האומר
דמי שור זה עולה וכו'. הנה קשה בדברי רבינו אמאי לא הביא ראשית המשנה דעירוכין כ"א דמי שור זה עולה או דמי בית זה קרבן פטור וראיתי כי הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בספרו אמרי בינה עמד בזה והעלה שם דבר חדש מאוד דרבינו סובר באומר דמי שור או בית זה הקדש אין הגוף קדוש ורק חייב יען דסובר מקדיש דשלב"ל ובאומר דמי שור עלי חייב רק מטעם נדר והעלה שם דרבינו מפרש כפי' תוס' בעיכורין שם דדוקא באומר לדמיו קדוש אבל באומר דמי זה השור חולין הו' והעלה שם ליישב בזה עוד דעת רבינו בענין פקעה בכדי ועפר אני תחת כפות רגליו כי במחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה דברי רבינו בפט"ו מה' אלו דכתב להדיא אומר דמי שור זה עולה או לעולה קדוש קדה"ג דמיגו דנחית לדמיו נחית לקדה"ג הרי להדיא דרבינו מפרש כפי' השני בתוס' דבאמת באומר דמי שור זה קדוש קדה"ג ורק באומר יקדשו דמיו לכשיבוא הו' דשלב"ל:
אבל מה שנראה לי ברור בדעת רבינו הוא כן דהא רבינו לא הביא הרי בית זה קרבן בשום מקום רק באומר עלי ולכן נראה דדעת רבינו דבודאי באומר דמי שור זה עלי כיון דנוכל לפרש דקדוש קדה"ג שפיר חל ולא הו' דשלב"ל אבל בבית באומר דמי בית זה קרבן ל"ש דנחית קדה"ג א"כ באמת הו' דשלב"ל לכן לא הביאו אבל באומר עלי הו' מטעם נדר משא"כ בבהמה קדוש קדה"ג ומפרש רבינו דמשנה דעירוכין אזיל אי מקדיש דשלב"ל ומעתה לכן לא הביא כלשון המשנה משום דברישא קתני בית זה וזה ליתא לדידן רק כתב דמי שור זה עולה זהו נדבה אבל דמי בית זה קרבן ל"ה והיינו משום דהו' דשלב"ל ודו"ק:
אלא דעדיין יקשה א"כ בחולין קל"ט דפריך לר"ל מהרי עלי דמי בית זה דנפל חייב באחריותו ויקשה כיון דחל א"כ לא דמי להך דר"ל דאיירא בהפריש כמו שהקשו תוס' עירוכין שם וליישב י"ל דהרי לס"ד ע"כ נפל לאו דוקא אלא אפי' באבד ובבית זה ל"ש אבל ע"כ משמע אפי' מכרו ונאבדו דמיו ג"כ חייב ויקשה לר"ל ועוד יש לומר דהרי תוס' תי' בעירוכין אי הקדושה חל על השור א"ש דפריך אר"ל ולכאו' יפלא הא זה בק"מ ובק"מ ר"ל מודה וע"כ דתוס' מפרשו זה בבע"מ דלא כמו שנראה מתוס' חולין עיי"ש ולפי"ז הקו' לר"ל משור זה דמת חייב אף שכבר הפריש דהרי חל הקדושה אבל אבית לא חל אלא מטעם נדר והשתא דאתיא להכי יש לומר תי' יותר נכון דבתמורה דף י"ט מבואר דר"ש סובר מה דלא חזי לגופי' לא נחית לי' קדה"ג ורבינו לא פסק כן וסובר בהקדיש בע"מ לדמיו קדוש הוא עצמו אבל לא ליקרב כמוש"כ בפט"ו מה' אלו וכן בפ"ה מעירוכין כתב בהקדיש אבר אחד מבע"מ הוא והקדש שותפין בו הרי דקדיש עצמו לדמיו בבע"מ ולפי"ז א"ש בהך דעירוכין מוקי דוקא באומר לדמיו דאיירא בבע"מ ואליבא דר"ש אבל לדידן באומר לדמי קדוש ג"כ קדה"ג בבע"מ אף דלא חזי א"כ שפיר פריך לר"ל אבל בבית לעולם מטעם נדר ולכן באומר דמי בית הקדש ולא אמר עלי לא הביאו רבינו דלא חל דהו' דשלב"ל ודו"ק:
ואין להשיב מדברי המרי"ט שהבאתי לקמן בפט"ו דבאומר לעולה על בע"מ אין עצמו קדוש ומכש"כ באומר דמי עולה דלק"מ דעכ"פ עצמו קדוש לדמיו ורק באומר על בע"מ שיהא עצמו עולה דמשמע ליקרב גרע דלא חזי ודו"ק:
ומת השור ונפל הבית חייב לשלם. והנה רבינו בפי' המשנה כתב וז"ל הענין זה מבואר מאליו ולא אמר אותו אלא כדי שלא תדמה שאם מת השור א"ח כלום לפי שאין דמים למתים לפיכך הודיעך שמשערין כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם לבד עכ"ל הנה כתב רבינו דבר חדש שמסתמא דעת הנודר רק לשלם מה ששוה בשעה ששמין אותו בין ששמין אותו מחיים בין ששמין אותו לאחר מיתה א"ח לשלם אלא מה ששוה לאחר מיתה ומה שהי' שוה מחיים זהו הפסדו של הקדש ונראה לי ראי' ממש"כ תוס' כריתות דף כ"ג לשיטת רא"פ דס"ל דשוה"נ שנרבע מותר בהנאה והא דאמרינן כל הקודם זכה היינו מה שהי' שוה מחיים דמזה איתיאש כיון דחייב להביאו לב"ד לסוקלו ה"נ כשמת מה שהי' שוה מחיים לא איתיאש ההקדש כיון דאי ימות לא יתחייב לשלם כיון שלא שמו אותו מחיים לכן הו' הפסידו של הקדש: