נדר
עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק וכו'. והנה הקשו המפרשים דרבינו הביא איבעיא דפלגס ולא הביא האיבעיא דשיאור דג"כ איבעיא אי ספיקא הו' או ברי' הו' וביש"ש בחולין כתב דכיון דלהלכתא קייל"ן כר"מ דחייב אפי' על שיאור דקרני חגבים א"כ ליתא להאי בעיא דהאיבעיא קאי רק לר"י והקשה בראש יוסף אכתי מצי קאי האיבעיא אליבא דידן דלא קייל"ן בהא כר"מ דסובר גם שיאור דהכסיפו פנים לוקה דקייל"ן דישרוף אבל אין לוקין וא"כ אכתי תיבעיא לדידן אי ספיקא הו' לכן ישרוף ולא לקי ויצא ידי נדרו ממנ"פ אי ברי' הו' ולכן לא לקי וממילא אין יוצא ידי נדרו.
ונראה ליישב דהנה בראש יוסף הקשה מ"ק אליבא דר"י דטעמא משום דספיקא הו' או משום ברי' דילמא טעמא דר"י משום דסובר נוקשה לא לקי ומה פשיטא לי' דלכן לא לקי משום דמספקא לי' הא אי פשיטא לי' דנוקשה לא לקי יען דאתיא רק מרובי' דקרא והנה תוס' הקשו אליבא דר"מ דהכסיפו פנים לא תבעיא לך יען דלקי הא ר"מ יליף זה רק מקרא דכל והא בתודה לא כתיב קרא ל"ה חמץ ותי' תוס' שני תי' חדא דהכונה עכ"פ משום מצה אין יוצא ועוד דידע דיש קרא לרבות נוקשה והנה לפי תי' הראשון הקשו תוס' במנחות דיקשה מהא דאיתא שם במנחות דף נ"ג דהאי לא תאפה חמץ לא אתי אלא לשיאור שיאור דמאן אי דר"מ לר"מ הא מדלקי חמץ גמור הוא דילמא רק בחמץ בפסח כן ונסתר תי' קמא והנה תוס' בפסחים הקשו דשם משמע דאי ליכא קרא ללקות גם איסור ליכא א"כ קשה מק' הגמרא בחולין דלר"מ דלקי לא תיבעיא הא זה רק בחמץ בפסח דגלי קרא הא בעלמא לא הו' חמץ והקשו על דבריהם למה הצריכו להקדים דאי אזהרה ליכא אפי' איסורא ליכא הא אף אי נאמר דאי ליכא לאו אבל איסורא איכא ג"כ קשה הא דקאמר לר"מ לא תיבעיא מדלקי הא זה דלקי רק מיתור דקרא אבל בלא יתורא דקרא הו' רק איסור תורה א"כ גם לר"מ איכא למיבעיא אי הא דשיאור אסור לר"מ בהכסיפו פנים אי משום ספיקא [דהא לא לקי אי לאו קרא] או משום דברי הו' עוד קשה הא דמוקי בפסחים משנה כר"מ יען דסובר דלקי מ' ויקשה לפי גמרא דחולין הא גם לר"י רק יען דמספקא לי' לא לקי אבל אי נוקשה וודאי הו' לקי גם לר"י א"כ משנה דנוקשה בלאו שפיר כר"י נמי אתיא והנה בפסחים מייתא תחילה הא דר"מ אומר על חמץ גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וכש"כ נוקשה בעיני' ואח"כ מסיק איפכא מדקאמר ר"י בברייתא על עירובו ולא קאמר גם נוקשה וביאר בפנ"י דהכונה בברייתא דלעיל דלא קחשיב מיני תערובות רק קאמר סתם עירובו בלאו י"ל כש"כ נוקשה אבל בברייתא דקחשוב מיני תערובות ממעט נוקשה מדלא קחשוב נמי נוקשה ולכאו' אין זה הוכחה דהא יש לומר דרק קחשיב מיני תערובות אבל ממיני נוקשה לא איירא יען דכש"כ הוא אולם במרש"א כתב על דרך אחר לפי דברי תוס' דהוק' דנאמר כש"כ ותי' דא"כ הול"ל דליכא כרת וכתב במרש"א דלפי"ז א"ש דלעיל שפיר קאמר דכש"כ ולא צריך לאשמעינן דליכא למימר דלאשמעינן דליכא כרת דהא שם רק אתי לאשמעינן דלאו איכא א"כ כש"כ נוקשה אבל בברייתא אחריתא דאתי לאשמעינן דכרת ליכא א"כ גם בנוקשה אי כש"כ הוא ליתני דא"ח כרת אולם גם תי' זה אין מספיק דהא דברי תוס' לכאו' תמוהים דהו' לי' לפרש דא"ח כרת אמאי צריך לאשמעינן הא כבר מפורש דבריו על חמץ דגן גמור ענוש כרת נתמעט ממילא נוקשה מכרת דהא אינו חמץ גמור וכבר הרגיש בזה בצל"ח אך לכאו' יש לומר דלעולם גם בנוקשה אי כש"כ הוא הו"א דאיכא כרת ג"כ והא דכבר אשמעינן מדקאמר חמץ דגן גמור הא יש לומר דנקט כן משום דקתני על עירובו בלאו דבנוקשה ליכא בעירובו לאו אבל בעיני אכתי נוכל לומר דבנוקשה איכא כרת ואין לומר דאי בעיני' בכרת גם בעירובו בלאו דהא חזינן דקחשיב תערובות דגן גמור ולא קחשיב נוקשה בתערובות ולכן נראה ליישב קו' מרש"א כן דבברייתא קמייתא שפיר יש לומר דעכ"פ לאו יש דאיירא בתערובות דלית בי' כזית בכדא"פ ומסברא דפטור וקמל"ן דחייב לאו עכ"פ הנה מתערובות כזה הו' נוקשה כש"כ דעכ"פ מלקות איכא בהא נוקשה אבל באידך ברייתא דאיירא מתערובות שיש כזית בכדא"פ אי משטר קשטר א"כ פשיטא דאיכא מלקות אלא דהו"א דלכן קתני יכול יהא חייב כרת דגם כרת לחייב קמל"ן דליכא כרת כמוש"כ ב"י סי' תמ"ב ותערובות כזה לא הו' נוקשה כש"כ וא"כ הו"ל לאשמעינן נוקשה דליכא כרת ע"כ דליכא אפי' לאו.
לפי"ז יש ליישב שיטת הטור דכתב דלר"א נוקשה ועירובו בלאו ותמה בב"י דבגמרא מביא ת"כ דר"י ול"א דכש"כ נוקשה דיש לומר דהא דדייק ת"כ דר"י דכש"כ נוקשה היינו בתערובות דליכא כזית בכדא"פ לאפוקי מדר"נ דקאמר דכר"מ לא מצי אתי' דר"מ רק איירא מנוקשה אבל תערובות לא ולר"מ גרע אפי' תערובות שיש בכדי א"פ ע"ז מייתא ת"כ דר"י דתערובות כהאי שיש כדי א"פ הו' ס"ד דחייב כרת ג"כ וקמל"ן דפטור אבל נוקשה לא קאמר דבנוקשה ליכא כלל ס"ד דלחייב כרת ל"ש למיתני יכול יהא חייב כרת דמתערובות כהאי נקושה גרע טפי.
והנה בדעת רבינו בה' חומ"צ בשיאור יש ג' פירושים או דסובר דלוקה ורק כרת ליכא כמוש"כ הצל"ח או דסובר דאפי' איסור תורה ליכא כמוש"כ בפנ"י ובקובץ על יד או דסובר דאיסור תורה באמת איכא והנה לפירושו של צל"ח קשה למה קאמר אסור הול"ל דלוקה ולפירושו של פנ"י למה כתב דא"ח כרת הא ליכא אפי' איסור תורה משמע יותר כפי' הג' דאיסור כרת ומלקות ליכא אבל איסור תורה איכא והנה אי נפרש כצל"ח דלקי ל"ש בעיא דחולין לדידן וכן אי נפרש כפירוש הפנ"י והקובץ דהו' דרבנן ג"כ לא שייך האיבעיא דחולין לדידן ורק אי נפרש דאיסור תורה איכא הו' שייך האיבעיא גם לדידן א"כ לכאו' נסתרה דעה זו מכח גמרא דחולין אמנם נראה ליישב דדעת רבינו דמספקא לי' ע"כ קאמר ישרוף ולכן לא קתני דלקי כיון דספק הו' ורק אשמעינן דכרת ליכא דזה שייך גם בספק דא"ל אי ספיקא הו' א"כ קמי' שמיא גליא ל"ש לפטרו מכרת הנה משנה מפורשת במס' ביכורים דאין חייב כרת יען דספיקא הו' אף דקמי שמיא גליא אפ"ה כיון דאכלו בספק איסור ולא אכלו בתורת ודאי חלב ליכא כרת וגם חטאת ליכא דהא לענין ספק מזיד הו' עי' תויו"ט ורא"ש פ"ז דביכורים ולכן כתב רבינו שפיר דאין בו כרת דמלקות ודאי ליכא דספיקא הו' רק צריך לאשמעינן דכרת ליכא אף דקמי' שמיא גליא דהו' חמץ פטור כנ"ל מעתה יש לומר דרבינו הוכיח כן מדלא בעיא אליבא דחכמים דפליגי אר"י בחדא דסובר מצה הו' וכן פליגי אר"מ בחדא דס"ל דלקי ובמשנה קתני לחכמים דהכסיפו פנים ישרוף א"כ הו' שייך למיבעיא גם אליבא דחכמים וכן בגמרא דמנחות אמאי לא מוקי הא דקאמר לא תאפה חמץ אלא שיאור אליבא דחכמים וע"כ דלחכמים פשיטא לי' דמשום ספיקא הו' ולא הו' ברי' ולכן לא הביא רבינו איבעיא זו וא"ש.
והנה ראיתי באבן העוזר שכתב דהטעם דישרוף לרבנן בהכסיפו פנים כמו לר"י בקרני חגבים או מטעם ספק או מטעם ברי' ולדעתי יקשה א"כ אמאי לא תיבעיא אליבא דחכמים אלא אליבא דחכמים פשיטא דהו' מטעם ספק עוד כתב שיאור ישרוף היינו ג"כ אי משום ספיקא אי משום ברי' אבל אנוקשה דעלמא לקי ולפי"ז צריך לומר הא דקאמר לר"מ נוקשה הו' היינו כיון דלר"מ סובר דלקי ע"כ לא ברי' ולא ספיקא הו' רק משום נוקשה אבל לדידן לחכמים וכן לר"י דלא לקי הטעם משום ברי' ולדעתי זה אינו דמנ"ל דילמא לר"מ ג"כ ברי' ורק מרבינן מקרא דאטו לא נוכל לרבות מקרא דאף דברי' הו' יהא לו דין חמץ לענין ללקות ועוד דתוס' הוק' דלר"מ ג"כ שייך איבעיא דחולין דבתודה ליכא קרא ומה קו' עכ"פ חזינן לר"מ לא הו' ברי' ונהי דלא מרבינן נוקשה לענין תודה עכ"פ לא שייך למיבעיא אי ברי' הו' דבודאי לא הו' ברי' רק חמץ נוקשה וגם ספק לא הו' אלא דבתודה מספקא לי' אי יוצא בנוקשה ידי לחמה או לאו א"כ אין זה דומה לאיבעיא דר"ז אליבא דר"י וע"כ דאף לר"מ נוכל לומר דברי' הו' רק לענין חמץ רביא קרא אבל לא לענין תודה וכש"כ דיקשה לדבריו דאמאי לא הביא רבינו הך איבעיא דחולין כיון דסובר כחכמים דישרוף וע"כ כמוש"כ דפשיטא לי' דספיקא הו' והא אין לומר דפשיטא לי' דברי' הו' ולא מטעם נוקשה ורק לר"י דאיירא מקרני חגבים מספקא לי' אי חמץ גמור הוא אבל בהכסיפו פנים ליכא ספק בחמץ גמור אלא דברי' הו' דזה אינו דא"כ למה אשמעינן דכרת ליכא ולא אשמעינן דלא לקי.
והביא
פלגס הרי זה ספק. בשו"ת חיים שאל סי' מ"ב כתב דדעת רבינו כן הוא דמדבר פדא שמעינן דמספקא לי' בפלגס בלא כר"י דפשיטא לי' דברי' הוא ומדאיבעיא בחולין אליבא דב"פ שמעינן דלא קייל"ן כרי"ו ובפ' שתי מידות עלתה דב"פ בקשיא ועוד לדידן דקייל"ן דיש הפרש בין יין נסכים ליין הבא בפ"ע לכן עשה רבינו פשר לומר כב"פ ולא מטעמי' דהיינו כב"פ דמספקא לי' ולאו מטעמי' דא"כ קשיא או לאיל ל"ל אולם אנן בדידן פשיטא לן דאו לאיל לרבות פלגס דמביא נסכי איל בלי תנאי רק דאיסתפקא לן האי דרבי רחמנא לפלגס בנסכי איל מ"ט מי אמרינן מדרבי רחמנא לנסכי איל איל קרינן לי' או דילמא מדאורייתא כבש הוא והנודר כבש יוצא בו אלא דרחמנא אמר דלייתי בהדי' נסכים כאיל או דילמא לאו כבש הוא ולאו איל הוא אלא ברי' הוא ורחמנא רבי' לנסכים כאיל מיהו הנודר כבש או איל לא נפיק בי' נמצא דלכל הצדדים נסכים כאיל בלי ספק וזהו שפסק רבינו בדין זה דודאי כי רבי רחמנא לנסכי איל רבי' אמנם אינו עולה לו מזבחו דאפשר דלאו איל דילמא כבש או ברי' הוא וכדאיבעיא לן בחולין לכן פסק דהו' ספק דהא דאסיק בקשיא רק אטעמי' דבר פדא. ובס' ע"א כ' די"ל הא דכ' דמביא נסכי איל לאו משום דפסק כר"י דהוא ברי' בפ"ע אלא כיון דספק הו' אזלינן לחומרא וצריך להביא נסכי איל והא דלא כתב שצריך להתנות אם הוא כבש והו' רביעית ההין לנסכו משום כיון דפסק לן הכא שהוא ספק ובכמה דוכתין בספק פסק דצריך להתנות לא הוצרך לכתוב התם התנאי בהדיא ונקט כלישנא דמתניתין דפרה דבודאי המשנה אתיא נמי כבר פדא דאלת"ה תקשי לבר פדא אעכ"ח דסתם התנא דבודאי צריך נדע דצריך להתנות ולכן נקט רבינו כלישנא דמשנה.
בטעמא דמילתא דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש נראה דבמתנה קייל"ן בעין רעה נותן ובמכר קייל"ן בעין יפה מוכר עיי' ב"ב ע"ז בקדושת גבוה כ' אבודרהם דהוא בחלקו של גבוה ומשלו נתנו לו כמו שבארתי במ"א וכן בפ"א מאמ"ז וכמו שאמרו בש"ס כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם היינו אחר שעשה המצוה וא"כ רק אחר ההקדש קנוי לאדם א"כ הו' זה כמוכר ולכן המקדיש בעין יפה מקדיש דדעת האדם להקדיש יפה ולמ"ד דמוכר אין מוכר בעין יפה דלפעמים המוכר עצב אבל בהקדש לכו"ע בעין יפה מקדיש דמשלו נתנו לו אולם קשה לי ע"ז ממש"כ רבינו בה' תמורה דחיישינן שמא חזר מהקדישו דממונו של אדם חביב בעיניו וזה סותר לכלל דמקדיש בעין יפה וקדוש א"נ ניחא לי' לעביד מצוה בממונו ועיי' תוס' קידושין פ"ז בהכי אימדתיך בעין יפה אבל בפירות יפים ל"א בהכי אימדתיך א"כ למה אמרינן המקדיש בעין יפה מקדיש בשור יפה.
ונראה דבודאי בשעת הקדש מקדיש בעין יפה רק שאח"כ חוזר בו מאהבת ממון וכן מוכח בשבת דף ל"ב דהקדש מסור לכל לעמי הארץ ופירש"י אף דהי' לנו לחוש שמא הקדש הקדישו הקדש דמים וחוזר בו [ובאמת קשה לי אמאי לא מפרש בהודה שהקדישו ופדה אותו כדאיתא ביומא דף פ"ח שדייק מזה דע"א נאמן באיסורין] הרי דחיישינן שחזר בו והיינו מאהבת ממון אך יש לומר על דרך אחר דאיתא בנדרים דף ט' בנדרי צדיקים לא אמר כלום דאין צדיקים נודרים וכתב הר"ן לפרש דנדר מסתמא לא גמר בלבו רק בנדבה חזינן דגמר בלבו דמפריש מיד וא"כ במקדיש בעין יפה מקדיש דאיירא בהרי זו א"כ גמר בלבו להקדיש לכן אמרינן שפיר בעין יפה הקדיש והא דתלינן שחזר בו היינו באמר הרי עלי ואח"כ הפריש דחיישינן שחזר בו כיון דמתחילה לא גמר בלבו להקדיש אולם לפי"ז קשה מאי פריך בנדרים שם מ"ש נדר דלא דאתי לידי תקלה נדבה נמי אתי לידי תקלה להנ"ל מאי פריך דוקא בנדר דהוא מעיקרא שלא ברצון אתי לידו בל תאחר אבל בנדבה דמעיקרא ברצון טוב לא חיישינן לבל תאחר אך הנה רש"י פי' באמת לתקלה דגיזה ועבודה ולא פי' לבל תאחר כמו שהקשה בפמ"א לפמש"כ ניחא בנדבה לא חיישינן לתקלה דבל תאחר דברצון טוב נדב מעיקרא לא יבוא לבל תאחר לכן פירוש משום גיזה ועבודה אלא דאכתי קשה אפירש"י דב"ת לא שייך יען דבגזא דרחמנא איתא תיפק לי' בנדבה שיבוא לידי בל תאחר.
והנה בנזיר דף ל"א דייק מדקתני יצא לבן הו' הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש דלבן עדיף ובסיפא קתני יצא כסף הו' הקדש ואמאי הא מקדיש בעין יפה מקדיש ודעתו הי' אזהב ולהנ"ל קשה לי הא מוכח דרק בהקדש קדוה"ג אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש דהא בתרומה לא אמרינן דדעתו הי' אמין יפה כמוש"כ תוס' קידושין א"כ מאי פריך מיצא דהו' רק קדושת דמים בהא לא אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש אמנם לפי מה שהוכחתי בפ"ז מאימ"ז כדברי רבינו דכל הקדש אמרינן דדעתו איפה אפי' בתרומה רק בשלוח מילתא אחריתא ניחא דגם בקדשי בדה"ב אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש.