הנודר
סתם וכו' אמר הרי עלי עולה וכו' מביא פרידה אחת תור או בן יונה. והנה לקמן בפירוש בא"י מאי פירוש חייב להביא מן החיטים ולכאורה קשה כמו דאנו הולכין לחומרא בא"י מאי פירוש הה"ד דהי' לנו לילך להחמיר בסתם להביא המעולה שבמין לא הפחות שבמין והנה ראיתי בשו"ת דברי חיים שהגה"ק זצ"ל עמד ע"ז והביא דעת הרא"ש בתשובה כלל ו' דמפרש דהא דאין מביא אלא הפחות שבמין אין מטעם דהו' ספק ואזלינן בספיקא לקולא דהא אדרבא אי מטעם ספק הול"ל לילך לחומרא רק הטעם משום דלהתחייב אדם בדבר שלא הי' חייב ממילא רק מחמת נדרו מסתמא כונתו על הפחות וכ"ז שלא נודע בבירור אין כאן ספק דנלך לחומרא אבל היכא שפירוש ושכח אמרינן שוב דילמא נתחייב במנחה הגדולה מחמת שנדר בפירוש הגדולה ולזה מספק חייב בגדולה והביא דברי הרא"ש להלכה בחו"מ סי' ס' ברמ"א דהיכי דהתחייב לחבירו אין כונתו רק לשעה ולא נוכל לחייבו לעולם לזונו או לדור בביתו אך הנה תמהו עליו דבתשו' הביא ראי' דלעולם משמע מגמרא דנדרים דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי שאסור בה לעולם וכתב בדברי חיים ליישב עפמש"כ הרא"ש בפ"ג דשבועות וז"ל ואעפ"י שאסור עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו שלא מסתבר שלא יאסור אלא רגע אחד עכ"ל אלמא דטעמו דכיון דא"י לומר הפחות וע"כ כונתו לאיזה זמן א"כ הו' מספק לחומרא כמו גבי פירוש איזה מנחה ושכח דהא עכ"ח כונתו לזמן ואיזה זמן תתן לו ולכן אסור לעולם והו' ש"ש אבל במקום שנוכל לומר הפחות שבזמן דמיא לנזירות ואמרינן שלא כיון להפחות שבלשונות לזון פעם אחת או דירה לשעה.
והנה הביא שם דברי הר"ן נדרים דף ד' וז"ל משום דל"ל קיצותא הלכך דין הוא שפיר שלא תצטער בביתו עולמית וכ"ת כיון דנזירות אית לי' קיצותא דהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית נדר איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי' נדרים להדדי עכ"ל ועפי"ז כתב הד"ח לפרש דברי הגהות מרדכי בשבועות פ"ד שכתב וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמעינן נדר דלית בי' קיצותא מכאן משמע דהנודר סתמא דלא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מ"ש מנזירות דאמרינן סתם נזירות שלושים יום ויש לומר דגבי נזיר איתסר על חפצא הלכך סברא היא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שיכול אבל נדרים אסור חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזירות עכ"ל והדבר צריך תלמוד וכבר עמד עליו במרי"ט מ"ש נדרים מנזירות אבל לפי דברי הר"ן יתכן דנזירות הוא איסור על נפש"י ומחייב נפש"י באיסור ע"ז אמרינן מסתמא אין לחייבו כך בפחות שבלשונות כמו במכירה שמביא הרא"ש בתשובה הנ"ל אבל בנדרים דהו' כאיסור חפצא א"כ כיון שנאסר הו' קרבן ובמה נפקע האיסור רק אם מתחילה בפירוש לא נדר רק לזמן מהני אבל בלא פירוש סתמא אסור לעולם את"ד וקשה לי דהנה בנדרים דף כ"ה במשנה הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון ופריך בגמרא ולעולם אמר ב"פ פדאן חוזרת וקודשת נקצצו פודין פעם אחד דלא פקעה קדושה בכדי ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודין ומבואר בר"ן דעולא רק פליג אחר שנקצצו אבל קודם שנקצצו מודה לב"פ דחוזרת וקודשת ולהנ"ל כיון דכל הטעם דאנו מפרשין בנדרים שכונתו לעולם יען דכיון שנאסר א"א שיפקע האיסור אבל לא מצד הלשון אנו דנין שכונתו לעולם א"כ ה"נ כיון שפדאם פעם אחת תיפקע הקדושה דהא מצד הלשון יש לנו לפרש שכונתו עד שיקצצו ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתן כמו שהוא דעת עולא באמת לפירוש הר"ם מקרטבי שהביא בר"ן וא"כ מ"ט דב"פ דסובר דדעתו שיחזור ויקדשו ואמאי לא נפרש דכונתו שהפחות שבלשונות וא"כ לפי"ז תליא סברא ההגהות מרדכי לפי פי' של דברי חיים בשיטת הר"ן ובר פלוגתתו הר"ם מקרטבי.
