הקדיש וכו' ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר. ובלח"מ הקשה הא בגמרא מסיק דאביי חולק ואמר אשה בעלה משמחה א"כ אין עובר בבל תאחר וא"כ כיון דסתמא דתלמודא מייתא הך דאביי בפ"ק דקידושין א"כ הו' לי' לפסוק דא"ע בב"ת וכמו שהקשה בראב"ד בפ"ק דחגיגה אהא דפסק שם דאשה חייבת בשמחה הא אביי סובר דבעלה משמחה והלכה כאביי נגד ר"ז והשיג על הראב"ד אמאי לא פליג אהא דכתב רבינו דעוברת בבל תאחר הא לאביי דמסתמא הלכה כוותי' א"ע בב"ת ולי נראה דאדברי רבינו כאן אין קו' דאף אי הלכה כאביי דאשה בעלה משמחה [ולדעת הלח"מ פ"א מחגיגה גם רבינו סובר כן דבעלה משמחה רק דס"ל דחייב להאכילה מקרבן שמחה אבל אין חייבת להביא קרבן שמחה א"כ לכאו' אין אשה עוברת בב"ת כדמוכח בסוגי'] אפ"ה שפיר כתב דעוברת בבל תאחר דהנה בשאג"א סי' ס"ו הקשה מנדרים דף ד' דפריך והרי חטאת יולדת ומשני איתא בבל תאחר א"כ מוכח דאשה עוברת בבל תאחר ונראה לפמש"כ לעיל דאי לאו דגלי קרא דעובר בג"ר הו' עובר בבל תאחר ביב"ח ואיכא בזה קולא וחומרא דהיינו דל"ה עובר מיד אלא לאחר יב"ח וכן לא הו' עובר לאחר ג"ר אם הם כסדרן אבל יש בזה קולא וחומרא דהיינו דלא הו' עובר מיד אלא לאחר י"ב חודש אם הם כסדרן אבל יש בזה קולא אי ליכא ג"כ כסדרן דעובר בב"ת אף דלא עבר עדיין ג"ר כסדרן דמסתמא דעתו הי' לשלם נדרו עד י"ב חודש דהא אחר י"ב חודש ישתכח מלב וגלי קרא דאין עובר אלא אחר ג"ר למ"ד דבעינן ג"ר כסדרן והנה באשה דלא שייך ובאת שמה ליכא בדידה בל תאחר דרגלים אבל בל תאחר דיב"ח אכתי שייך נמי באשה דהא עכ"פ אין דעת אשה לנדור רק ע"ד להקריב תוך יב"ח דאל"כ ישתכח מלבה רק דזה למ"ד דל"ב כסדרן וגלי תורה להחמיר דעוברין בג' רגלים דאשה אינה עוברת בג"ר ונשאר אדין תורה דעוברת לאחר י"ב חודש וכן למ"ד דבעינן כסדרן א"כ לפעמים איכא בזה קולא דא"ע רק אחר ג"ר כסדרן א"כ בנשים דלא תליא ברגלים א"כ אי אמרת דאיכא בדידה עכ"פ ב"ת דשנה דאכתי למ"ד דעוברין אשנה בלא רגלים דמיא אשה לאנשים והיכי דאיכא ג' רגלים כסדרן הו' י"ב חודש לקולא אבל למ"ד דלית שנה בלא רגלים דהיינו לר"ש כמוש"כ רש"י א"כ אי באשה תליא בשנים א"כ שנה בלא רגלים עוברת בבל תאחר משא"כ באיש א"כ איכא חומרא באשה מבאיש דבאיש א"ע רק אחר ג"ר כסדרן ובאשה עוברת בשנה בלא רגלים וזה לא מסתבר דהא דגלי רחמנא דא"ע רק אחר ג"ר מסתמא דעתה בשעת הקדש להקריב עד זמן שיעבור ג"ר כסדרן כמו באיש דאף דבאשה ליכא חיוב ביאה אבל מכח זה הטעם לא שייך לומר יען דא"ח בביאה דעתה להקריב עד י"ב חודש קודם שמתחייב האיש דבודאי גם הוא אין דעתה להתחייב להקריב רק כמו האיש דרק להקל שייך לומר יען דא"ח בביאה אין דעתה להקריב רק עד שיעברו ג' רגלים אלא עד שיעבור י"ב חודש וא"כ ניחא דבגמרא מסיק דבאשה ליכא בל תאחר דאזיל בשיטת ר"ש דס"ל דבעינן כסדרן וס"ל דבשנה בלא רגלים אינו עובר א"כ נמי עכ"ח דליתא באשה ואפי' בשנה בלא רגלים אין עוברת כמו באיש אבל להלכה דל"ב כסדרן א"כ אי אשה מחייב בב"ת ביב"ח הו' לקולא דבאיש הא חייב תמיד בג"ר בלא שנה ואשה אין מחייבת בג"ר אבל אה"נ אחר יב"ח שייך גם באשה ב"ת דהא מסתמא עכ"פ דעתה להקריב עד י"ב חודש דאל"כ תשכח הדבר לגמרי לכן עוברת שפיר בב"ת והיינו בשנה ודו"ק. ובהכי ניחא מה דהקשה בטו"א ובש"א אמאי לא קתני במשנה קידושין חוץ מבל תאחר דאין נוהג באשה ולפמש"כ ניחא דאחר י"ב חודש גם באשה שייך ב"ת [ובה' חגיגה בארתי עד"א] ודו"ק.
אשה
עוברת בבל תאחר. כ"כ הכ"מ דהוא איבעיא איפשטא דיורש וכן נשים עוברת בב"ת ובש"א תמה דרק איבעיא דיורש איפשטא ולא איבעיא דנשים ובמהרמ"ש קס"ט כתב ליישב דמוכח כן לכאו' מכריתות דף ח' דמביא אחד והשאר עלי' חובה ורשב"ג סובר דאין השאר עליו חובה ותוס' ב"ב דף קס"ו הקשו דלמה נתיקרו כיון דיכולין להמתין עם השאר ותי' משום דעוברת בב"ת א"כ מוכח מהכא דעוברת בב"ת רק דיש לדחות דהכונה דבעל עובר בב"ת דהא חייב להביא קרבן עלי' כדאיתא נדרים דף ל"ו אלא דהא ביורש ג"כ איבעיא לי' לר"ז אי עובר בב"ת ופשטינן לי' מדכתב דרוש ידרשנו מעמך אבל לא יורש א"כ כש"כ דהבעל נתמעט מעמך דא"ע א"כ נפשוט האיבעיא דאשה עוברת בב"ת וז"כ הכ"מ דמאחר דנפשוט האיבעיא דיורש דא"ע ממילא נפשטה האיבעיא דנשים עוברת בב"ת מהך דכריתות עיי"ש.
הנה רבינו כתב סתם דעובר בב"ת במעשרות ובירושלמי רפ"ג דשקלים איתא דבבהמת מעשר בהמה עובר בב"ת ויש לתמוה דרבינו לא כתב הדין גם במעשר בהמה והנה תוס' בר"ה דף ד' כתבו כן להדיא דעובר בב"ת אך לא הביאו דברי הירושלמי ונראה דשם איתא טעם אחר שקבעו פרוס החג למעשר בהמה כדי שיהא הבהמה מצוי' לעולי רגלים ובבכורות דף נ"ח איתא רק האי טעמא שתהא מצוי' לעולי רגלים ולא אמרו זה הטעם שלא יעבור בב"ת משמע לי' דגמרא סובר דא"ע בב"ת.
הקדיש
וכו' אבל היורש א"ע בבל תאחר. הנה בפ"א מה' חגיגה כתב רבינו המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביא ובלח"מ כתב דהוא גמרא בבכורות אהא דמת לאחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן מנ"ל ארשב"ל אתיא ערך ערך רב דימי אמר רי"ו וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים מה עולת ראי' יורשים חייבים דעולת חובה הוא האי נמי כיון דמת לאחר ל' יום נתחייב האב בפדיון וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה ויקשה על דברי רבינו כיון דהא דמדמינן להלכתא דאשה שהביאה חטאתה והא רבינו בפ"א ממחוסר כפרה כתב דהאשה שהביאה חטאת ומתה יביאו היורשים עולתה אעפ"י שלא הפרישה אותה מחיים כבר נתחייבו נכסי' לקרבן והשיעבוד דין תורה א"כ ה"נ נימא הכי ולמאי בעי הפרשה מחיים עיי"ש.
ונראה ליישב כיון דרק מכח שיעבוד נכסים דשיעבד"א אתיא עלה א"כ נפ"מ רבה דמשום שיעבוד נכסים אין חייבין לטפל בהם להביאם לעזרה רק דבי"ד כופין ויורדין לנכסיהם ולוקחים מנכסיהם ומוסרין לגזבר והוא מקריב עליה עולתה אבל בהפרישה מחיים חייבין לטפל בהם להביאם לעזרה דהא איבעיא להו ביורש אי עובר בב"ת מדכ' ובאת שמה ומסיק דא"ע מדכתיב מעמך אבל לטפל שפיר חייבין מדכ' ובאת שמה ובארתי במק"א.
והנה בספר שו"ת למטה יודא כתב ליישב קו' הלח"מ הנ"ל דאיתא במס' ערכין ד"כ האומר דמי עלי לא יתנו היורשים ערכי עלי יתנו היורשים ומפרש בגמ' דאפי' אם אמרי' שיעד"א או כשעמד בדין בכ"ז דמי עלי לא יתנו היורשים מפני שצריך אומדנא. ומזה יש להוכיח דהיכא דאין דמיו קצובים לא נשתעבדו הנכסים ואף דרש"י מפרש התם דבדמי עלי אינו נודר אלא על מה שישומו בי"ד בכ"ז נוכל לומר דרבינו מפרש טעמא דגמ' לפי שאין דמים קצובים דמשו"ה לא נשתעבדו הנכסים כמש"כ רבינו בפי' המשנה וכן נראה מדבריו בפ"א מערכין. ולפ"ז י"ל דבהא פליגי התם רי"ו ור"ל דר"ל אמר אתיא ערך ערך מערכין ואמאי לא מייתא מהא דוכל בכור בניך תפדה די"ל ר"ל לטעמיה אזיל דס"ל בחגיגה ד"ז ראיית פנים בקרבן דאפי' קרבן אין לו שיעור מה"ת והוה דבר שאין קצוב וא"כ ליכא למימר בראי' שהיורשים מחויבים דהא לא נשתעבדו נכסי האב לזה משו"ה אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין אבל רי"ו דסובר התם ראיית פנים בעזרה הא לקרבן אית ליה שיעור מה"ת ומשו"ה משתעבד ויורשים חייבין ומשוה"נ מביא מקרא ולא יראו פני ריקם אמנם רבינו בהל' חגיגה פסק כר"ל דאין לע"ר שיעור מה"ת וא"כ ל"ל הך דרשה דרי"ו משו"ה הוצרך לכתוב המפריש עולת ראייתו דאי קצוב הוא נשתעבדו נכסיו ויורשים חייבים וזה רק בע"ר אבל שאר קרבנות הא יש להם שיעור מה"ת [עיין במנחות ק"ז ובדברי רבינו בפט"ז מהל' אלו ה"ב ובכריתות ד"י כבש בן שנה בסלע] את"ד.
אמנם לפי דבריו קשה לי מהא דאיתא בגיטין אהא דתנן דאין יורדין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים ומפרש ר"ל מפני שאין כתובין ור"ח מפרש מפני שאין קצובין משמע מזה דרק ר"ח ס"ל כיון דאין קצובין אין הנכסים משועבדים לגבות מלקוחות ולר"ל דקאמר מפני שאין כתובין משום דס"ל דאף קצובין שפיר משתעבדו נכסים לגבות ממשעבדי אולם הנה נראה דבהכי ניחא לי ליישב הא דאיתא בקידושין דף ע"ז דמוקי קרא דיכיר כרבנן דלר"מ אדם מקנה דבר שלב"ל ומוקי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ובעל התרומות הוק' מכאן לשיטת רבינו דס"ל בפי"א ממכירה דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאין קצוב א"כ מ"פ לר"מ הא גם לר"מ צריך קרא דיכיר דנפ"מ בנכסים שאין קצובין דא"י להקנותם ותי' דלר"מ דמקנה דשלב"ל הה"ד דיכול להקנות דברים שאין קצובין ותומים סי' ס' הקשה עליו הא בדבר שלא בא לעולם דעת רבינו דיכול לשעבד ואפ"ה דבר קצוב אינו יכול לשעבד עצמו הרי דדבר שאין קצוב גרע מדבר שלא בא לעולם להנ"ל ניחא דיש לומר דזה לשיטת רבינו דסובר דדבר שאין קצוב אין הנכסים משועבדים ופטורים היורשים משום דאין קצוב לכן ס"ל דגם לשעבד א"י אבל גמרא דקידושין מצי סבור כר"מ דגם בדמי עלי חייבין היורשים דמה"ת אף בדבר שאין קצוב הנכסים משעובדים א"כ אין חילוק בין דבר שלב"ל לדבר שאין קצוב ויכול להקנות גם דבר שאין קצוב ולכן פריך לר"מ יכיר ל"ל: