האומר
ידה וכו' הואיל ודבר שהנשמה תלוי' בה כולה עולה. והקשה הלח"מ הא רבינו פסק טרפה אין חי' ל"ב אבר שנשמה תלוי' בו וסגי בדבר שנעשה טרפה ונראה ליישב דהנה תוס' הוק' דסוג' סותרת מתמורה לבכורות דבתמורה דף י"א סובר ר"ה דבר שעושה נבילה ורבא אמר דבר שעושה טרפה ורב ששת אמר בדבר שעושה טרפה ופליגי בטרפה חי' וסובר טרפה א"ח ובבכורות איתא איפכא ואמרתי ליישב דהנה בחיה"ר חולין דף נ"ח עמד בזה איך פליגי אי ט"ח במידי דמציאות ומתבאר מדבריו דהענין כך דכ"ע מודין דמיעוט או חצי אין חי אבל סובר דליכא רוב דאין חיין מכח טרפה ואף דחזינן רובן מתין אין לתלות זה בטרפות דהו' מת אפי' לא הי' טריפות כמו בריאין שמתין ומ"ד טרפה א"ח סובר דתלינן דמת מכח טרפות ויש רוב א"ח ואמרתי דתליא זה אי ספק מה"ת להחמיר או להחמיר א"כ תלינן מה שמת מיעוט אחד הוא מכח טריפות ומיעוט מת לא מפני הטריפות שאין יכול לחיות אלא דמת מסיבה אחרת כמו כשרות שמתין אבל מ"ד דספק מה"ת להקל אזלינן לקולא ותלינן שמת מכח טרפות א"כ רובן א"ח וכיון שזה שחי תלינן שכשר מספק כיון דהספק אין אסור מה"ת:
ומעתה בהא פליגי מ"ד דבעינן דבר שמת בו משום דסובר ט"ח דסובר דרק מיעוט א"ח מכח טרפות ולכן הקדיש אבר כזה ל"א פשטה בכולה ומ"ד טרפה א"ח סובר רוב אין מתין ואולם לענין בכורות סובר אם מכר אבר כזה לגוי ל"ה בכור משום דטרפה אין חי' דהיינו דע"פ יש מיעוט או חצי דאין חי ומ"ד דבר שמתה בו סובר טרפה חי' היינו משום דע"פ יש מיעוט דחי ואין לומר אכתי סברת הפוכות הוה יש לומר דהסברא כך דכל אחד לשיטתו אזיל מ"ד בהקדיש אבר שנעשה בו טרפה ל"א פשטה בכולה משום דאין רוב דא"ח וסובר דלכן אין הקדושה מתפשטת כן י"ל לענין בכורה להיפך שלא יהא קדוש אי נאמר יען דע"פ מיעוט אין חי' אין קדוש בבכורה דתמיד אזלינן בתר הסברא שלא יחול הקדושה ומ"ד דסובר דהקדיש אבר שנעשה טרפה דמתפשט בכולה וסובר דרוב א"ח היינו דסמכינן ארוב א"ח כדי שיחול הקדושה א"כ לענין בכור אמרינן אדרבא כיון דמיעוט חי' מה שמכר אבר אחד שנעשה טרפה לגוי לא מהני והקדושה חלה ואזלינן תמיד בתר הצד דנשמע מיני' דהקדושה חלה ודו"ק:
וגם כי יש לומר לגבי בכור יש להחמיר דהקדושה חלה ממילא אפי' אם טרפה לכן אמרינן דאף שמכר אבר שנעשה טרפה חלה הקדושה משום דאפי' אי נוטל אבר זה קדוש הבכור לאסור בגיזה ועבודה וטעון קבורה משא"כ בקדשים דלא חלה אטרפה ול"ה סברת הפוכות ובזה ניחא דרבינו דפסק דבעינן דבר שנשמה תלוי' בו אף דסובר טרפה אין חי' משום דרבינו סובר כיון דלענין בכורה סובר האי מ"ד איפכא דל"ב דבר שנשמה תלוי בו רק דבר שנעשה בו טרפה א"כ סובר לעולם טרפה אין חי' ולכן לא חלה עליו קדושת בכורה רק לענין קדשים סובר דבעינן דבר שנשמה תלוי' בו דאי אין נשמה תלוי' בו אף שהוא דבר שנטרף בו לא פשטה קדושה בכולה משום כיון דע"פ מיעוט חי' אזלינן בתר הצד שנאמר שלא חלה עליו הקדושה ומפרש רבינו דהאי דבכורות עיקר דהיינו מ"ד התם דסגי בטריפות משום דכיון דנעשה טרפה אמרינן שלא חלה עליו הקדושה ה"ה כאן יש לנו לומר דלא חלה עליו הקדושה דתמיד אזלינן בתר הצד דלא חלה הקדושה ולכן דוקא בדבר שנשמה תלוי' בו פשטה בכולה ודו"ק היטב:
ובמש"כ ניחא מה דקשה לי דבחולין דף נ"ז מוכח לר"מ טרפה א"ח כמש"כ תוס' זבחים דף ס"ט ובח"ס או"ח ויור"ד ה' פדה"ב הוכיח כן מנדה דלרבי ט"ח א"כ ע"כ גרסינן ר"מ ויקשה א"כ איך פליגי הכא אליבא דר"מ דיסבור טרפה חי' ולפמש"כ ניחא דבאמת חזינן דהאי מ"ד דסובר כאן ט"ח סובר בבכורות א"ח וע"כ לומר כמש"כ דסובר בבכורות טרפה א"ח שלא יחול עליו קדושת בכורה ורק כאן דאי נאמר טרפה א"ח יחול עליו כל הקדושה אמרינן להיפך כיון דמיעוט חי לא חלה הקדושה דתמיד אזלינן בתר הצד שלא יחול הקדושה ולא יתפשט בכולה והבן:
הואיל ודבר שהנשמה תלוי' בו. ובלח"מ הקשה כיון דרבינו פסק כרשב"ל בפ"ב משאר אבות הטומאה הו' לי' לפרש דבדבר שהי' עושה אותה נבילה הנה דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר שכתב רבינו להדיא בפ"ב מערכין דכן בכל אבר שאם ינטל מן החי וימות נותן ערך כולו א"כ סמך רבינו כאן על מש"כ בה' ערכין דכל דבר דע"י נטילתם ימות משלם דמי כולם ה"נ לגבי הקדש ולא דוקא ראש ולב אלא דכל דע"י נטילתם ימות משלם דמי כולו.
הקדיש
אבר אחד מן העוף הרי זה ספק. ובכ"מ הקשה הא בגמרא איתא בדבר שאין הנשמה תלוי' בו ואיבעיא קאי אליבא דר' יוסי ורבינו הא פסק כרי"ו וכ' דמפרש דהאיבעיא קאי באבר שהנשמה תלוי' בו דמודה ר' יודא ובלח"מ כתב דמ"מ מקראי ילפינן באבר אחד חייל קדושה באותה אבר ופשטה בכולה וכתב בחק נתן דלפי"ז צדדי האיבעיא הכי בהמה אמר רחמנא דדוקא בבהמה גלי קרא דקדוש אותה אבר וממילא כשהנשמה תלוי' בו יחול על כולה אבל גבי עוף אפי' אותו אבר אינו קדוש דלא גלי בי' קרא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן הוא וא"כ כיון דגלי קרא דקדוש אותה אבר כשהנשמה תלוי' בו יחול על כולו רק דמדברי רבינו לא משמע הכי ע"כ הביא מה שתי' בלח"מ פ"ה מערכין דהכי קמבעיא לי' דמדברי ר"י בברייתא דקאמר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל וכו' משמע דאי לאו קרא גלי קרא דאינו קדוש אלא אותו אבר היתה סברא מבחוץ דקדשה כולה אלא דגלי קרא ולכך בעי דוקא כי מיעט רחמנא דאינו קדוש אלא אותו אבר דוקא בבהמה אבל עוף קדוש כולו דלא מיעטה קרא וא"כ נימא דקדוש כולו כמו שהוא הסברא מבחוץ א"ד קרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא וא"כ גם בעוף מיעט קרא דאינו קדוש אלא אותו אבר ואתיא לי' האיבעיא שפיר אליבא דהלכתא.
ונראה להביא ראי' לפירוש זה דהנה קשיא לי לכאו' לכל הפירושים דמאי קמבעיא לי' דכתיב קרבן גם עוף בכלל הא במנחות דף ק"א איתא דעופות אין להם פדיון דכתיב בהמה בקרא והא שם כתיב נמי קרבן בקרא ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' ואפ"ה עופות אין להם פדיון ולא מרבינן מקרא דכתיב קרבן בשלמא לפירוש של לח"מ ניחא דדרשי' דקרבן אתי לאלומי קדושתה שפיר איתמעט גם עופות דלא קדוש כולו שפיר מרבינן עופות דלגרוע אתיא אבל לענין פדיון ל"א מדכתיב קרבן משמע אפי' עופות אלא ממעטינן מבהמה דקדושתה שלה לא אלומי כשל בהמה לאתפוסי פדיון אבל לפירוש רש"י וכן לפירוש הכ"מ דקרבן אתי לאלומי קדושת עופות קשיא מהך דמנחות ג"כ נרבה מדכתיב קרבן דעוף ג"כ אלומי קדושתן לאתפוסי פדיון וראיתי בשיטה מקובצת שהקשה מאי קא מבעיא לי' הא תנן אין ממירין בעופות מדכתיב בקרא בהמה ותי' דהכי קאמר משום דכתיב נמי קרבן וא"כ בודאי יקשה הא בפדיון בע"מ כתיב נמי קרבן וממעטינן עופות מפדיון מדכתיב בהמה אעכ"ח כמוש"כ רק יש לומר דאי אפשר לרבות עופות מקרבן דהא בבכורות דף ט"ו יליף מקרא דממפריסי פרסה טמא הוא לכם דקאי על פסהמ"ק א"כ לא מצי קאי אעוף דהא כתיב מפריסי פרסה דליתא בעוף.
ובהכי ניחא לי הא דאיתא שם במנחות דהו"א טמא כבע"מ קמל"ן וקשה אף אי טמא כבע"מ הא בע"מ גופי' אין פודין אלא בעופות כדתנן שאין פודין אלא בבהמה להנ"ל יש לומר דהו"א דבאמת מרבינן עופות ג"כ מדכתיב קרבן לאותו ס"ד דטמא איקרי בע"מ ובע"מ איקרי טמא ולא שייך לומר דהא כתיב מפריסי פרסה טמא הוא לכם דטמא דהכא היינו כשאר טמא זה שפיר מרבינן מקרבן.
ובספר מרכבת המשנה כתב דהספק אם נתקדש כולו או לא יען דממיעוטא דממנו איתמעט בין אבר שהנשמה תלוי' בו ובין אבר שאין הנשמה תלוי' בו אלא דמודה ר"מ משום שא"א למוכרה הלכך כיון דמספקא לן בעוף אי דרשינן ממנו גם איכא לספוקי אפי' באבר שאין הנשמה תלוי' בו שמא פשטה בכולו ולא דרשינן ממנו גם איכא לספוקי אפי' באבר שהנשמה תלוי' בו שמא תפסה קדושה כלל כפי מה דס"ד יכול תצא לחולין ת"ל יהי' קדוש דדילמא לא קדוש כלל כיון דלא גלי קרא יהי' קודש אבל אלו הו' פסיקא לן דפשטה קדושה באבר שהנשמה תלוי' בו ממילא הוא כל עולה אמנם במקדיש אבר שהנשמה תלוי' בעוף קד"ד כיון דאין לעוף פדיון ה"ט הו' נמי דמקרב ולא תפדה.
הקדיש
אבר אחד מן העוף הרי זה ספק וכו'. וע"כ דרבינו מפרש דקאי האיבעיא על אבר שהנשמה תלוי' בו ולח"מ תמה דבגמ' בעיא משום דכתיב בהמה ואי באם נשמה תלוי' בו לא יליף מקרא רק מסברא ותי' רק אחר דידעינן דחל מקרא אז אמרינן מסברא באבר שנשמה תלוי' בו דפשטה בכולה ובשעה"מ ה' עירוכין תמה ע"ז דבגמ' משמע דקאמר יכול יהא כולה עולה משמע מסברא כולה עולה וכ"כ לח"מ בעצמו בפ"ה מעירוכין ולי נראה דע"כ מוכח דלא מסברא אמרינן דכולה עולה דא"כ לר"י ור"ש דילפינן מקרא דהוה כולה עולה יקשה אטו פליגי ר"ש ור"מ בסברת הפוכות:
ועוד אי ס"ד דמסברא אומר רגלה של זו עולה כולה עולה הוה א"כ מנא לי' למעט מקרא דממנו כאשר יבואר דהנה הלימוד דאמרו ר"מ ור"י יען דכתיב ממנו ולא כולה צריך ביאר דאיך מוכח מזה דעולה כולה דהרי כיון דקרא איירא במקדיש אבר אחד ע"כ צריך קרא למינקט ממנו אך ע"כ לומר כן כיון דחל מקצתה ומסברא פשטה אמרינן דפשטה בכולה א"כ איך קאמר קרא ממנו הרי מיד שהקדיש מקצתה הרי הוה כולה דפשטה בכולה מסברא [וכמו שאכתוב להלן סברת מקנה בקידושין בהא דאשה ולא חצי אשה דא"א פשטה ל"ש כלל חצי אשה דמיד יש כאן כולה אשה] וא"כ מדכתיב ממנו ע"כ גלי קרא דל"א פשטה בכולה דאי אמרינן פשטה א"כ ל"ש למינקט ממנו דהרי ליכא כלל ממנו דמיד פשטה בכולה:
והנה לפי"ז יקשה אי מסברא דפשטה בכולה א"כ דילמא באמת פשטה בכולה והא דכתיב ממנו בא קרא לומר בכהא"ג דל"ש פשטה דהיינו בהמת שותפין שהקדיש אחד חצי דדעת אחרת מעכב בא קרא לומר דאף דליכא כולה דלא פשטה ורק מקצת ממנו הוה וקדוש אותו החצי וא"ל דל"צ קרא לזה דלא קדוש כולה חדא דילמא קרא בא לומר דקדוש חצי' ע"פ ועוד דהרי נפ"מ בחזר ולקחה דס"ד ג"כ דנאמר פשטה [כמו שהוק' המפורשים בהא דקאמר בקידושין חזר והקדישה ל"ל חזר והקדישה נאמר כיון שלקחה פשטה] לזה גלי קרא דרק ממנו קדוש המקצת דל"א כהא"ג פשטה בכולה ורק צריך להקדישה אח"כ כולה בשלמא אי מסברא ל"א פשטה בכולה א"כ אי מוקי קרא לכהא"ג א"כ ע"כ לא ידעינן בבהמה שלו דפשטה בכולה וכן אי ס"ד דיש סברא דפשטה יקשה לר"ש מנא לי' דקרא אתא לכהא"ג דילמא אתא לבהמת שותפין וגלי קרא דאפ"ה בחזר ולקחה קדוש כולו אף דל"ש מסברא פשטה:
ולכן האמת יורה דרכו דבלא קרא לא ידעינן דחל אפי' אאותו אבר כמש"כ הלח"מ ורק בהא פליגי ר"מ סובר אי ס"ד דנדרוש קרא כמו דדריש ר"ש דאף דהקדיש ממנו כולה יהי' קודש ל"ש למכתב לשון דממנו דהרי מיד שחל על מקצת הרי פשטה [ולא סובר ממנו שהי' כבר] והיינו דכיון דבאמת קדוש כולי' א"כ היינו מטעם פשטה ול"ש למיכתב ממנו דהרי מיד שהקדיש חצי' פשטה בכולה וליכא מקצת כלל ולומר דבאמת קדוש כולה מטעם פשטה רק קרא בא לומר בבהמת שותפין דג"כ קדוש כולי' זה לית להו לת"ק דהיינו ר"מ דהוא סובר א"א קדוש כולה רק מטעם פשטה בכולה וזאת ל"ש בבהמת שותפין אפי' בחזר ולקחה וע"כ דקרא דרשינן דבאמת רק עצמו קדוש ולכן דריש ממנו יהי' קודש רק אותו אבר דלא פשט בכולה אבל אי נדרוש יהי' קודש דכולה קדוש א"כ ע"כ מטעם פשטה א"כ ל"ש לכתוב ממנו דאין זה ממנו וא"כ הא דקאמר יכול יהא כולה עולה רק אמר כלפי מה דדריש ר"ש יהי' קודש כולה קודש ע"ז קאמר יכול דהו"א דנדרוש כדר"ש לכן מפרש דלא כר"ש דממנו גם לר"ש משמע ולא כולי' אלא דדרשי יהי' קודש ע"כ לכולה דאל"כ למאי אתא אבל ר"מ סובר דיהי' קודש בא לומר דלא תיפוק לחולין דס"ד דיצא לחולין משום דא"א לדרוש יהי' קודש על כולה דא"כ ל"ש ממנו דהרי פשטה בכולה וכמש"כ למעלה אבל ר"ש דריש שפיר דכולה קודש דהוא סובר דלאו משום דפשטה בכולי' אמרינן כן אלא דתורה אמרה דיהא קודש כולה א"כ שייך שפיר ממנו דהוא רק הקדיש מקצת אבל תורה אמרה שיהא קדוש הכל ולא משום דפשטה בכולה כן נראה לי לפרש הפלוגתא דר"מ ור"ש אמנם בגוף הדבר א"צ לכל זה אלא בקצרה י"ל דר"מ דקאמר יכול יהא עולה רק אמר כלפי דרשת ר"ש דדריש כולה עולה בא לדרוש הפסוק דלעולם רק מקצת קדוש וזה ברור אבל מסברא לא ידעינן דאפי' קדוש במקצת ורק מקרא דקאמר אשר יתן ממנו ידעינן דמקצת קדוש ושוב הו"א דנדרוש דקדוש כולה ע"ז קאמר דהאי ממנו רק בא לדרוש דממנו מקצת קדוש לא כולה דאי איתא דנדרש כולה ל"ש למכתב ממנו דהרי מיד נעשה כולה ודו"ק. וא"כ אחר שקיימנו דרק מקרא ידעינן דחל כולה שפיר דברי הלח"מ קיימין דאף בנשמה תלוי' רק שייך לדרוש דע"פ קדוש מקצת ושוב פשטה בכולה ודו"ק:
וראיתי בשעה"מ שכתב ליישב עפ"י הלח"מ תוס' דקידושין דהקשו הרי בעוף ג"כ לא דרשינן דפשטה בכולה וא"כ ה"ה באשה לא דרשינן דפשטה בכולה ודבריהם תמוהים דהרי בנשמה תלוי' לא מקרא דרשינן וגם בעוף פשט בכולה וה"ה באשה וכתב שעפ"י דברי לח"מ דבריהם נכונים דגם בנשמה תלוי' מקרא יליף ובעוף לא דרשינן ה"ה באשה לא דרשינן:
ולדעתי לא דיבר נכונה בזה דאכתי דברי תוס' לא מיושבין דהנה בעוף לא דרשינן לומר דחל ושוב דלא חל ל"ש פשטה אבל כאן באשה אטו אנו רוצין לילף דחל מבהמה אלא אנו רוצין לילף דפשטה אחר שכבר יודעין דחל נאמר דפשטה וא"כ מה הוק' בתוס' ל"א פשטה היינו משום דמקרא דכתיב בבהמה לא ילפינן דחל אבל ע"פ היכא דחל שפיר פשטה בכולה אפי' היכא דל"ה בהמה דבוודאי אין לפרש דרק אנו ילפינן דחל מבהמה וע"ז מקשו תוס' דגם עוף דחל לא ילפינן מבהמה דהרי משמע בגמ' דידעינן דחל למקצת אלא דרוצין לילף דיחול על כולה וא"כ ל"ש קו' תוס' וכן מבואר בריטב"א להדיא דלא כתוס':