והנה דעת התומים והנתיבות לחלק דהרא"ש לא כתב כן לגבי הדיוט אבל לגבוה מודה א"כ לא פליג הרא"ש והרשב"א דהרשב"א איירא לענין הקדש ודברי חיים השיג עליו דהרי הרא"ש הביא ראי' ממנחות א"כ לדידי' גם לגבוה אזלינן בתר פחות שבלשונות את"ד ולי נראה דזה תליא נמי בפלוגתא שהביא שם הר"ן דהר"ן כתב דהה"ד להדיוט אם מכר עד שיעלה לירושלים וחזר ולקחה ממנו חוזר וזוכה בו עד שיעלה לירושלים אבל דעת הר"מ מקרטבי שרק בהקדש כיון דלא פקעה בכדי ע"כ כונתו שיחזור קדושתו אבל דיני ממונות כיון דפקעה בכדי כדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני דקנה מה ששייר ראשון לכן אף אם לא עלה א"ח וזכה בו ואין מפרשינן כונתו שדעתו שאם יקנה אותה שיחזור להיות קנוי' להמקבל כיון דנוכל לפרש לישני' כפשטי' לומר שנתכוון לקנותה לו עד שיעלה לירושלים הרי דס"ל לחלק דרק בהדיוט אזלינן בתר פחות שבלשונו אבל לא לגבוה כמוש"כ התומים והנתיבות.
הנודר
וכו' אם דרך אנשי מקום לקרות עולה סתם וכו'. והנה בפ"ז מערכין כ' רבינו דאם אמר מטבע מביא דינר כסף והקשה בכ"מ דלמה לא קאמר במקום דסגי פרוטה יבוא פרוטה כדאיתא בדף ק"ו ונראה ליישב הנה בודאי לתוס' דמפרשין דפליגי ראב"ע במקום שתורין גרוע מביא תורין דמביא תמיד הפחות א"כ אז ע"כ גם במטבע מביא פחות א"כ הי' זה דוחק דרבינו יחלוק בהא אבל יש לומר דרבינו ל"ל כלל דאזלינן בתר הפחות רק במקום שקורין לעולת העוף עולה סתם מביא עה"ע ולפי"ז אף במקום שקורין למטבע סתם פרוטה יביא פרוטה דיש לומר דאין שום מקום שקורין לפרוטה מטבע סתם אלא פרוטה.
