וכיון שאפשר שדעתן לחזור ממילא לא אהני לה חזקה דידהו דבטלה החזקה כאשר באו האומות בחזרה ומנא אמינא לה מהא דאיתא בב"ק מ"ב דרב ששת דייק מגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו וכו' הוחזקה בשני' הוחזקה הוחזקה בראשונ' לא הוחזקה ודייק מזה דעובר קני ואביי דחי שאני ירושה דממילא אמנם רבא משני דשאני התם דמעיקרא רפויי מרפיא בידייהו ופירשב"ם כיון דבשעה שהחזיקו לא נתכונו להחזיק לגמרי דמספקא להו שמא יש לו יורשים לא מהני מה שהחזיקו בו כיון שנודע להם אח"כ שבאמת יש לו בן אף שמת אח"כ לא מהני חזקתו הראשונה לפי"ז ה"נ כיון דישראל נסתפקו שמא עתידין לחזור א"כ לא קנאו בחזקתם כיון שבאמת חזרו אח"כ ובטלה קדושה ראשונה ולכן אך דבבית שני שוב הלכו להם להניחו להם הארץ ביד ישראל לא מהני מה שהחזיקו בראשונה ורק מהני מה שהוחזקו בשני' כהך דב"ב רק דהו' קשיא לי' לרבינו נהי דבתורת חזקה לא קנאו אבל בתורת כיבוש מלחמה ליקני אף דדעתם לחזור ע"ז כתב רבינו דאי מטעם כיבוש בודאי אתי כיבוש ומבטל כיבוש ולכן בטלה קדושה ראשונה קדושת הארץ והוא נכון.