ואולם לי נראה להכריח דע"כ בלאו קרא ל"א כלל דחל אפי' בנשמה תלוי' דהנה בתמורה דף י"א מבואר דאף דלר"י דסובר דבנשמה תלוי' חל אפ"ה לענין תמורה אין יכול להמיר דבר שנשמה תלוי' בבהמה שלימה של הקדש דלא מיקרי בהמה בבהמה ומעתה אי נאמר דמסברא דבר שנשמה תלוי' כולה עולה א"כ מ"ש תמורה הרי ג"כ כולה תמורה וע"כ דגם דבר שנשמה תלוי' רק מקרא ילפינן דחל וכיון דחל ע"כ כולה עולה כאשר יתבאר:
דהנה בפנ"י בקידושין מבואר ב' טעמים בהא דפשטה בכולה אי משום דממילא פשטי' בכולי' מטעם דאברים ינקו מהדדי או מטעם דבהקדיש דבר שנשמה תלוי' ע"כ דעתו שיתפשט בכולה והכריח שם מדמחלק הגמ' בין דע"א מעכב ע"כ משום דדעתו להקדיש כולה ובדע"א מעכב ל"מ דעתו משא"כ אי פשטי' בכולי' יען דינקי מהדדי לא תלוי בדעתא:
והנה לפי"ז אי נאמר מסברא פשטי' בכולה ע"כ חד מב' טעמים הנ"ל והנה אי מסברא שדעתו להקדיש כולה מ"ש דבתמורה ל"מ ואולם לטעם שני דינקי מהדדי פשטה בכולי' א"כ לכן בתמורה באותה רגע עדיין לא קרינן בי' בהמה בבהמה דכיון דעכ"פ הוא לא המיר רק חצי בהמה אף שע"כ הי' נעשית כולה תמורה מטעם פשטי' וינקי מהדדי אפ"ה שייך למעט מבהמה ולפי"ז רק שייך לומר דפשטי' בכולי' מסברא דינקי מהדדי וכיון דמוכח מהך דקידושין דל"א סברא זו א"כ גם בעוף ל"מ והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דהך יכול דיהא כולה עולה היינו אי לאו קרא הו"א באמת מטעם פשטי' בכולי' ונעשית כולה עולה מטעם דינקי מהדדי אבל כיון דגלי קרא דלא פשטה ע"כ דל"א ינקי מהדדי ולפי"ז אפי' בעוף ל"מ וא"כ מוכח דל"א לא מטעם דינקי ולא מטעם דדעתו להקדיש כולה מדלא מהני בתמורה וע"כ רק מקרא ילפינן דעכ"פ חל אמקצתה ואחר שחל אמקצתה שוב אמרינן בהקדיש דבר שנשמה תלוי' דכולה עולה ולא משום דינקי דא"כ גם ברגלה עולה ג"כ אלא אמרינן כיון דגלי קרא בהקדיש רגל דעכ"פ חל שוב שפיר י"ל בהקדיש דבר שנשמה תלוי' כולה עולה דעתו שיהא כולה הקדש אבל אי ל"ה הקדש חל ארגל אמקצת בהמה ל"ש לומר בהקדיש דבר שנשמה תלוי' שפשט בכולה משום דדעתו שיהא כולו הקדש דילמא רק הקדישו שיהא עצמו קדוש לכן אמר בדבר שנשמה תלוי' אבל אי ברגל ג"כ קדוש ע"כ הקדיש דבר שנשמה תלוי' לענין שיהא כולו קודש ולפי"ז בתמורה דאם אמר רגל זה יהי תמורה דל"מ שוב ל"ש באמר דבר שנשמה תלוי' דיהא דעתו שכל בהמה יהא תמורה אלא לומר שזה האבר שנשמה תלוי' או שהחצי יהא תמורה ולכן ל"מ וכן אחר דגלי קרא דחל ארגל י"ל בדבר שנשמה תלוי' פשטה בכולי' מטעם דינקי מהדדי אבל אי לא חל ארגל א"כ גם בדבר שנשמה תלוי' לא חל אם לא נאמר פשטה ופשטה ל"ש לומר כ"ז שלא ידעינן דחל אמקצת אבל יותר נכון הדרך הראשון שכתבתי:
והנה בתוס' תמורה דף כ"ו רצו לחלק בחצי' באמת מהני לענין תמורה ולפי"ז הי' מקום אתי ליישב קו' תוס' בקידושין הנ"ל דהוק' דבר שנשמה תלוי' ג"כ רק מקרא דהרי חזינן בחצי' מהני גם לענין תמורה דליכא בו קרא א"כ ה"ה לענין אשה וזהו תירוץ נכון ועיין ריטב"א שפי' דאף דכר"מ ג"כ לא אתיא משום דכתיב קרא ע"פ בדבר שנשמה תלוי' ל"ב קרא ושפיר מדמי כן יש לומר לפי דרכו עכ"פ בחצי' בודאי מהני אבל לתי' הראשון תוס' תמורה הנ"ל דגט בחצי ל"א דהוה תמורה א"כ איך רצה לילף מדבר שנשמה דהרי חזינן דלענין תמורה ל"א פשטה בכולה ה"ה דלא נאמר כן בקידושין אלא דיקשה לדבריהם דחצי' מהני א"כ גם בהקדיש עוף בחצי' נאמר דהקדש כולה דזהו מסברא קדוש כולה:
אולם על רבינו לא קשה דרבינו לא מחלק בין חצי' בתמורה ג"כ לכן לא מחלק ג"כ בעוף ותמיד ל"מ ואולם ההוכחה שכתבתי מתמורה יש לדחות דל"א פשטה בכולי' בתמורה לפמש"כ השעה"מ פ"ה מעירוכין במקדיש בע"מ דיש איסור ל"א פשטה א"כ ה"ה בתמורה ל"ש פשטה ובפרט לסברתינו דנאמר דדעתו אכולה י"ל כיון דתמורה דבר עבירה ל"א דעתי' אכולי':
והנה עכ"פ יצא לנו תירוץ נכון על דברי רבינו והיינו כי בגוף הסברא גם אני אומר כמו שכ' הלח"מ והכ"מ דאיבעיא קאי גם אמקדיש דבר שנשמה תלוי' בו אבל אופן תי' הוא על דרך אחר ממש"כ בלח"מ דלפמש"כ הוא כן יען דילפינן מקרא דחל ארגל אז בהקדיש דבר שנשמה תלוי' בו אמרינן דעתו אכולי' ודו"ק משא"כ בעוף דארגל לא ילפינן דחל שוב בהקדיש דבר שנשמה תלוי' ל"א דדעתו אכולי' והיינו ה"ס דאיתא בגמ' דאי אמרינן עוף קרבן הוה וחל אמקצת שוב באמר דבר שנשמה תלוי' אמרינן דעתו אכולי' והנכון בדברי רבינו דהנה בלח"מ כתב ב' דרכים חדא כאן דבעיא אף בדבר שנשמה תלוי' וחדא בפ"ה מערכין דה"ס להיפוך אי קרבן הוה אז אין פשטה ואי בהמה דוקא אז מסברא פשטה בכולה ואני אומר לשון רבינו הקדיש אבר משמע כדבריו בה' עירוכין ומסידור דבריו שכתב אחר דין שנשמה תלוי' משמע כדבריו כאן לכן נראה דרבינו סובר ד"ס בעוף בעי בין באבר אחד בין בדבר שנשמה תלוי' דבשניהם חל אלא דה"ס פשטה ואז אפי' בדבר שאין נשמה תלוי' פשטה בעוף דבעוף ל"ש המיעוט דלית בהו פדיון ורק לענין דחל מרבינן עוף או דנאמר דל"א פשטה ואז אפי' בדבר שנשמה תלוי' ג"כ לא פשטה ודו"ק:
ודע דקשיא לי דבדף י"ד ממעטינן מבהמה עוף אין עושה תמורה והרי בתמורה כתב ג"כ קרבן דהרי ממעט בדה"ב מקרא דקרבן וצ"ע וכן יקשה יותר דאי מרבינן מקרבן עוף א"כ גם גבי' תמורה נרבו עוף מדכתיב קרבן עיין תמורה דף י"ד עוד יש להקשות על רבינו א"כ אי ספק הוה גם לדידן דהיינו אי עוף קרבן הוה וחל אמקצת א"כ הא דדריש יכול תצא לחולין והכונה ע"י פדיון ת"ל יהי' קודש יקשה עוף אין לו פדיון וצ"ע: