תבל
השירים בקצח וכו' מצה הוא אלא שנקראת מצה מתובלת. והוקשה הלח"מ דבש"ס פליגי בבשר נבילה אי בתר בטל או בתר מבטל דאזלינן ולמאן דאמר דאזלינן בתר מבטל הקשו מברייתא זו ומשני דלא אפיש בה תבלה ורבינו לשיטתו דפסק דבתר מבטל אזלינן אמאי לא הביא הך ונראה ליישב דלכאורה יש להבין דרבינו מפרש לה במנחות ובגמרא משמע לכאו' דלענין מצה איירא דבזה שייך לומר דבטל המצה דהנה במקור חיים סי' תנ"ה וכן בטה"ק הקשה מאי פריך למ"ד בתר בטל אזלינן ל"ש דהו' מב"מ דאפשר לבטל להיות כמבטל כיון דהו' א"מ בעצם והנה ליישב זה י"ל עפמש"כ בפי"א מפסהמ"ק דלענין ביטול הכמות בשא"מ שייך ג"כ הפלוגתא דבתר מבטל או בתר בטל דעכ"פ הכמות נתבטל ואי אזלינן בתר בטל הו' מב"מ במהותן לא נתבטל הכמות ג"כ ורק לענין הטעם ל"ש הפלוגתא אי אזלינן בתר בטל ומבטל דעכ"פ א"מ בטעמא נרגש הטעם וא"כ י"ל דבאמת מוכח בגמרא דפריך הניחא למ"ד בתר בטל מפרש הברייתא לענין דשייך לומר דנתבטל הכמות ובטעם מצה א"י אבל אי לענין מנחה איירא לא הו' פריך מידי ואיך מפרש רבינו הברייתא לענין מנחה:
ולכן נראה דתוס' הקשו מפ' התערובות ותי' דסוגיות פליגי א"כ יש לומר דרבינו סובר דסוג' דזבחים מוקי הא לענין קדשים דבאמת רבינו מפרש סוג' לענין מצה ולכן משני באפיש לה מצה ורבינו למד מזה לענין מנחה ולא צריך באמת לתי' הגמרא באפיש לה מצה דאף דהלכה כמ"ד בתר מבטל אפ"ה לענין מנחה א"צ לאוקים באפיש לה מצה כיון דבקדשים סגי בטעם מצה ודו"ק:
תבל
שירים בקצח וכו'. וראב"ד השיג דאיירא אחר אפי' וקמל"ן דל"ח לבטול טעם מצה אבל למנחת הסולת ללוש שירי' אסור משום חימוץ ובלח"מ השיג אהראב"ד דהרי בפ"ה מה' חומ"צ לא השיג ראב"ד רק איין ושמן שכתב רבינו דמותר ללוש ואף אי קאי גם אתבל בתבלין הא כתב שם דל"א אלא בזריזין והרי כהנים זריזין הן ולדעתי דברי הראב"ד נכונים דהרי בפ"ו מחומ"צ כתב רבינו דיוצאין במ"פ וכתב ראב"ד דנראה שהוציא כן מתוספתא דיוצאין במצה מתובלת וזה אינו דאיירא אחר אפי' ומעתה לפי"ז דברי הראב"ד בפ"ה דלא השיג רק איין ושמן ודבש אבל אתבלה בקצח לא קאי השגתו יען דפ"ו כבר השיג דזה דוקא אחר אפי' ולפי"ז סובר ראב"ד דוקא במים ושמן ויין שרי בזריזין אבל בקצח ובתבלין זה אף בזריזין אסור דמחמץ דא"א שיאפה יפה ליחמץ מקודם ולכן השיג כאן על רבינו דמחמץ אף דאיכא בכהנים דזריזין הן אמנם אף שיישבתי דברי הראב"ד אין השגה על רבינו דמוקי לה קודם אפי' לשיטתו בה' חומ"צ דסובר דל"ה חשש חימוץ אף בתבלין וא"כ כש"כ כאן בכהנים זריזין דליכא חשש חימוץ.
והנה בלח"מ הקשה עוד אמאי לא כתב רבינו דברובא מצה איירא ולדעתי לק"מ כי במנחות קאמר דייקא נמי דברובא מצה איירא דקתני מצה הוא אלא שנקרא מצה מתובלת והנה רבינו העתיק ג"כ שנקראת מצה מתובלת ולכאו' קשה מאי רצה בזה בשלמא בברייתא דאיירא במצה בפסח דיש כאן מצה לצאת בו צריך לתת טעם דמצה הוא אבל רבינו דאיירא במנחה ורק אתיא לאשמעינן דלית בי' חימוץ וא"כ למה כתב דמצה הוא דמזה מוכח דרוב מצה דאי אין רוב מצה ל"ש מצה הוא אלא שנקראת מצה מתובלת כדאמרינן בברייתא וזה ברור [ובמג"ע נראה שהבין השגת הראב"ד בפ"ו דאחר אפי' איירא דאז ליכא חימוץ ולפי"ז א"ש ג"כ דדברי ראב"ד מתאימים עם דבריו בפ"ו מחומ"צ] והנה לכאו' קשה ע"ז מפ"ו מחומ"צ העושה עיסה מן האורז וכו' אם יש בו טעם דגן א"כ משמע דל"ב רוב דגן אך לק"מ דכבר כתב הה"מ שם שדעת רבינו מטעם גזירה ודוקא באורז כן ובשעה"מ ובמק"ח סי' תנ"ג החזיקו בסברא זו וא"כ כאן בתבלין באמת רק מטעם רוב דו"ק היטב [ועיי' מגן אלף סי' תנ"ג אריכות בדברי רבינו ועיי' נוב"י שתמה אמש"כ רבינו אם מגבלה ביין דמגבלה בשמן הול"ל כתב במגן אלף ד"ט וצריך לומר בשמן.
תבל וכו'. הנה במש"כ הראב"ד דהא דקתני בתוספתא יוצאין במצה מתובלת וכן הא דמנחות דכ"ג תבלה בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין כשרים דמיירי בתר שנאפת אבל ללוש בתבלין אסור וכ' בפ"ח סי' תנ"ה דהוא משום חימוץ ומשמע דאף בדיעבד קאמר אבל המ"מ כת' בה' חומ"צ שטעם הראב"ד שכתב דמיירי משנאפה משום דאל"כ הו"ל מצה עשירה ואין יוצא בה ושדוחק לומר כן ולפיכך נראה לי שהתוספתא ברישא קתני שאין יוצאין לא בחלוט ולא במי עיסה הנה לאו משום עוני לא נפקא בהו ולא משום דלא מיקרי לחם ופטור מן החלה כדאיתא בפ' כ"ש ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דההיא דתוספתא דתני יוצאין במצה מתובלת מיירי בשתבלה בקצח ושומשים דמיקרי בהכי מצה עשירה וכמו שפסק המחבר ז"ל וכן נראה מדברי הסמ"ג ומדברי רבינו בפ"ה מה' חומ"צ וכן מצאתי בירושלמי שם יכול אדם יוצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצתה זו שאינה צריכה שימור ופרכין והא תני יוצאין במצה מתובלת אעפ"י שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן דקס"ד דהו' מתובלת במשקין ומשני דהו' בשומשמין והוא עיסה נילושה במים שצריכה שימור עכ"ד.