פירש
ואמר הרי עלי להביא תודה וכו' ולא יביא לחמה מחיטי מעשר אלא ממעות מע"ש כמו הבהמה שהוא ממעות מע"ש. נראה דפסק רק מחיטין לא יביא אבל לא ממעט שלא יביא מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני ונראה הטעם משום דבת"כ רק ממעט חיטי מע"ש ולא דריש מה בהמה אין מין מעשר ובחק נתן כתב יען דכתב רבינו כמו הבהמה שהוא ממעות מע"ש משמע שבא למעט אף חיטין הלקוחין ממעות מע"ש ולי נראה דבודאי לפירש"י דממעט שלא יקח רק חלות משמע שפיר כמו הבהמה למעט חיטין רק ילקח חלות גוף הקרבן כמו הבהמה אבל הראב"ד בפי' לת"כ פי' דממעט רק שלא ילקח ממה שקנה חיטין לאכול בתורת מעשר שני לא יקחנו אח"כ לתודה אלא יקח חולין ממעות מע"ש לצורך תודה ואין צריך להביא חלות דלא כרש"י א"כ מזה דכ' כמו הבהמה לא אתי לשלול שלא יהא החיטין לקוחות תחילה לאכול בתורת מע"ש אך בפי' המשנה כתב להדיא דבעינן שיהא דומיא דשלמים הבאין עם הלחם שאין בא אלא מן מעות מעשר גם החלות יהא ממעות מעשר שני א"כ נשמע כפי' החק נתן ולפי"ז צריך לומר דרבינו מפרש כפירש"י דבעינן שיהא לקוח חלות ולכן שפיר כתב דבעינן שיהא גם הלחם ממעות מעשר שני דהיינו שיקח חלות.
ונראה להביא ראי' לפירושו של הראב"ד דהנה לפירושו פליגי בהא למ"ד דרק מחיטי מעשר לא יביא אבל מחיטין אף שנלקחו סתם ממעות מע"ש נלקחות לתודה ולאידך מ"ד רק אם נלקחות לתודה שרי וא"כ יש להבין איך קאמר מה בהמה שאין מן המעשר הא עכ"פ בבהמה גופה אם לקחה לבשר תאוה ואח"כ שחטוהו שלמים אטו מי לא שרי א"כ איך שייך למעט לחמי תודה כהא"ג ונראה דהנה י"ל דבאמת גם בבהמה אין רשאי אלא אם נלקחת רק לשלמים דאי נלקחת לבשר תאוה וחל עליו קדושת מעשר אין רשאי להביא שלמים דהרי אימורים למזבח סלקו והרי תוס' הביאו ירושלמי דלא יביא עולה משום דלא שרי אלא מידי דאכילה וכדאמרינן כהא"ג בגמרא בבכורות דף י"ב דבהמת שביעית פטורה מבכורה משום לאכלה ולא לשריפה והאימורים סלקו לאישים.
אך אני רואה שהוא פלוגתא בירושלמי בפ"ק דמע"ש דפריך הלוקח לבשר תאוה מי לא חל מע"ש על אימורים ומבריחתו מאכילה והיינו כחקירה שכתבנו דאימורים לשריפה אזלי וע"ז משני ר"ז דבלקיחה פקעה מעשר ממנו והכונה אף דלקחה לבשר תאוה כבר פקעה המעשר וא"כ אי לקחה לשלמים רשאי דאין כאן מבריחו מן האכילה כיון דכבר פקעה תורת מעשר ממנו ורי"ו קאמר לא התירה התורה אלא שלמים הכונה דפליג וסובר דבאמת לא שרי רק בלקח שלמים אבל לקח לבשר תאוה לא שרי לשלמים דמבריחו מאכילה והא דתני במשנה לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין לא משום דנעשה שלמים דאין רשאי להקריב שלמים אלא דלא קנה מעשר כדר"א בירושלמי ואח"כ קאמר ר"י דמשנה דמנחות מסייע לר"ז דמביא מן מעות מעשר ולא מן חיטין ומה בין חיטין למעות אלא בלקיחתה נפקעת מן המעשר והיינו דירושלמי סובר כמ"ד דמותר להביא מחיטין הלקוחות במעות ושפיר פריך מ"ש בין חיטין למעות וע"ז משני בלקיחה פקעה תורת מעשר ולכן יביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר וה"ה אם לקח לבשר תאוה יביא שלמים אף דאימורים לגבוה ומבריחו מאכילה דכבר נפקע תורת מעשר בלקיחה ולא כמ"ד דצריך ליקח רק לשלמים אבל אם לקח לבשר תאוה אין רשאי להקריב שלמים [דלא כפני משה שנדחק טובא] וראי' לפירושי דאי איתא דמ"ד שלמים סובר דהתירא התורה להביא שלמים אף שאימוריו לשריפה מאי פריך במנחות דף פ"ד לאכלה ולא לשריפה מ"ש משלמים שבא ממע"ש וע"כ כמוש"כ משום דנלקח בכסף מעשר לשם שלמים לכ"ע פקע מעשר משא"כ בעומר משביעית גופי' ומעתה לפי גמרא דידן דלחד מ"ד אין מביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר רק מחיטין הלקוחות לתודה א"כ ע"כ דל"א דבלקיחה נפקעת מתורת מעשר ולפי"ז באמת אמרינן דכר' יוסי בירושלמי דגם בבהמה אין רשאי רק ליקח שלמים אבל אם לקח בשר תאוה אין רשאי להביאו שלמים וא"כ תליא פלוגתא זו לפירוש הראב"ד אי רשאי ליקח מחיטין הלקוחות במעות מעשר בפלוגתא זו גופי' לענין בהמה אי רשאי להביא שלמים כשלקחו לבשר תאוה וא"כ עכ"פ נשמע מירושלמי כפירושו של הראב"ד דפלוגתתם אי צריך דוקא ליקח החיטין לתודה ולא צריך ליקח החלות דוקא דלפי"ז שפיר מתפרש הירושלמי כיון דסובר כמ"ד דרשאי ליקח מחיטין שקנאו במעות מעשר ואין צריך ליקח חיטין דוקא לתודה מזה מוכיח בירושלמי דנפקעת בלקיחתה ולכן אין צריך לקנות דוקא חיטין לתודה אלא אפי' קנאו סתם נפקעת תורת מעשר ורשאי להביאו לתודה.
והנה מירושלמי זה יצא לנו ג"כ טעם דפסק רבינו דיכול להביא חיטין הלקוחות במעות מעשר כיון דכך מסקנת הירושלמי יען דנפקעת מיד בלקיחתה [וכן מוכח עוד בירושלמי פ"ג ממע"ש וכן פסק רבינו בפ"ז לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה קדושת מעשר ופודה לעצמו ועיי' ראב"ד שהשיג וכונת רבינו פשיטא דמוסיף חומש משום הקדש דמשום מעשר א"צ דכבר פקע וכמבואר הכל בירושלמי שם בפ"ג] ובזה ניחא לי ג"כ הא דפסק רבינו בה' בכורות דבהמת מעשר חייבת בבכורה וכתב הכ"מ דסובר כזעירי דבלקיחתה נפקעת ממעשר ובריטב"א ריש בכורות ובמראה פנים בירושלמי הקשה הא זעירי לא קאמר דנפקעת ונעשה חולין אלא דנפקע והוא שלמים וא"כ אין הוכחה מזה דחייב בבכורה ולפמש"כ ניחא דהרי כיון דמוכיח הירושלמי דמביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר דאמרינן פקע תורת מעשר מוכח ממילא דחייבת בבכורה דאין לנו לפטור מטעם דאימורי בכור לגבוה סלקי דבירושלמי פריך אח"ז ויביא מחיטין הכונה למה באמת לא יביא מחיטי מעשר ומשני שמא ישפוך הדם ויפסול הלחם ויצא לבית השריפה מוכח דבלקוח במעות מעשר והביאו אח"כ לתודה ל"ש הטעם דיצא לבית השריפה משום דאין קפידא כיון דנפקע קדושת מעשר בלקיחתה ה"ה דחייבת בבכורה וא"כ כיון שרבינו פסק כאן דמביא מלקוחות במעות מעשר ע"כ דסובר דבלקיחתה פקעה מתורת מעשר לכן שפיר מחייב בבכורה כיון דפקעה מתורת מעשר וליכא חשש משום דלגבוה סלקי הה"ד דאין לפטור מטעם דמעשר שני ממון גבוה דהרי פקעה ונחלשה קדושת מעשר ושפיר כתב הכ"מ דלר"ז י"ל דחייב במעשר אף לר"מ דממון גבוה.
ובזה יש ליישב מה דקשה לי לכאו' במנחות דף פ"ב פריך רע"ק מה לפסח מצרים שאין דמיו ואימורים למזבח משא"כ פסח דורות ופי' רשב"א דהוא פירכא דקולא וחומרא גרים שלא יביא מן המעשר כיון שאין בא למזבח לכן לא בא מן המעשר אבל פסח דורות דקדושתו אלים למזבח יביא מן המעשר ותמוה לי הא אדרבא פסח דורות דבא למזבח ואימורים לשריפה אזלי לכן מן הדין שלא יביא ממעשר אבל פסח מצרים דכולו לאכילה שפיר הי' לנו לומר דיביא ממעשר ומאי פירכא דקולא וחומרא איכא וא"ל דעכ"פ ל"ה דומיא דשלמים הא י"ל דיליף מקרא דשלמים בא מן המעשר הוא רק משום דאימוריו לגבוה וס"ד דלא יביא כקו' הירושלמי אבל פסח מצרים ל"צ לימוד דהי' יכול להיות ממעשר כיון שכולו לאכילה ולפמש"כ יש לומר בודאי אי אמרינן דהתירה התורה רק שלמים אף דאימורים לגבוה סלקי הו' מקום להקשות אבל רע"ק יסבור כמ"ד דבלקיחתה פקעה קדושת מעשר א"כ אין קפידא כלל משום האימורים דלגבוה אזלי א"כ שוב יש סברא שפיר איפכא כרשב"א כיון דקדושתו חמורה דלמזבח סלקי גרים דיביא ממעשר.
לא
יביא נסכי' ממעשר שני שנאמר קרבנו שיהא שלו וכו'. ובכ"מ הביא דרשה יען דהוה למזבח לא לאכילה ותמוה טובא שלא הרגיש שרבינו נתן הטעם שאמר בספרי דבעינן שיהא שלו ונראה טעמו ונמוקו שכתב הטעם של כפרה דפ"ז ממעשר כתב דאם הביא עולה חטאות ואשמות יאכל כנגדו והוא משנה פ"ק דמע"ב דיבוא קיני שבין הולדות והרי קומץ אחד חטאת ואחד עולה ופליגי שם בירושלמי אי קדוש בדיעבד ודייק מדקתני יאכל כנגדן משמע דקנה וא"כ מוכח דאם הביא ממעשר שני עולה קנה ויצא בדיעבד אף דאין לאכילה ולפי"ז י"ל דלכן לא נתן הטעם דאין לאכילה דא"כ גם אם הביא נסכים יצא בדיעבד ורבינו סובר אף בדיעבד לא יצא ולכן נתן הטעם דל"ה שלו דמעשר ממון גבוה ומהא"ט בוודאי בדיעבד ג"כ לא יצא אלא דתמוה לי טובא דבפ"ז ממעילה כתב אם הביא נסכים מן ההקדש אף דעבר עבירה לא מעל דאין די לכפר ויפלא הא לא יצא כלל אם הביא נסכים מן ההקדש כמו אם הביא ממעשר ומאי עבר עבירה שייך כיון דלא יצא כלל ובשלמא לטעמו של הכ"מ משום דל"ה לאכילה ניחא דזה רק שייך במעשר שני אבל לא בהקדש אבל לטעמו של רבינו משום דאין שלו קשיא מהקדש עוד תמוה לי במנחות דף פ"ד פריך מברייתא דלאכלה ולא לשרפה ועדיפא הל"ל להקשות הא כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין דהא כמו למ"ד דיליף מפסח מצרים דאין בא ממעשר משום דלא הי' נוהג אז מעשר כן יש למעט דאין בא משביעית דג"כ לא הי' נוהג אז שביעית וא"כ כך למ"ד דיליף מחטאת נתמעט גם שביעית.
ואולי יש לומר דבאמת היינו קו' הגמ' לדאכלה ולא לשרפה כיון דצריך דוקא לאכלה ולא לשריפה אין זה דינו כחולין דבחולין יכול לעשות מה שברצונו וכיון דזה דוקא לאכלה אינו כחולין דיש עליו קדושת שביעית א"כ שוב יש למעט משום דדבר שבחובה אין בא רק מן החולין וניחא בהא מה שהקשה בטה"ק נוקי דשומרין משום שתהל"ח ולהנ"ל ניחא גם לשתהל"ח א"ר משום דבר שבחובה אין בא רק מן החולין ובלא"ה גם בשתהל"ח שייך לאכלה ולא לשריפה כדאיתא בירושלמי פ"ב ממע"ב לענין תודה מחיטי מע"ב ובזה יש ליישב מה שהקשה בטה"ק ר"ה דף ל' נהי דלאכלה ולא לשריפה הא לא הוי אלא עשה ועשה דעומר הא הוה עשה דרבים וידחה הלאו הבא מכלל עשה ועבח"ס סי' נ"א ולפמש"כ ל"ש עדל"ת כיון דלאו משום איסור שריפה לבד אנו דנין דהא הוה דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין דשבועות ל"ה דבר שבחולין כיון דקפיד קרא לאכלה ולא לשריפה וא"ש מה שהקשה תוס' דנילף מכאן דבהמת שביעית חייבת בבכורה דלפמש"כ הכונה כיון דכ' לדורותיכם ע"כ לא קפיד קרא שיביא מן החולין ולא מן שביעית דאל"כ ל"ה לדורותיכם ושוב עשה דחל"ת דלאכלה ולא לשריפה ולפי"ז בבהמת שביעית ל"ש לילף מכאן דחייבת מדכ' לדורותיכם דזה דילפינן מדורותיכם רק ילפינן דל"ב דבר שבחובה אבל לא לרבות דל"ה לאכלה ולא לשריפה דזה משום עשה דוחה עשה משא"כ בבכור ל"ש עשה דוחה עשה דמאי אולמי האי עשה מהאי עשה דעשה דבכור ל"ה עשה דרבים אלא דלפמש"כ הח"ס בסי' קנ"א דלאו הבא מכלל עשה לא עדיף מל"ת ונדחי מפני עשה וא"כ גם בבכור איכא עשה וידחה הל"ת דלאכלה ולא לשריפה ונראה דהא דפטורה מבכורה אין משום דלאכלה ולא לשריפה אלא הכונה ג"כ כיון דשייך לאכלה ולא לשריפה א"כ יש עליו קדושת שביעית ממילא פטורה מן הבכורה כמו דבהמת מעשר שני פטורה מן הבכורה דלאו ממון דידי' דהוה ממון גבוה כך פטורה בבהמת שביעית אלא דא"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' נילף מעומר דהנה לרבינו גם בעומר איכא סברא זו דלא אתי' משביעית משום דלאו דידי' הוה כמו שנתן גבי נסכים ואפ"ה גלי קרא לדורותיכם אף דלאו דידי' כן תחייב בבכורה אף דלאו דידי'.