אך אכתי תיקשי הא דפריך בגמרא ודילמא פרוטה והיינו דיביא הפחות מאי קו' הא לפירושו של רבינו אין מביא הפחות רק בעולת עוף משום דקורין לסתם עולה עולת עוף וע"כ לומר דהא דפריך ודילמא פרוטה יען דנזכר מטבע סתם במקום דסגי פרוטה הכונה ע"כ פחותה שבמטבעות [וכאשר אנו צריכין לומר לדברי תוס' ד"ה ודילמא דלא מייתא ראי' מהא דפריך ודילמא פרוטה דאזלינן בתר הפחות וע"כ משום דמטבע משמע על פחותה שבמטבעות וכמוש"כ בטה"ק] וא"כ הדרא קו' לדוכתא למה לא מחלק רבינו במקום שסגי פרוטה ע"כ כונתו על פחותה שבמטבעות ובטה"ק תי' דלרבינו דוקא שור ואיל לא עגל וכבש לכן גם בנדר מטבע אין מביא פרוטה רק דינר והנה יש להבין לפי דברי הטה"ק מאי פריך ואימא פרוטה מה קו' הא חייב להביא מעולה שבמין וצ"ל לכאו' דהקו' לת"ק דקאמר דיביא כבש ולא איל א"כ לית לי' הך סברא אבל אכתי קשה דהא לפמש"כ הטה"ק תליא זה בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבי קטן והביא גדול לא יצא והנה הא דקטן והביא גדול דלי' הוא רק במידי דלמזבח אבל לבדה"ב ל"ש כך וא"כ לכ"ע קטן והביא גדול יצא א"כ לכ"ע מביא גדול שבמין וא"כ מ"פ בגמרא לא ואימא פרוטה הא בדה"ב בודאי יש להביא המעולה לא הפחות והן דיש להקשות בלא"ה מאי פריך ואימא פרוטה ואימא נסכא הא קיימל"ן דסתם נדרים להחמיר ול"א אפי' בתר רובא וא"כ כיון דיש לפרש דינר נדר לא מצינן למימר דניזל לקולא שכונתו פרוטה או נסכא והא דהביאו תוס' ראי' מדיביא תור או בן יונה ע"כ דאזלינן בתר הפחות הא זה רק במידי דלמזבח דקטן והביא גדול לא יצא לכן אזלינן להקל אבל במידי דלבדה"ב יש לנו לילך להחמיר אך הדבר ניחא דהרי בעירובין דף מ"ט איתא דפוטר עצמו אפי' בכופרא וכ"כ רבינו בפ"ב מערכין דנותן מדברים שדרכן לשקול באותו מקום אפי' פירות ואף שבלח"מ באמת הקשה מהא דסתם נדרים להחמיר ע"כ לחלק בזה כיון דמגמרא מוכח בפשיטות דנותן הפחות וא"כ לפי"ז שפיר פריך הגמרא מכאן ואימא נסכא ואימא פרוטה נזיל בתר הפחות וא"כ אכתי קשה לשיטת רבינו למה לא כתב לחלק דבאתרא דסגי פרוטה ונראה כיון דרבינו כתב דהכל לפי דעתו ומדברים שדרכן להשקל באותו מקום אין צריך לחלק עוד בין מקום דסגי פרוטה דיכול לפטור עצמו בפרוטה.
ובמש"כ יש ליישב קו' טה"ק בהא דכתב רבינו בה' ערכין דצריך ליתן המשקל עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ויקשה דניזל בתר הפחות שבלשונות כמו שהוכיחו תוס' כאן להנ"ל ניחא דמה שהביא תוס' ראי' משני עשרונים ע"כ צריכין לחלק למזבח שאני כמוש"כ לעיל ומהא דהביאו ראי' דמביא תור הנה לדעת רבינו הא באמת רק במקום שקורין רק לסתם עולה עולת העוף ולפי"ז בודאי היכא דלא תליא במקום אז אזלינן להחמיר דסתם נדרים להחמיר ורק במקום שיש מנהג תלינן במנהג המקום ואז אזלינן לקולא ולכן כתב רבינו שם באומר מקום ישיבתו עלי דנותן להחמיר עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ורק האישים נותנים כפחות שבלשונות ולכך א"ש דנותן כסף וזהב עד שיאמר לא לכך נתכוונתי כיון דא"א לתלות כונתו במנהג המקום והנה רש"י פי' דמביא עוף גרוע ותוס' הקשו מהא דמעות שנמצא לפני סוחרי בהמה חזינן דמנהג ליקח בהמה בירושלים ואמנם לשיטת רבינו דתליא במנהג ניחא.
אלא דתמוה למה הקשו מהא דנמצא לפני סוחרי בהמה דהיינו מעות מע"ש וזה ודאי אין רשאין ליקח חוץ לירושלים כדאיתא בקידושין דף נ"ה אין לוקחין בהמות ממעות מע"ש חוץ לירושלים משום דבעינן וצרת הכסף בידך או שמא יגדל עדרים אבל בנדר קרבן יכול לקנות חוץ לירושלים ולהביא לירושלים.