האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין. והראב"ד השיג דאין לחלק בין מנחה שעורים למנחת שעורים רק תלוי' בבדיקה אם אמר הייתי מתנדב כדרך שמקריבין חייב ונראה לבאר דהנה הרמב"ן בפ' מטות כתב וז"ל אעפ"י שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו הנכסים כמסירתו להדיוט או שהוא חומר נוהג בענייני הקדש [נראה כוונתו בקדשי בדה"ב] מפני שיש כאן חפץ נאסרו להדיוט ונתפס לגבוה וכו' עיי"ש ולכאו' תמוה דאמירה לגבוה הא רק שייך בהרי זו אבל בהרי עלי ל"ה אלא נדר בעלמא ומה שייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ופשיטא דאם נהנה מנכסין דאין מועלין ונראה לפי מה שביארתי בה' אימ"ז בערב דמשתעבד נכסיו שיש לחקור אי השעיבוד רק על הגוף והנכסים רק משועבדים בתורת ערבות לשיעבוד הגוף או שהנכסים משועבדים דהיינו דהערב משעבד נכסיו מעתה בהקדש נמי באמר הרי עלי משתעבד הגוף והנכסי' משועבדים תחת הגוף ע"כ לא שייך מעילה דהנכסים מצד עצמן אין משועבדים והיינו דקאמ' כמסירה להדיו' דהיינו כמו בהדיוט הנכסים משועבדים בערב כן בהקדש מעתה באמר הרי עלי מנחת שעורים כיון שאין דרך המתנדבים נהי באמר הרי עלי קיבל בנדר אם שהי' מתנדב כמקריבין אבל ל"ש לומר דישתעבדו נכסיו דע"ז ל"מ בדיקה לחייב הנכסים.
האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון וכו' שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין וכו'. והנה בכ"מ הקשה בנדר מן העדשים דבודקין אותו ובגמרא מבואר דבנדר מן העדשים דלא טעו אינשי אין בודקין אותו ותי' כיון דאמר מנחה על כן מהני גם באומר מן העדשים ובלח"מ תמה דהא בהלכות נזיר פסק רבינו דמן הגרוגרות לא מהני אפילו באומר אילו הייתי יודע והנה נרא' ליישב קו' הכ"מ דשם איתא דהקש' רי"ו לחזקי' דמוקי כב"ש אפי' מן העדשים ג"כ חייב והנה רבינו פסק כרי"ו וכתב בכ"מ יען דחזקי' הדר בי' והקשה בטה"ק מנ"ל דהדר בי' דילמא לאחר שאמרה ר"י קיבלה מיני' דלדידי' דמוקי כב"ש כש"כ בעדשים דלא טעו אינשי רק מהדר קהדר בי' [וכן משמע לעיל דף פ' דלא הדר בי' חזקי'] ולפ"ז אני אומר ר"י לשיטתי' דחזקי' אפי' אי חזקי' לא הדר וקיבלה מיני' כיון דלר"י אליבא דחזקי' לב"ש אפי' בעדשים א"כ הא דקאמר רי"ו אפי' תימא ב"ה וכגון באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר קאי ממילא אפי' בעדשים וע"ז אמר זעירי לומר דבין לב"ש ובין לב"ה דוקא באומר מנחה אבל מנחת לא א"כ נשמע ממילא דהלכתא כוותי' נגד חזקי' אתיא שפיר לב"ה באומר מן העדשים ואליבא דזעירי דוקא באומר מנחה.
והנה בלכ"מ מנזיר לדעתי אדרבא מתוס' דנזיר מוכח דהא בהא תליא שכתב דלר"ש דסובר שלא התנדב כדרך המתנדבין מחמת שדיבור זה לא הי' כדרך המתנדבין ואפי' אמר אילו הייתי יודע וכן אפי' נדור ל"ה ועטה"ק ומעתה כיון דרבינו סובר דגרוגרות עכ"פ נדור הו' ע"כ דכאן מהני באומר אלו הייתי יודע ובמש"כ א"ש מה שהקשה בטה"ק הא דמדמי בנזיר להך דשעורים דכיון לר"ש הטעם דטעי בהכי אבל בגרוגרות לא טעי וא"כ לאתשולי קאי א"כ אי אין פותחין בחרטה להוי נדר גמור וא"כ מאי מייתא ר"ש ראי' מר"ש אבל אי אמרינן דאפי' בעדשים אתי שפיר דדמי לגרוגרות.
והנה בראב"ד השיג דרבינו פסק כזעירי והא זה רק אליבא דב"ש ועוד השיג אי דקאי אליבא דר"מ ור"מ ור"י הלכה כר"י ובכ"מ השיג ע"ז כי מה זה לפלוגתא דר"מ ור"י אי אמר מנחה או מנחת ומעתה אני אומר נקוט בידינו עכ"פ דברי הראב"ד דגמרא קאי אליבא דר"מ ומעתה א"ש כיון דקאי אי תפוס לשון ראשון א"כ מיושב קו' אחרת דרבינו כ' להלן עשרון ומחצה ג"כ בודקין ויקשה כיון דרבינו בעי מנחת אם כן ע"כ איירא באומר מנחה חצי עשרון ועשרון ורבינו כת' עשרון ומחצה לפי' הנ"ל א"ש דגמ' קאי אליבא דר"מ לכן שפיר בעשרון ומחצה לא מהני בדיקה דהא מנחה לא קאי רק אעשרון ולא אחצי עשרון אבל לר"י דאף תפוס לשון אחרון א"כ קאי האי מנחה אף אחצי עשרון וכיון דלענין אי קאמר מנחה או מנחת לא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י ואף לר"י שייך לומר במנחה דוקא מהני בדיקה אבל לא במנחת וא"כ כיון דקאי גם אחצי עשרון שפיר מהני בדיקה.
ואמנם על מש"כ הראב"ד דלר"י לא שייך לחלק בין מנחה למנחת נראה לי לבאר דגם לר"י שייך האי טעמא דהנה לקמן במשנה איתא דר"מ סובר מנחה המיוחדת ומפרש בגמרא דכונה דאין לה שם לווי והכונה דד' מנחות נקראין מנחת מאפה מנחת מרחשת אבל מנחה סתם אין נקראין רק מנחת סולת וא"כ לפ"ז אני אומר אליבא דר"י באומר מנחה א"כ קאי אסולת וכבר נגמר הנדר אבל באומר מנחת כיון שהוא נסמך לתיבה שלאחריו א"כ לא נגמר מחשבתו דהוא כאלו רוצה לומר מנחת מאפה [או] מרחשת א"כ הנדר לא נגמר א"כ כשאומר שעורים א"כ אין כאן נדר כלל וא"כ אליבא דר"י בודאי נכונים דברי זעירי ואין זה ענין לתפוס לשון ראשון [אף דר"י סובר באמת תפוס לשון ראשון אבל אין צריך בזה לדין מצד תפוס לשון ראשון] וא"כ עתה אומר אף לדידן דגם מנחה סתם משמע אף מנחת מאפה תנור אבל עכ"פ כשאומר מנחה נגמר הנדר דאי בעי סולת מייתא אי בעי מאפה תנור מייתא אבל כשאומר מנחת גם אליבא דרבנן לא משמע סולת רק משמע שרוצה לומר מנחת מאפה או מרחשת א"כ לא נגמר הנדר כשאומר שעורים או שאר דבר שאין קרב לכן שפיר אין כאן נדר אף כשאומר אלו הייתי.
והנה בפ"ח מערכין מחלק רבינו בין הרי עלי חצי קרבנות דמביא החצי ובין הרי עלי קרבנות חצי נזיר והראב"ד לא מחלק בין אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר או אמר הר"ע קרבנות חצי נזיר דמביא חצי רק באומר קרבנות חצי נזיר עלי אז חייב בכולה [ועיי' ערכין דף כ"ז כהא"ג וכ"כ בפ"ב שם חצי דמי עלי נותן חצי עיי"ש] ואולם מכאן נראה שרבינו לשיטתו דהנה כשאומר מנחת הוא כאלו לא הזכיר כלל מנחה וכאשר הוא באמת לגי' אחת דלא אמר מנחה רק אמר הרי עלי מן השעורים ושם איתא כשאומר הר"ע לגלח חצי נזיר דלא מזכיר קרבנות לכ"ע מביא רק חצי קרבנות והוא כמו כן דלא הזכיר מנחה דאין בודקין ופטור [וכ"כ רבינו בהל' י' לא הזכיר מנחה כלל כמי שלא נדר מעולם ובזה מובן מה ששינה וכתב שלא נדר מעולם עפ"י דברי ר"י בנבשת שהביא בכ"מ כשאומר מנחת רק הטעם יען דא"א להפריד הפתח מגוף הנדר אבל בלא אמר מנחה כלל הוא כמי שלא נדר מעולם] אבל בשהזכיר קרבנות תחילה הו' כהזכיר מנחה חצי עשרון ודינם שווין שם חייב בכולה כן כאן אם אומר אלו הייתי יודע חייב בכל העשרון אף שאומר ה"ע מנחה חצי עשרון ולא מחלקינן בין אמר הרי עלי תחילה אבל להראב"ד דעיקר תלוי אם אמר ה"ע תחילה ולא תלוי אם מזכיר תחילה קרבנות הה"ד דכאן דאין לחלק בין אומר מנחה או לא אמר מנחה כלל אבל עכ"פ מוכח דגם לדידן יש חילוק בין אומר מנחה תחילה כמו שם דצריך שיאמר קרבנות תחילה.
והנה במש"כ הראב"ד אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אלו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבין וכו' ובס' ע"א כתב ליישב משום דיש לדקדק באותה הסוגי' מאי דוחקי' דחזקי' לאוקמא מתניתין כב"ש דאמרי תפוס לשון ראשון כיון דלא מצינו לב"ש בהדיא דאמרי תפוס לשון ראשון אלא מדאמרינן בנזיר ט' ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ הו' ל"ל הא מני ר"מ או הא מני ר"י דאמר תפוס לשון ראשון עוד קשה מאי קשיא לי' לחזקי' ליתני עדשים הא תני במתני' דומיא דעדשים דקתני חצי עשרון יביא עשרון שלם ועוד תני קמח יביא סולת דהני דומיא דעדשים נינהו דחצי עשרון וקמח של חיטים ליתנהו בשום מנחה אע"ג דכהא"ג מקריב חצי עשרון מ"מ הבאתו צריך שיהי' עשרון שלם כדי להקדישו דאם הקדיש חצי עשרון לבד אינו קדוש והמתנדב מסתמא דעתו על הבאת המנחה היתה ולפמש"כ לא משכחת לן הבאת חצי עשרון לכל המנחות והיינו עדשים מיהו לזה יש לומר דאפשר דחזקי' סובר דמתוך שהוא קריבה לחצאין קדושה נמי לחצאין וכר"א דפ"ק דמנחות דף ח' אבל קמח חיטים דתני במתני' קשה דהיינו דומיא דעדשים ודוחק לומר דהואיל דאיתא במנחת קנאות קמח שעורים טעי נמי בקמח חיטים משום דבתרתי לא טעי אינשי חדא שיטעה בקמח ממנחת סוטה למנח' נדבה ועוד שיטעה מקמח של שעורים לקמח של חיטים אע"כ לומר דאפילו אם אמר דבר שאין שייך לגבי מנחה כלל חייב וא"כ היינו עדשים ונראה דמה שהכריחו לחזקי' לאוקמ' מתניתין כב"ש ולא כר"י דאמר בהדיא תפוס ל"ר משום דמתניתין קשיתי' ואאוקימתא בתרייתא סמוך דאם איתא דטעמא דמתניתין משום תפל"ר אמאי לא תניא עדשים אע"כ לומר דטעמא דמתנית' לא משום תפל"ר אלא משום נדר ופתחו עמו מש"ה אוקמא למתני' כב"ש ולא כר"י והיינו כסוגי' דנזיר והא דאמרינן הדר בי' חזקי' לא דהדר מלאוקמא מתני' כב"ש ומוקי לה כב"ה אלא דהדר ממה דאוקמ' למתני' כב"ש מטעם תפוס לשון ראשון וכאוקמתא דת"ק דמתניתין דנזיר ומוקים לה כב"ש וכאוקמתא דר"י דנזיר דאמר דמודו ב"ש דאינו נזיר מן היין אלא מודר מן הגרוגרת ובהכי ניחא דלא תקשי סוגי' דהכא לסוגי' דנזיר דהכא אוקמא חזקי' להך מתני' כב"ה ובסוגי' דנזיר אוקמא חזקי' הך מתניתין כב"ש אבל לפמש"כ דהכא נמי אוקמא כב"ש ניחא ואע"ג דמתני' דהכא מצי לאוקמא כר"י מטעם תפל"ר כיון דאיכא במתניתין דברים דסותרין אהדדי דקתני מנחה מן השעורין דהוא כאומר תמורת עולה תמורת שלמים דדבריו סותרין אהדדי כמוש"כ לעיל ול"ד להאומר הריני נזיר מן הגרוגרת כיון דקשיתי' מתני' לא מצינן לאוקמא לא כר"י ולא כר"מ מטעם תפל"ר אלא כב"ש אליבא דר"י דנזיר ור"ז דאוקי למתני' דהכא כב"ה נראה שהוא מפרש הא דאמרינן בנזיר מתניתין דלא כהאי תנא הא דפליגי ת"ק דמתניתין עם תנא דברייתא בלש"ק אליבא דב"ש פליגי דת"ק דמתני' סבר אליבא דב"ש דהו' נזיר ואינו נדור ולב"ה הוא נדור ואינו נזיר ותנא דברייתא אליבא דב"ש דהוא נדור ונזיר אבל אליבא דב"ה לא פליגי ולדברי הכל הוא נדור ואינו נזיר ומש"ה אוקמא רי"ו למתני' דהכא כב"ה וכת"ק דמתניתין דנזיר וכתנא דברייתא ולפמש"כ נקטינן דאפילו דבתר דהדר בי' חזקי' מוקי למתניתין דהכא כב"ש וכר"י דנזיר וכו' אך תקשה לר"י דמוקי מתני' כב"ה מנחה דקתני ל"ל דמשמע מינה דטעמא דמתניתין משום תפוס לשון ראשון הוא וכב"ש וכו' אעכ"ח לומר משום דמודים בה דלא אמרינן דלהוי נדור אלא בדאמר מנחה אבל לא אמר מנחה אפי' נדור לא הו' מאחר שלא הוציא מפיו דבר שיהא נתפוס בו הנדר דומיא דהריני נזיר מן הגרוגרות כיון דלשון נזירות שייך בנדר עצמו מן היין חל נמי לגבי הגרוגרות דהוא נדור מן הגרוגרות וכן כשאומר הר"ע מנחה מן השעורים הו' כאומר הר"ע מנחה לחוד נתחייב במנחה בכל משפטי' אע"ג דאין מנחה מן השעורין מכ"מ כשאמר אם הייתי יודע הייתי נודר מן החיטים חייב כיון שהזכיר שם מנחה וכו' ולפי"ז צר"ל דרי"ו אי"ל דזעירי דאמר ל"ש אלא בדאמר מנחה אבל אם אמר מנחת שעורים לא אמר כלום וכן כשאמר הר"ע עשרון ומחצה מאחר שהזכיר עשרון הוא נדור בדבר שהעולם נודרין בו וכן כשאומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך הנודרין וכו' מעתה אפשר לומר שדעת רבינו הוא כמו שבארנו ומש"ה כתב האומר ה"ע מנחת שעורים פטור אבל אם אמר ה"ע מנחה מן השעור' שואלין אותו אם אמר אלו הייתי יודע הייתי נודר וכו' כיון שבאמת הזכיר בדבריו מנחה וכן אם אמר הרי עלי עשרון ומחצה כיון שהזכיר עשרון הו' דבר שהעולם נודרין בו ולפי"ז נסתלקה השגת הראב"ד משום שרבינו סובר דר"י מודה להא דזעירי את"ד:
האומר הרי עלי מנחת שעורין וכו'. והראב"ד השיג דאין לסמוך על הכללות וכו' גם הכ"מ השיג עליו במה דכתב רבינו באמר מנחה מן העדשים שואלין אותו דבגמרא איתא דבעדשין לא טעו אינשי ובס' מראה הכהן הביא ליישב דהנה תוס' ד"ה הא מני הקשו וא"ת ולימא טעמא דב"ה משום דיש שאלה בהקדש וב"ה לטעמייהו ונראה דבנזיר ט' איתא אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ב"ש סבר כר"מ דאמר א"א מוציא דבר לבטלה וב"ש לטעמייהו דאמר אין שאלה בהקדש וב"ה כר"ש והנה לכאו' סוגיא דהכא סותר לסוגי' דנזיר דהכא קאמר טעמא דב"ש משום תפוס לשון ראשון ולא נקט טעמי' כלל משום דאין שאלה בהקדש אמנם הנפקותא בין הני תרי לשונות אי אמרינן טעמא דב"ש משום אין שאלה בהקדש יכול להיות דלב"ש ל"ל תפוס לשון ראשון ושאני הכא דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ ודאי דעתו להיות נזיר רק דרוצה לחזור משו"ה קאמר אין שאלה בהקדש ולעולם נוכל לומר דבעלמא לא ס"ל תפוס לשון ראשון ואי אמרינן תפוס לשון ראשון נוכל לומר לעולם יש שאלה בהקדש ושאני הכא דתפוס לשון ראשון אף דעכ"ח מוכח דס"ל אין שאלה בהקדש דאל"כ אף דס"ל תפוס לשון ראשון מ"מ נוכל לומר דחזר בהא דקאמר מן השעורין זה אינו דבהא ודאי מחמת קו' צריך לומר אין שאלה בהקדש אמנם מחמת הטעם אין צריך לומר אין שאלה בהקדש ונוכל לומר יש שאלה והנ"מ בין ב' הסוגיות דלסוגי' דנזיר דהזיר ב' גרוגרות ובהא כ"ע ידעו דלא חייל נזירות אגרוגרות וע"כ צריך לומר משום הכי אמר גרוגרות כי היכא דרוצה לחזור ומשו"ה שייך יותר הטעם משום אין שאלה בהקדש דלא מצי לחזור ולא שייך תפוס לשון ראשון דזה שייך אם רוצה לחזור אבל היכא דרוצה לחזור כדי דיבור ומשו"ה צריך לומר הטעם משום אין שאלה בהקדש אבל בסוגי' דהכא דאיירא בשעורין ובה טעו אינשי לא שייך לומר אין שאלה בהקדש דלא מצי לחזור זה אינו הא אין דעתו לחזור ומשו"ה צריך לומר הטעם תפוס לשון ראשון וא"כ אף דטעו אפ"ה הו' כאלו אמר רק מנחה לחוד ומביא מן החיטין משום תפוס לשון ראשון ומיושב קו' התוס' שהקשו דטעמא דב"ה משום דיש שאלה בהקדש זה אינו דהא אנן קיימינן הכא דלא שייך טעמא דב"ש משום אין שאלה בהקדש אמנם יש לברר מאי נפ"מ איכא אי טעמא דב"ה משום יש שאלה בהקדש אי משום טעות ונראה אי אמרינן טעמא משום טעות שייך דוקא באומר מן השעורין אבל בעדשים מודו ב"ה דחייב לפי הה"א דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל אי אמרת הטעם משום יש שאלה רק הואיל ולא קאמר אליבא דב"ש הטעם משום דאין שאלה בהקדש לא קאמר נמי לב"ה טעמא דיש שאלה והשתא א"ש דרבינו לשיטתו דפסק יש שאלה בהקדש א"כ ה"ה בעדשים נמי פטור משום דיש שאלה בהקדש ושפיר פסק אפי' בעדשים אמנם זעירי חולק אוקימתא דלעיל וס"ל דאף דטעות חייב לב"ה וס"ל טעמא דב"ה משום יש שאלה בהקדש וס"ל דבשעורין נמי לא טעו אינשי ושפיר מפרש דוקא באומר מנחה דאז שייך לומר דחזר במאי דאמר אח"ז מן השעורין אבל באומר מנחת שעורין דשייך מנחת לשעורין וליכא למימר ש"ב דדעתו דוקא לשעורין חייב אפי' לב"ה דבטעות חייב לב"ה ושפיר פסק רבינו וליכא לאקשויי אכתי מנ"ל דסוגי' דזעירי קאי לב"ה דילמא קאי לב"ש ולב"ה באמת ליכא לחלק ונוכל לומר דרבינו הי' קשה לו קושיות התוס' ד"ה א"ה ר"ש פוטר דמקשה הא אוקימנא לעיל לרבנן כב"ש א"כ ר"ש קאי לב"ה ל"ס תפוס לשון ראשון ומתרצם הא אסיקנא דחזקי' הדר בי' וא"כ זעירי דקאמר הכי לא שנו היינו לב"ה ולא קשה מה שהשיג הראב"ד דעכ"ח מוכח דקאי לב"ש וא"ש דברי רבינו את"ד.
בענין נפש לרבות את השותה במאי דדרשינן הנפש אשר תאכל תטמא דכתיב בנבילת עוף טהור דאתי לרבות את השותה קשה לי מנ"ל הא בחולין דף ל"ג איתא דאין משיב נפש אלא מיד אחר השחיטה קודם שתצא נפשה א"כ ה"נ לא תטמא אלא כשאכלו מיד כדי שתשיב נפש והואיל והנפש מתיישב ע"כ מיטמא בבית הבליעה אבל אחר זמן שאין משיב נפש עוד לא תטמא וא"כ מנ"ל לרבות את השותה הא צריך קרא נפש להכי דהא נבילות עוף טהור חידוש הוא כדאיתא בזבחים דף ע' דנבילות עוף טהור חידוש הוא וא"כ די שתטמא כ"ז שמשיב נפש.
ועוד קשיא לי דבסנהדרין דף ע' איתא דדוקא אם אוכל בשר שלא עבר עליו יום אחד משום דנמשך אחריו אבל אחר שעבר יום אחד עבר טעמו ולא חשוב א"כ יש לומר ג"כ הא דמטמא בבית הבליעה דלא עבר עליו יום אחד דאז הבשר טוב ונפש משיב נפש כדאיתא בשבת דף קכ"ט ומנ"ל דאתי לרבות את השותה.