כל
האוכל כזית וכו' קודם זריקה לוקה שנאמר וכו' ונדבותיך לפני זריקה. והוא גמ' במכות דדרש אי חוץ לחומה יליף ממעשר הקל וע"כ לפני זריקה א"כ רבינו דכ' דרשא לפני זריקה ע"כ חוץ לחומה יליף מק"ו ממעשר וכן בהל' ה' כ' רבינו האוכל מבשר קק"ד וקק"ל לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך בקרך וצאנך והיינו מדאיתא בגמ' דלחוץ לחומה ולאחר זריקה ל"צ רק אתא לזר שאכל אחר זריקה לקי אבל קשה בפ"א מבכורות כתב רבינו דלקי אבכור לאחר זריקה מקרא דלא תוכל לאכול מבכורות צאנך וע"כ דסובר אלפני זריקה ל"ב קרא דיליף מונדבתיך דשלמים בקו"ח וא"כ סובר דלא כפירש"י דלמסקנא לא לקי רק אחוץ לחומה ולפני זריקה בכל חדא וחדא קשה לי בהל' ח' כתב רבינו דאוכל חוץ לקלעים ולחומה ולפני זריקה לא לקי רק אלאוי דידהו לא אלאו דזרות דיליף מולא יאכל כי קודש הם כיון דל"ח לכהן ויקשה אכתי לילקי אלאו דלא תוכל לאכול בשעריך בקרך וצאנך דיליף מיני' לאחר זריקה וחוץ לקלעים הרי אף דל"ח לקי וכמו שאמר רבא אכל עולה לפני זריקה בחוץ לקי ה':
ולכן נראה דרבינו לא מפרש לא כפירש"י ולא כפי' הר"י דלקי ה' ממש דלא כלח"מ אלא כתי' התוס' דרק מרבינן בכל חדא לדבר החדש כיון דלאיסורא עכ"פ כבר ילפינן מהיקשא אמרינן דקרא אתא לדבר החדש ולא דלילקי אאיסורא דכבר ידעינן מהיקשא וא"כ לפי"ז בבכור לקי לאחר זריקה שפיר מהאי קרא אבל בחטאת דהיינו קדק"ד שכ' רבינו קרא אתא רק אחוץ לקלעים אבל אאיסור זרות דאחר זריקה דידעינן מבכור זה רק לאיסורא בעלמא דאין מזהירין מן הדין אבל לא דלילקי והבן:
אך קשה לי לפמש"כ לעיל בשם הה"מ היכא דיש עשה מזהירין מה"ד והרי בקדק"ד יש איסור עשה דכ' ואכלו אשר כופר בהם כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים וכמ"ש רש"י בבכור יש עשה ובשרם יהי' לך כן שייך בחטאת ואשם איסור עשה מואכלו אשר כופר בהם א"כ כהא"ג שפיר מזהירין מה"ד:
ונראה ליישב דבאמת קשה א"כ הא דפריך בגמ' וכי מזהירין מה"ד ויקשה לשיטת הה"מ הא בכל הני יש עשה לפני זריקה יש עשה דוהדם ישפך וחוץ לקלעים יש עשה דבחצר אוה"מ כפירש"י וריטב"א דבכל חד וחד יש עשה א"כ שפיר מזהירין מה"ד וכבר כתבתי מזה בפ"ה מאימ"ז וליישב י"ל דבאמת הגמ' לית לי' הא דספרי וא"כ לפי"ז י"ל דלעולם בפירושא דשמעתתא מפרש רבינו כפי' הר"י דחייב ה' ממש והיינו משום דגמ' משני דקרא יתירא ליחודי לאווי קאתי אבל לשיטת רבינו י"ל דבאמת ל"א דליחודי לאווי אתי ולא לקי ה' דזה רק מסיק בגמ' יען דסובר אמזמה"ד וע"כ מקרא ושפיר לקי אף ה' אבל להלכה י"ל דכהא"ג מזמה"ד היכא דיש איסור עשה וא"כ לפי"ז א"ש בבכור אמרינן דגלי קרא לאחר זריקה דלפני זריקה ל"צ קרא דידעינן מנדבותיך כיון דיש עשה דוהדם ישפך והבשר יאכל וזה שייך גם בבכור [ע' זבחים דף ל"ז] ובחטאת א"צ קרא לאחר זריקה כיון דיש עשה דוכופר בהם מזמה"ד ונילף מבכור וע"כ קרא רק לחוץ לקלעים אבל דנאמר דבאמת באכל חטאת חוץ לקלעים לוקה ב' זה ל"א משום כיון דכל הטעם דמזמה"ד מקרא דואכלו אשר כופר אבל בזר יש איסור עשה א"כ י"ל לפי מאי דאמרינן במכות דף י"ט דרק היכא דשרי לכהנים יש לאו דלא יאכל כי קודש הם כן נמי י"ל רק היכא דהיתר לכהנים שייך איסור עשה בזר וכיון דליכא עשה באוכל בחוץ שאין היתר לכהנים שוב אמ"ז מה"ד ללקות גם משום זרות מבכור כיון דליכא בהו גם עשה והבן ועמש"כ בפ"ד מאימ"ז:
עיי' במל"מ מה שהביא בענין שאלה בהקדש והנה בהא דמשני הש"ס בנדרים נ"ט דאתי ליד כהן דלא מצי לאיתשולי וכן בקדשים שנמסר ליד גזבר דלא מצי לאיתשולי כתב הש"ך סי' רנ"ה משום דלא אתי דיבור ומבטל למעשה:
ולי נראה טעם אחר דהנה ביבמות פליגי אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע ומפורש בנמ"י שם דל"א איגלאי מילתא למפרע דילמא לא הי' עומד מעיקרא לכך עיי"ש לפי"ז יש לומר הא דמהני שאלה דעוקר החכם מעיקרא היינו דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שהי' עומד לכך אמנם בא ליד כהן וגזבר ל"ש דאיגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לכן דבודאי לא הי' עומד לכן אחר שנמסר ליד גזבר לכן לא מצי לאיתשולי דנאמר נעקר למפרע כיון דמעיקרא לא הי' עומד לכך משא"כ באמירה לגבוה דהו' כמסירה אבל עכ"פ שייך דהו' עומד לכך אך נראה לקיים דברי הש"ך דהנה בב"ק דף ק"י איתא דיכולה לומר אדעתא דהכי לא הקדשתי ובמל"מ פי' מ"ה זכי' הביא דברי תוה"ד דהיכא דכבר נגמר הקנין ל"ש לומר אדעתי' דהכי לא קניתי וכ"כ בנוב"י יו"ד סי' ס"ט עייש"ה א"כ יש לומר לסברת הש"ך ג"כ בבא ליד גזבר לא מהני שאלה דהא אפי' היכא דאיכא הוכחה דאדעתא דהכי לא אקדשי ל"מ אי כבר נגמר הקנין משא"כ משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דעכ"פ סוף סוף לא נגמר הקנין לכן מהני שאלה:
והנה אם קדשים שנזרקו דמן כהלכתן יכול לשאול משום דעדיין לא נסתלקו הבעלים והיינו כר"י דסובר דאין מועלין עד לאחר כפרה ובהא ניחא לי ליישב שיטת המרי"ט שכתב דאין לעשות שליח להקדש דמילי לא מימסרא לשליח והא דתרומה היינו משום דכתיב ונחשב לכם דמחשבה כמעשה ובמחנה אפרים הקשה גם בהקדש חשוב כמעשה דכ' כל נדיב לב ועוד הקשו מתמורה דף י"א דבעי אם מכפר עושה תמורה או מקדש עושה תמורה ודחי א"כ מצינו ציבור עושין תמורה כגון דעשה שלוח להקדש ונראה דא"ש דהנה בכל הקדש יש לנו לדין על שני דברים על איסורא ועל ממונא של הקדש והנה כ"ז שלא בא ההקדש ליד גזבר הממון נמשך אחר האיסור דעיקר הוא האיסור וכשבא ליד הגזבר הממון עיקר דהוא הממון של גבוה ואז האיסור נמשך אחר הממון ובזה מובן מש"כ הש"ל בסי' רנ"ה דביד גזבר א"י לשאול יען דיש מעשה משיכה דקנינהו הקדש ולא אתי דיבור ומבטל מעשה והיינו דכיון דעשה משיכה נעשה ממון גבוה עיקר וצד האיסור נמשך אחר זכות הממון שיש להקדש בדבר מעתה כן בקדו"ה עד שבא ליד גזבר לר"ש או כשנזרק דמן לר"י הנה הממון נמשך אחר צד האיסור דזה עיקר האיסור שיש בדבר אבל אחר שנמסר לגזבר או שנזרק דמן שנסתלקו הבעלים עיקר הוא הממון והאיסור רק נמשך אחר הממון א"כ זהו ההבדל בתרומה מיד שמפריש נעשה ממון כהן א"כ כשעושה השליח הוא שליחות לדבר שמשתנה מרשות לרשות וע"כ הו' כמעשה אבל בהקדש כל זמן שלא בא ליד גזבר הו' עיקר האיסור והממון נמשך אחר האיסור ולכן אמרינן בב"ק דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דזכות שיש להקדש בדבר שבממון נמשך אחר האיסור ולא הו' כנסתלקו הבעלים א"כ כשעושה שליח להקדש בזה אינו נעשה שליח לעשות בזה שינוי רשות לכן לא הו' כמעשה ולא הו' רק מילי בעלמא מעתה ניחא הך דתמורה דאיבעיא להו בתר מכפר או בתר מקדיש היינו דהוא גופי' איבעיא להו דאי מקדיש עושה תמורה ע"כ משום דמיד שמקדישו הוא כנכנס לבי גזא דרחמנא וממנו של הקדש הו' ויש כאן שינוי רשות דנסתלקו בעלים ואף דבעי מסירה לגזבר מחוסר מעשה כזו לא מיקרי מחוסר מעשה ובידו לתת לגזבר ולהביאו לעזרה לכן הוא עושה תמורה דכ"ז שלא נתכפר הבעלים לא נסתלקו ואין שינוי רשות דאין דנין על הממון רק על האיסור והממון נמשך אחר האיסור לכן רק מכפר עושה תמורה ושפיר קאמר נפ"מ דעשה שליח דהא להאי מ"ד דמקדיש עושה תמורה דנסתלקו הבעלים ויש כאן ש"ר יכול לעשות שליח דהו' כאלו עשה שליח למידי דקנינו שמוציא מרשות זה לרשות אחר ושפיר עושה שליח:
הנה בקצה"ח הקשה נהי דקק"ל ממון בעלים כיון דעכ"פ אסור בהנאה מלא תוכל לאכול בשעריך דל"ת איה"נ במשמע א"כ א"י למכור [אבל לעיל בארתי דכאן לא משמע איה"נ] ונראה דלפמש"כ הרמב"ן דאיה"נ רשאי למכור אלא דא"י למכור דלאו ממונו הוא ובקק"ל דממונו הוא שוב שפיר יכול למכור:
עוד י"ל דנהי דמל"ת נשמע איה"נ היינו הנאה שע"י אכילה דהוה הנאה של כילוי אבל מכירה שאין הנאה של כילוי אין אסור במכירה ול"ד לשאר איסורין דילפינן מנבילה דגם מכירה הו' הנאה ואסורה היינו משום דאיסור דידהו הוא משום תועבה דידהו אסרה תורה בהנאה כל הנאות דעכ"פ מתרבה ממונו ע"י תועבה אבל בקדשים דאיה"נ דידי' משום קדושתי' ליכא איסורא אי מתרבה ממונו ע"י מכירה רק שלא יהא בי' אפקעת קדושה או הנאת של כילוי:
ע"ד המשל"מ שאין זוכה אלא לאחר הקטרה הנה ברש"י בב"ק דף ע"ו ד"ה ריוה"ג דבשעת טביחה דהקדש נינהו שאין לכהנים זכי' בו אלא לאחר זריקה והקטרה ולכאו' הנה הא דאיתא בגמ' דאין הכהנים זכאין בחלקם רק אחר הקטרה היינו לענין היתר אכילה אבל לא שלא יהא להם זכי' לעשות חלוקה עד אחר הקטרה וראיתי בפנים יפות פ' צ"ו שכתב דנפקא לי' מתו"כ הביאו הרמב"ן על פסוק חלקם נתתי אותם מאישי לומר שאף חלקם אינם רשאים אלא לאחר מתנת האישים מכאן למדנו שכל הקדשים דכתיב כי קודש קדשים הוא אולם בפירש"י פ' קרח משמע דנפקא לי' מקרא זה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וכו' ופירש"י מן האש לאחר הקטרת האישים משמע דמזה נפקא דאין להם זכי' בכל הקרבנות עד לאחר הקטרה ואפשר דהך דהכא אליבא דר' יוסי דס"ל בקידושין דף נ"ב מן האש כאש מה זה לאכילה אף הא נמי לאכילה עיי"ש עכ"פ נשמע מזה דגם בקדק"ל אין לכהנים זכי' עד אחר הקטרה כש"כ דאסור לאכול קודם הקטרה.