ועוד קשה לי דהנה תוס' מנחות דף ס"ו הוק' הא ל"ה ממשקה ישראל אולם הי' נראה דלק"מ דהא אמרינן דף ה' מה לעומר שמתיר לאו שבתוכה והק' תוס' שם ע"כ הא ל"ה ממשקה ישראל וכ' דמתיר לאו שבתוכה היינו איסור שביעית שבמנחות עומר זו [והיינו דומיא דמשקה שמתיר לאו דנבילה וטריפה שבמשקה זו ומיקרי ממשקה ישראל] ולפי"ז י"ל גם בעומר שבא מן הטבל הוה ממשקה ישראל כיון דמתיר השירים מתיר גם איסור לאו שבתוכה ושרי השירים באכילה ומיושב קוש' תוספ' אבל לפמ"ש יקשה נהי דהקרבה מתיר לאו שבתוכה עכ"פ איך בא הטבל הא כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין וכן יקשה אשביעית דהוה דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין כמו שהקשתי לעיל [והנה לפש"כ בטה"ק בדף ס"ו ליישב דשפיר הוה ממשקה ישראל משום דלא חל איסור טבל כלל ניחא אבל המעיין בדבריו בדף ה' יראה שסברא זו רק סבירא לפירש"י אבל תוס' דהוק' משביעית לית להו סברא זו וע"כ רק כתירוצם דמתיר לאו שבתוכה וזה שייך בשעת הקרבה אבל בשעת הבאה טבל הוה ודבר שבחובה לא בא אלא מן החולין וה"ה שביעית קשה כאמור עוד קשה דהנה תוס' הוק' לריבר"י אומר בא מחו"ל ותי' דפליג אברייתא דלאכלה ולא לשריפה משמע דדחיקא להו לומר דפליג אמשנה דשומרי ספיחין כמש"כ בטה"ק ולהנ"ל יקשה ע"כ פליג אמשנה דהא נהי דלית לי' לאכלה ולא לשריפה אכתי איך יבוא עומר משביעית הא הוה בא מן החולין דדינו גדולי שביעית רק לאכלה ולסיכה ולא לסחורה דע"ז לא פליג ריבר"י א"כ ל"ה חולין א"כ שוב קשה דבר שבחובה הא לא בא מן החולין וא"כ ע"כ משנה דשומרי ספיחין דלא כריבר"י דלדידי' בא מן החולין דאין אסור משום שביעית וצ"ע ועמש"כ מזה בפ"ז מתו"ס.
והנה מש"כ בטה"ק ליישב לפירש"י דלא חל איסור שביעית וכן איסור טבל והו' ממשקה ישראל הנה המרש"א בריש פ' גיה"נ דחה זה דמשקה אין ראי' משום דמצותו בכך ולי נראה ליישב על נכון עפמש"כ במק"א דברי רשב"א מנחות דף ס"ח דממקשה ישראל הכונה שאיסור זה שנתנה תורה להדיוט ניתנה גם לגבוה ומעתה ניחא פירש"י דאף דכ' דאסור להדיוט משום שביעית אפ"ה חזי לגבוה די"ל דגם רש"י סובר ג"כ הסברא דמתיר איסור שביעית שבתוכה אבל רק איסור זה שנתנה תורה גם לגבוה אבל להדיוט נשאר באיסורו שביעית אבל חדש התיר גם להדיוט ומיושב בזה גם מה שהקשה בבה"ז למה לא פירש שמתיר לאו דחדש שבכל ספיחים ולמה אסר לאו שבתוכה דלפמש"כ קאי באמת אאיסור שביעית שבתוכה שנאסור גם להדיוט אלא שמתיר גם לאו דחדש שבו וכיון שמתיר מתיר גם איסור שביעית מה שאסור לגבוה להדיוט נשאר באסורו אך אי קשיא הא קשיא כיון שאסור להדיוט א"כ ל"ה כשאר חולין ודבר שבחובה אין בא אלא מן החולין וכן יקשה מטבל כאמור.
והנה בהאי דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין נראה דהא טעמא משום דאין משנין מקדושה לקדושה אמנם כשעושין טפל לקדושה אחרת ש"ד כדאיתא בחגיגה דף ח' דאבל עושין טפל לבהמה ופליגי בהאי אי מעות אמעות טופלין או בהמה לבהמה טופלין ופי' בתוס' דפליגי אי אדם חולק חובתו לשנים או אין חולק ולוקח אחד גדול נשמע דפליגי אי אחד גדול עדיפא או שנים קטנים עדיפא ויש לתמוה ממנחות דף ק"ד דפליגי אי אחד גדול עדיפא או שנים קטנים עדיפא עיש"ה והנה לפי"ז י"ל גם הא דקיי"ל מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום היינו להקריב בפני עצמו אבל שרי להיות טופל עמו בהמה אחרת להקריבו עולה עם זה הבהמה שקנה ובהא מיושב קו' תוס' בב"ק קרבנו ולא הגזול ל"ל הא אין אדם מוכר עולתו ושלמיו להנ"ל ניחא דע"י טפילה לאחרת מוכר והגזול אף ע"י טפילה פסול לקרבן ויש להוסיף עוד לפמש"כ הב"ש סי' כ"ח בשם שא"י דשניהם יכולין להקדיש דהא דכל אחד א"י להקדיש משום דיש לכל אחד זכות בו שיש לו זכות להשתמש כמו שבארתי בה' אימ"ז וא"כ הו' כחצר השותפין דשניהם יכולין להקדיש חלקם וזכותם א"כ ניחא להו דא"י למכור היינו כל הבהמה אבל שרי למכור חצי שיהא שותף בהקרבן ואדם מביא עולה בשותפות כמו שהבאתי בחגיגה דאם טופל מעות למעות ולכן רק צריך למעט משום קרבנו דאי' בו הגזלן אפי' אם מקריב ע"ד שניהם ול"ש לומר א"כ הדרה גזילה למרי' כיון שהקריבו בשותפות.
שאין
הנסכים באין לעולם אלא מן החולין וכו'. הנה בסי' רמ"ט כתב הרמ"א ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לביה"כ או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים פי' שבלא"ה מחוייב עכ"פ לעשות מצוה זו ורוצה לפטור ממנו במעשר אינו רשאי אבל אם רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחוייב רשאי ובחס"ו סי' רל"א תמה וז"ל ונ"ל שיצא לו כן דמייתי מהרי"ל וסיים בו וכן משמע בביצה דף כ"א ושם נאמר האומר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני ה"ה נזיר ואינו מגלח ממעות מע"ש דדבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין וחשב הוא דה"נ היינו שאין לוקח ממנו מצוה דמיירי במצוה שחייב בלא"ה לעשות ואינו באה אלא מן החולין אבל מצוה שאין חייב בלא"ה לעשות שפיר יכול ליקח ממעות מעשר ולפ"ז לא פליגי מהרי"ל ומר"ם אבל שגה ברואה דמהרי"ל כתב להדיא הטעם שמעשר שייך לעניים ואין יכול ליקח נרות בביהכנ"ס ממעות עניים אפילו לא יהא חייב בהם בל"ה ואפי' למ"ד דבר שבחובה באה ממע"ש אבל לא עלה על דעת אדם לומר לעשות מצוה במעות עניים ולא הי' צריך רמ"א להביא ראיה מביצה אלא דיען דמעשר כספים א"ח ממש דיש שאין מפרישין כלל ומי יכפנו הו' אמינא דאיני גוזל עניים ע"כ מביא מביצה באומר הריני נזיר מיד נתחייב בכל קרבנות נזיר וכשאמר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש לאו כל כמיני' ה"נ כאן שהנהיג ג"פ להפריש מריווח שלו וליתנו לעניים שוב כל מה שיפריש מעשר הוא לעניים ולאו כל כמיני' לקנות נר ביהכנ"ס אפי' אינו מחוייב בהם את"ד אמנם נראה לבאר על נכון דכאן אנו מסופקין בהא גופי' אי מה שנוהג במעשר כספים דעתו לעניים או לכל דבר מצוה דאי כדברי הח"ס שמטעם נדר חייב להפריש וליתן לעניים א"כ גם לדבריו יקשה מה צריך ראי' ע"ז אם קיבל בנדר לעניים שצריך לקיים נדרו דוקא לעניים וא"צ ראי' ע"ז מנזיר אמנם שפתי באר הגולה ברר מללו דהא בסי' רנ"ט מבואר באומר סלע זו לצדקה יכול לשנותה למצוה אחרת וזהו אפי' בגבאי מכש"כ בבעלים כמוש"כ הש"ך והמחנה אפרים א"כ לא עדיפא אם הפריש מעשר כספים דיכול לשנותה למצוה אחרת דלא זכו בה עניים וא"כ בודאי במצוה שאין מחוייב בה רשאי לשנותה רק במצוה שחייב לעשותה א"י לקיים בזה דהוא דבר שבחובה רק שלא תאמר דעיקר מנהגא במצות מעשר כספים הוא לכל מצוה דאיתרמי לי' א"כ הי' רשאי לקיים בי' אף דבר שבחובה לזה כתב המהרי"ל דעיקרו באה לעניים ע"כ אין רשאי ליקח מהם דבר שבחובה וכדברי מוכח מדברי המג"א סי' תרצ"ד שהביא בשם השל"ה דמעות פורים משלוח מנות ומתנות לאביונים שאין ליקח ממעות מעשר משום דהו' דבר שבחובה רק שאם רוצה להוסיף מוסיף משל מעשר וא"ש רק דכבר בארתי בה' בית הבחירה דבמצוה לא קאמר כלל הך דדבר שבחובה אין באה מן החולין רק בקרבנות נאמרה ואף בקרבנות משמע רק לכתחלה אין להביא לא כדמשמע מהשל"ה דפשיטא לי' דאף דיעבד לא יצא.
הנה בירושלמי פר"ק דערלה ולקחתם לכם ולא מן המצוה לכאו' נרא' שבא ג"כ למעט מה"ט דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין והיינו דלא לבד בדבר שנדר אלא גם מצוה שחובה עליו אין בא אלא מן החולין והיינו ע"ד שאמרו אין עושין מצות חבילות חבילות וע"כ אין לעשות מצוה בדבר שהוא בלא"ה מצוה עליו וע"ד שכ' אחרונים דאין מדליקין בשמן שריפה משום דאין עושין מצות חבילות כמבואר בקהלת יעקב ובמר"ם שיק הקשה דקתני בפסחים דף ל"ה דאין יוצאין בתרומה מצות מצה הא תיפק לי דאין מצות חבילות חבילות ומירושלמי הנ"ל קשיא יותר דממעט מקרא דלכם ובמצה נמי הא כתב מצתכם וגם באתרוג פשיטא דאי' מהא"ט שכתב הירושלמי לכן נראה דאין כונת הירושלמי לזה אלא ע"ד שדרשו בירושלמי בפ' לולב הגזול לכם ולא מדבר שאסור בהנאה וכמו שבארתי בגליון הירושלמי שם ועיין מה שכתבתי בה' מעילה:
והקריב
המקריב עד שיהי' משלו. הנה בב"מ דף צ"ב בעיא בגמרא אי פועל משלו אוכל או משל שלמים אוכל ונפ"מ באמר תנו לבני עיי"ש מוכח אף אי משל שלמים אוכל כיון שבא לידו לאכול ממונו הו' כשלו וכדברי הריטב"א בקידושין דכשאוכל לא הו' ממון גבוה [רק דמפירש"י לקמן משמע דעד שנותן לפיו לא הו' משלו אי אמרינן דמשל שמים אוכל והראשונים פליגי בזה לי נראה דתליא בהא דאיתא בנדרים במי שנדר חתנו בהנאה אי הקנה לבתו משבא לידה או מה שנתנה בפי'] ובהא יש ליישב הך דסוכה דף ל"ה דלא יטול אתרוג של מע"ש מפני שמכשירה לקבל טומאה והקשה במנחת חינוך כיון דממון גבוה אין לו בעלים והא בהכשר לקבל טומאה בעינן דעת בעלים להנ"ל ניחא דכיון דמע"ש עכ"פ הא נותן לאכילה ומשיש לו רשות לאכול אף קודם שבא לאכלו הוא שלו [ולכן אין בזה ענין למה שהעלה הקצוה"ח סי' ת"ו דבשלמים לא שייך הכשר למ"ד לאו ממון בעלים משום דמחייב א"ע לאכילה] דלא שייך משולחן גבוה קזכו כדאיתא בנדרים דף ל"ה דאורח הסמוך על שולחן אחרים דמדידי' קאכיל כש"כ מה שנתנה תורה לאכילת אדם דמדידי' קאכיל כשהוא אוכל ממנו לכן מהני גם מחשבתו ועיי' פנ"י פסחים כ"ח ובהא ניחא הא דאיתא בב"מ דף צ"ב דאיסורא לא זכו לי' רחמנא והקשה בשטמקב"צ הא מע"ש ונטע רבעי ממון גבוה א"כ נתמעט מרעיך דלא הו' שלו להנ"ל ניחא דהא הכא בשבא לאכלו איירא דאז בודאי שלו הי' רק דאפ"ה כיון דאיסורא הוא לא זכו לי' רחמנא.
ואמנם יש לתמוה מסנהדרין פ' הנחנקין דקתני אם אכל מע"ש אין נעשה בן סורר ותיפק לי' כיון דמע"ש לאו דבעלים נינהו והא אין נעשה בן סורר רק אם אכל משל אבותיו והא לאו דאבוהו.