כל
האוכל כזית מבשר העולה לוקה וכו'. ובלח"מ הקשה מגמ' דמכות דף י"ח אמימרא דרבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה וכו' פריך ולילקי נמי מהא דר"א כל שבכליל תהי' ליתן ל"ת על אכילתו איה"נ ורבא מהאי קרא קאמר א"כ יש לתמוה דרבינו לא כתב דחייב משום כליל גבי עולה כמש"כ גבי אימורים ונראה ליישב דהנה בזבחים דף ע"ז פליגי ר"א סובר דכל ממנו לאישים דלקי היינו לשם קרבן אבל לשם עצים שרי ורבנן ס"ל דגם לשם עצים לקי דלריח ניחוח לא קאי אממנו לאישים ואמרתי דפליגי בהאי סברא דהנה בסוף תמורה תנן כל הנשרפין אפרן מותר ובנקברין אפרן אסור וכ' במהרמ"ש במצות קמ"ז ליתן טעם לשבח עפימש"כ המג"א סי' י' בשם האר"י הקדוש על הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ד' יחי' האדם ופי' אף בלחם יש לבד הגשמיי דבר רוחניי המקיימו היינו מוצא פי ד' שמזה נהנית הנשמה ה"נ בנשרפין נשרף גם הרוח החיוני וכל כחותיו אבל בנקברין נשאר עוד רוחו וכחו וכך חזינן דאם זורעין בקרקע אף שנבלה וכלה אח"כ קם וגדל דבר חדש היינו משום שנשאר בו דבר רוחניי וע"כ נקברין אפרן אסור משום שיש בו כחו לפי"ז י"ל כל שממנו לאישים ועומד השאר לאכילה שזה מזון הרוחניי ע"כ אם נותן ממנו לאישים ומכלהו אף אם מעלה לשם עצים עכ"פ כלה ממנו כל כח הרוחניי ותורה אמרה שזה החלק צריך שיהא עומד למזון הרוחניי אמנם ר"א ע"כ לית לי' האי סברא לכך סובר דלשם עצים שרי לפי"ז י"ל להיפך במידי דהוא כליל למזבח ורצתה התורה שיהא כלה כח הרוחניי על המזבח לא למזון כח הרוחניי שלאדם דלמזון כח הרוחניי הא איכא שיריים א"כ אם האדם אוכל אותן אף אם אוכלו לאכילה גסה דלאו אכילה הוא גבי קדשים כדאיתא ביבמות דף מ' עובר ג"כ דהא עכ"פ לא נעשה כליל כח רוח הרוחניי ע"ג המזבח אמנם בעולה דכולו כליל ל"ש זה א"כ אי אוכלו לאכילה גסה לא מחייב דרק היכא דאיכא שיריים לאכילה דאיכא חלק אחד למזון הרוחניי אמרה תורה שהקומץ שיהא כליל מזבח לכלות כח הרוחניי על המזבח א"כ אי אכיל לה כליל אף אכילה גסה עובר דהא אף באכילה גסה נהי דל"ה אכילת מזון הגוף אבל מזון כח הרוחניי הא איכא וכיון דמצותו שיהא כליל גם זה שפיר בכלל האיסור לכן בעולה דליכא אכילת אדם רק אכילת מזבח ל"ש לחייב האדם שאוכלו משום כליל דהא אם אכלו לשם אכילה גסה ל"ה אכילה לגבי בשר העולה כמו בשאר איסורין דבעולה דכולו למזבח עיקר המצוה שיהא מזון הגופניי שיש בבהמה לאכילת מזבח לא על כח הרוחניי שיש בבהמה לכן אם אכלו רק עבר אמימרא דרחמנא שהמזון הגופני' שיש בבהמה לא העלהו לאכילת מזבח לכן ל"ש לחייב משום כליל בבשר עולה והא דבגמ' קאמר איה"נ ורבא מהאי קרא קאמר יפורש דבודאי לר"א לשיטתו שפיר חייב גם אבשר עולה משום כליל אבל רבא לדידן קאי ולדידן קמ"ל דחייב מאידך קרא דלא תוכל לאכול וטעמא דר"א היינו דכיון דר"א ס"ל דממנו לאישים א"ח בלשם עצים א"כ לית לי' האי סברא דקפיד קרא אמזון כח הרוחניי שיהא לאכילת אדם ולא יעלהו למזבח ה"נ להיפך הא דכ' כליל תקטר אין הכונה יען דיש חלק השיריים לאכילת כח הרוחניי שבאדם ע"כ יהא חלק הקרבן למזבח כולו גם כח הרוחניי לאכילת מזבח אלא הא דבעינן כליל רק שיהא אכילת חלק הגופניי שבבהמה או בהסולת לאכילת מזבח א"כ אי אכלו אדם באכילה גסה אין עובר רק כשאכלו בדרך אכילה א"כ גם בעולה שכולו למזבח ואין בו אכילת אדם כלל ג"כ שייך לומר דאם הי' חלק הגופניי שבבהמה לאכילת אדם לא לאכילת מזבח עובר אלאו דכליל וא"כ ניחא דרבינו דפסק כרבנן דגם לשם עצים עובר בממנו לאישים ע"כ סבירא לי' דרק באימורים עובר משום כליל אבל בעולה א"ח משום כליל וא"ש:
הנה הבאתי במק"א דהא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך לא משמע איה"נ דרק לא תאכל משמע איה"נ ונראה לבאר דהנה בסוכה ובב"ק מייתא ברייתא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה ור' יוסי אומר נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה ומפרש דרבנן סברו לכם דומיא דלאכלה במי שהנאתן וביעורן שוה יצאו אלו שהנאתן אחר ביעורן ור' יוסי לית לי' הא דהנאתן וביעורן שוה והנה הסוג' שם כולו מוקשה ורש"י מפרש בב"ק פירוש אחר ממה שפירש בסוכה אמנם בפירוש הר"ח ראיתי שמפרש הענין בטוב וז"ל בעינן לכם דומיא דלאכילה ודרך האוכל ללעוס ולבער המאכל בלעיסתו מתורת אוכל וכיון שמגיע בחניכיו נהנה חכו מן המאכל בלעיסתו ונתבער אותו הפרי נמצאת הנאתו ועת ביעורו באין כאחת וזה פי הנאתו וביעורו שוין וכל דבר שהנאתו וביעורו ביחד קדושה חלה עליו ואף על פי שאינו נאכל והוא שניתן ליהנות ממנו בדרך אכילה ששוה בכל אדם יצאו העצים שהנאתן אחר ביעורן כלומר אין הפת נאפת ואין התבשיל מתבשלות אלא אחר שריפת עצים הנה ביעורן קודם להנאתן לפיכך אין הקדושה חלה עליהם ור' יוסי ל"ב דומיא דלאכלה דהנאתן וביעורן שוה או כמש"כ בשמ"ק בב"ק דלית לי' כלל המשמעות דלאכלה היינו הנאתן וביעורן שוה דאכילה לא משמע ביעור לפי"ז נראה מפי' הר"ח דפירוש אכילה היינו ביעור כמו אשר תאכל האש ובזה ניחא ליישב קו' תוס' חולין דף פ"א דרי"ו ס"ל דעולה מיקרי בת אכילה דכתיב אם האכל יאכל אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אמנם רבא לית לי' דעולה בת אכילה הוא והוק' תוס' א"כ לא ליטמא טומאת אוכלין ולפימש"כ ניחא דסברת רי"ו רק יתכן אי נפרש דאכילה דאדם היינו ג"כ ביעור שפיר הו' עולה בת אכילה כמו אכילת אדם אבל רבא ס"ל דאכילה לא משמע ביעור א"כ ל"ש לדמותו לאכילת אדם שהוא מקרי שחיטה ראוי' אבל לענין טומאת אוכלין דשייך עכ"פ בי' לשון אכילה דכתיב אשר תאכל האש על המזבח שפיר מטמא טומאת אוכלין דהא חזינן בבכורות דף כ"ג ס"ל לרי"ו גופי' דעד שראוי לכלב מטמא טומאת אוכלין וע"כ טעמי' דידי' דגם זה מיקרי אכילה כדכתיב אשר יאכל הכלבים גבי איזבל כדאיתא בזבחים דף ל"א:
ונראה דהא"ט דר' אבוהו דס"ל כל מקום דכתיב לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איה"נ במשמע ויליף מדכתיב או מכור לנכרי דבעלמא לא תאכל איה"נ במשמע ויש להבין טובא עכ"פ איך נכלל איה"נ בלשון אכילה בשלמא בלא יאכל ס"ל לחזקי' שפיר איה"נ דמשמע דבר הבא לידי אכילה אבל בלא תאכל מאי משמעותי' איה"נ וכן להיפך יש לדקדק דאמר אחד איסור אכילה ואחד איה"נ במשמע לכאורה דהאי במשמע קאי נמי אאיסור אכילה ותמוה לכאורה דעל איסור אכילה ל"ש במשמע דהא איסור אכילה היינו פירושו דקרא וכמדומה שבחי' ספר חתן סופר חלק ב' עמד בזה ולהנ"ל ניחא דלשון אכילה פירושו ביעור שנעשה בשעת הנאתו בשעה שנהנה גרונו מתבער א"כ עיקר פירוש דאכילה אינו אכילה אלא ביעור רק שאסור יען שאז נהנה ממנו בגרונו לכן שפיר שייך לומר דנלמד מנבילה דלא פרט היתר הנאה ע"כ אסור בהנאה ואף דכתיב אכילה הא לאו היינו פירושו אכילה רק ביעור שבשעת הנאה וכן ניחא דנקט איסור אכילה במשמע דעכ"פ אסור באכילה משום שכשאוכל הוא מתבער מן העולם ולפי"ז י"ל דהנה בירושלמי איתא כן ר' אבוהו בשם רי"ו ובחולין דף קי"ג איתא דר' יוחנן ס"ל דאהנאת גרונו מחייב והיינו כרבנן דס"ל דאכילה היינו ביעור שבשעת הנאה אבל ר' יוסי דלית לי' אכילה היינו ביעור שבשעת הנאתו משום דס"ל הנאת מעיו בעינן א"כ הנאתו אדרבא ג"כ אחר ביעורו ולפי"ז הדבר מוכרח כפירוש שמ"ק דלפירוש הר"ח דמפרש דחברי' לית לי' דומיא דלאכלה אבל עכ"פ מפורש גם דאכילה היינו הנאה שבשעת ביעור א"כ תקשה לר"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיו ותקשה מברייתא זו דמוכח דאכילה היינו הנאת שבשעת ביעור בגרונו שמתבער בשעת לעיסה אע"כ דר' יוסי ס"ל דלאכלה לא משמע כלל דהנאתו ובעורן שוה דביעורן בשעת לעיסה והנאתו היינו במעיו א"כ אדרבא גם אכילה הנאתו אחר ביעורו א"כ י"ל דלדידי' משמעות אכילה אינו פירושו כלל ביעור אלא אכילה כפשוטי' לדידי' באמת ל"ש לומר דלא תאכל איסור אכילה במשמע א"כ לירושלמי ניחא דהאי פלוגתא דבתר הנאת גרונו איתא ג"כ בירושלמי דביבמות ואזיל רי"ו לשיטתו דס"ל לא תאכל איה"נ במשמע:
ובהכי ניחא הא דאיתא בחולין דף קי"ד א"ר אבוהו א"ר אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל איה"נ במשמע עד שיפרוט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה והוק' תוס' הא זה רק לר"י דס"ל לדברים ככתבן קאתי ודר' אבוהו לא מתוקמא רק כר"מ להנ"ל י"ל דהני קאי לר"א דס"ל בספג"ה בתר הנאת גרונו אזלינן א"כ לא תאכל משמעותו הנאה בשעת ביעור א"כ אף אי קרא אתא לדברים ככתבן שפיר נשמע איה"נ מלא תאכל דעכ"פ נשמע דפירושו הנאה בשעת ביעור רק היכא דפרט הכתוב כגון בנבילה נהי דאתא לדברים ככתבן עכ"פ משמע דנבילה מותר בהנאה ובהא יתבאר הא דאיתא עוד שם בחולין דרבי יליף מלא תאכלנו איסור בב"ח ומפרש בהנאה מנין דכתיב לא יהי' קדוש בבנ"י מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה והוק' תוס' א"כ לא תאכלנו ל"ל ותי' דאי לאו קרא דלא תאכלנו הו"א בהנאת הגוף בלא אכילה אסור הכתיב ולכאו' תמוה א"כ אטו אם איכא נמי אכילה מגרע גרע ועיין עצמות יוסף להנ"ל ניחא דהו"א כיון דבאכילה מתבער מן העולם א"כ הנאה כזו שבשעת ביעור לא אסרה תורה כלל רק הנאת הגוף שהאיסור לא נתבער מן העולם אסרה תורה כדאמרינן כהא"ג בפסחים דף כ"ה עצים דאיסורא היכא משכחת ומשני בשר שיפי' ונהנה דנשאר האיסור בעולם ובזה יתבאר לי ג"כ הא דאיתא ביומא דף ל"ו דלאו דנבילה ס"ל לחכמי' דהוה ניתק לעשה מלגר תתננה והוא פלא דהאי לגר תתננה אין כלל מענין הלאו להנ"ל ניחא דהא לא תאכל נבילה פירושו שלא יתבער מן העולם על ידי אכילתו אלא יבערנו ע"י שיתננו לגר שיאכלנו שפיר הוה ניתק לעשה:
ובהכי ניחא דרבינו פסק בפ"י מעכו"ם כמ"ד לגר בנתינה ובפ"ח ממא"ס ס"ל דלא תאכל איה"נ במשמע לפמש"כ ניחא דלמ"ד בתר הנאת גרונו אזלינן כל הנאה דכתיב לא תאכל פירושו ביעור דהיינו הנאה בשעת ביעור א"כ אף דאתי לגר בנתינה שפיר נשמע דל"ת איה"נ במשמע דמדכתיב לא תאכל נבילה לגר תתננה שפירושו שלא יבער מן העולם ע"י אכילתו אלא נתינה לגר א"כ לא מיתורא לגר ילפינן איה"נ אלא מפירושו דקרא נשמע דאיה"נ במשמע:
מעתה נסתר דעת הלח"מ דמלא תוכל לאכול בשעריך לא משמע איה"נ דלא תוכל לאכול לא תוכל לפרש בלשון ביעור דאיך יאמר לא יבער ע"י אכילה קדשים כשהוא בשעריך אלא יבערנו בשערי מקדש דאכילת קדשים בודאי אין תכלית מצותו שיבערנו מן העולם במקדש אלא כאכילה במשמע כדכתיב למשחה לגדולה או לכפר כדכתיב ואכלו אשר כופר בהן או י"ל מטעם אחר לא תוכל לאכול לא נוכל לפרש לשון ביעור מן העולם כשהוא בשעריך דהנה תוס' פסחים דף כ"ג הוק' יהא נהנה מן החמץ בכרת ותי' דכתיב כי כל אוכל חמץ לא משמע הנאה ודבר זה צריך תלמוד לפימש"כ א"ש דלשון כי כל אוכל דקאי אגברא לא יפול על כונת ביעור דהרי מי שאוכלו אין כונתו לבער אלא לאוכלו לשבוע ממנו ובאמת מהא תקשה לדברי הבעל המאור דמפרש דבאכילה מתקיים תשביתו מן העולם דאיך יקיים בזה עשה כיון דכתיב קרא לא תאכל חמץ דלא יבער החמץ ע"י האכילה א"כ להנ"ל י"ל שפיר דלא תוכל לאכול בשעריך לא משמע לשון ביעור ובדברינו הנ"ל שכתבנו דכי כל אוכל חמץ לא משמע איה"נ יען דאין לפרש בזה לשון ביעור מן העולם נראה ליישב מה שהקשה במשל"מ דתוס' חולין דף ק"כ כ' הא דפריך דאכילה כתיב משום דעל הנאה א"ח כרת ויקשה מאי הוק' תוס' דלחייב כרת א"כ ל"ל נפש להנ"ל א"ש דאי לאו דכתיב כי כל אוכל רק הו' כתיב לא תאכל חמץ דמשמעותו גם איה"נ יען דכונת הכתוב שלא יהנה בשעת ביעור מעולם דע"י אכילה שלועסו מתבער מן העולם כמ"ש הר"ח א"כ כשהמחה החמץ וגמעו הא במידי דשתי' בתר הנאת מעיו אזלינן כמו שהעלה בח"ס א"כ אין ההנאה בשעת ביעורו שבא לתוך גרונו א"כ לא יתחייב כרת משום הנאה לכן שפיר פריך הא אכילה כתיב בי' ומשני דכתיב נפש ומפרש רש"י דמתיישב הנפש והיינו דבשתי' מתיישב הנפש כשבא לתוך מעיו גלי קרא אף דההנאה אחר שעת ביעורו חייב משום דמתיישב נפשו ודו"ק:
לא
תוכל לאכול בשעריך ומפי השמועה למדו וכו'. ובספר מגילת אסתר על ספר המצות שורש ב' השיג עליו דלא ראה בשום מקום שאלו מצות שהוציאו מפסוק זה הוא מפי השמועה אלא שזה פשט הפסוק ובס' מרגניתא טבא שם כתב דמקור דברי רבינו הוא מגמרא דמכות דף ח' דפריך התם על דרשת ר"ש וכי מזהירין מה"ד ופירש"י אם לאכלו חוץ לחומה קו"ח ממעשר וכו' ותו אם לפני זריקה קו"ח מתודה דלמא כולהו חוץ לחומה אתי ודקאמרת קו"ח אין מזהירין מה"ד ואין כאן אם אינו ענין ומשני הש"ס איסורא בעלמא פירש"י הא דמייתא בכולהו אזהרה קו"ח לאיסורא בעלמא קאמר ולא למלקות עכ"ל והדר פריך והאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ומשני חמשה איסורין הו' ופריך והא אנן תנן אלו הן הלוקין אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאת שם ואכלת לפני ד' אלקיך ליכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלה מיהדר מפרש בהו רחמנא ל"ל אלא ליחודי להו לאווי לכל חד וחד ותוס' שם בד"ה איסורא בעלמא הקשו טובא על פירש"י ופירשו בזה שיטה חדשה דלא כפירש"י א"כ יש לומר דרבינו לא ניחא לי' כפירש"י ולא כתוס' משום דקשיא לי' על פירושם מאי קמשני הש"ס אלא קרא יתירא מכדי כתיב וכו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם דאי ל"ה כתיב אלא לא תוכל לאוכלם לא הייתי דורש דבר חדש דודאי אין בהם יתור לומר מה בא זה ללמדנו מקו"ח דתודה שהרי אין במקרא אריכות יותר משאם הי' מפרש תודה לבדה וכן בכור הא ליכא שום יתור אריכות לשון דהא כולהו נפקי בחדא מלא תוכל לאוכלם וכמו שהקשה שם בתוס' ד"ה איסור בעלמא לכן פירוש רבינו שבא בפירוש מקובל למשה מפי הגבורה בסיני לכל איסור חדש כמו שביאר רבינו בדבריו בהלכה שלפניו ובזה תעלה הסוגיא כהוגן בלי שום גומגם וכו' ולפי"ז המקשן דפריך והא אין מזהירין מה"ד סבר כפשטי' דהא דמוקי ר"ש כל חד וחד לאיסור לאו מפי הקבלה אמר אלא דיליף שם דלא איצטריך לאימורים דיליף בקו"ח וע"ז פריך והא אין מזהירין מה"ד כפירש"י ומשני דר"ש לא מפיק אסורא מכח יתורי דקרא אלא מפי הקבלה למשה מסיני ולא יליף בקו"ח אלא לגלויי דהאסורים ישנים ידעינן מקו"ח את"ד.
על דבר קו' הקצה"ח סי' ת"ו הא קדק"ל נאסרים בהנאה מיד שהקדיש דילפינן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך א"כ איך ס"ל לריוה"ג דיכול למכור קדק"ל דממון בעלים היא הא אסור בהנאה ונראה ליישב לפמש"כ רבינו בפי' המשנה בנקודה נפלאה דאיסור הנאת הקדש אין תלוי באיסור אכילה א"כ זה ניחא בקדשים דלאו ממון בעלים שפיר יש לומר דנאסר בהנאה ואין תלוי באיסור אכילה אבל קדק"ל דממון בעלים ע"כ איה"נ תלוי רק באיסור אכילה דלא תוכל לאכול בשעריך ולאו דלא תוכל בשעריך הא לא שייך במחיים רק בלאחר שחיטה א"כ גם איה"נ דתלוי באיסור אכילה אינו כלל במחיים אלא לאחר שחיטה והו' כמו שוהנ"ס דאין אסור במחיים א"כ שפיר יכול למכור.
והנה לכאו' יש להקשות מסנהדרין דף ס"ג דאכל בשר ודם במזרק עובר משום ל"ת על הדם ומסיק בגמרא דאין לוקה משום דהו' לאו שבכללות ואין לומר שכונתו רק משום ל"ת אין לוקה אבל לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך זה אינו דאי אמרת דלא תוכל לאכול קאי אהא דבשר קודם זריקה א"כ אמאי לא ילקה משום ל"ת על הדם כיון דמוזהר כבר ממקום אחר אך נראה ליישב דלכאו' דרשא זו תמוה לאוקמא קרא דל"ת על הדם בקרבנות דלאו בעניינא דקרבנות כתב רק נראה דאתיא כר"ש דס"ל בחולין דף י"ז דבשר תאוה הי' אסור להם והי' צריך כל בשר זריקה על המזבח ועל זה מוזהר קרא דלא תאכלו על הדם כל זמן שהדם במזרק אבל לפי מה דקייל"ן בכל דוכתי' כרע"ק דבשר תאוה לא הי' נאסר להם א"כ לא שייך כלל לאוקמא קרא דל"ת על הדם על קדשים ולכן ס"ל לרבינו דלר"ע ע"כ דריש דרק מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ודו"ק.
מפי
השמועה למדו שזו אזהרה לאכול בשר עולה. ובלח"מ הוק' למה לא כ' דלוקה שנים חדא משום לא תוכל לאכול וחדא משום כליל תהי' לא תאכל ועוד לקמן גבי אוכל כזית מבשר קדק"ד אמאי לא כ' דלוקה שתים משום הלאו דלא תוכל ומשום בשר בשדה וכו' דהא לקמן בחטאת העוף כתב דלוקה שתים משמע דקמאי לא לקי תרתי את"ד הנה בעיקר קו' י"ל דבאמת לקי תרתי דהא כ' לקמן בה"ג וכן האוכל כזית מכל האימורים לוקה וכן באוכל כזית מקד"ק דהא כ' כן לקמן בה"ו והא דהוצרך רבינו ליכתוב גבי חטאת העוף דלקי שתים היינו כדי לאשמעינן דזרות ונבילה חיילי בב"א וכמש"כ תוס' ביבמות דף ל"ג דהו' ב"א דאיסור נבילה נמי לא חייל עד אחר הזריקה דנפקא איסור מעילה וחייל שפיר בב"א אלא דקשיא באמת אמאי חייב אלאו דכליל תהי' כיון דאיסור מעילה קדמי בשלמא באימורי קק"ל ניחא שאינו מועל עד אחר זריקה אבל באינך דחל איסור מעילה משעת הקדישו ואסור נמי בהנאה איך מצי חייב אך י"ל דאיסור מעילה הא תליא בהנאת ממון והוא בפרוטה כמש"כ רבינו בפ"א ממעילה ובאוכל כזית ואין בו ש"פ ליכא האיסור מעילה דחל מחיים רק לאו דלא תוכל לאכול דתליא בהנאת אכילה וזה רק בכזית וזה נמי לא חל עד אחר זריקה אך הנה בה' ד' כ' רבינו דהאוכל מבשר קדשים אפי' קדק"ל קודם זריקת דמים לוקה משום לא תוכל לאכול והיינו כר"ש במס' מכות דף י"ז ואף דאתי בקו"ח ל"ש אין מזהירין מה"ד כיון שהכל מפורש בקרא דוהבאתם שפיר יליף בקו"ח כמש"כ תוס' שם, ובפ"ג מביכורים כ' שאם אכלן הכהן קודם הנחה בעזרה לוקה כמו שאכלן בחוץ והיינו דלא כר"ש ובכ"מ שם הרגיש בזה וכ' יען דבמכות איתא דאמר רבה זו דברי ר"ע סתומאה אבל חכמים אומרים הבאה מעכבת קריאה אין מעכבת משמע דהלכה כחכמים ואף דסתם משנה האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם לוקה הנה הא רבה בב"ח סובר בגיטין דף פ"א דלאו כללא הוא אליבא דרי"ו אלא היכא דאמר בפירוש הלכה כסתם משנה:
והנה על קו' הלח"מ דאמאי לא לקי גם משום לאו דכליל תהי' לא תאכל ובלח"מ פ"א ממעילה כתב דבאמת האוכל מבשר עולה חייב אלאו דכליל היכא דיש בה כזית ולאו דלא תאכל חייב רק ביש גם שוה פרוטה כדין מעילה כמוש"כ רבינו בפ"א ממעילה וכמוש"כ המ"כ שכ' הכ"מ אך הקשה ע"ז א"כ למאי כתבו רבינו כאן דמונדריך ילפינן לאו דמעילה היכא דשו"פ והנה בלח"מ תי' דונדריך בא לחייב באוכל בשר עולה והנאה דמעילה ילפינן כיון דקייל"ן כר"א דלא תאכל איה"נ במשמע והקשה במל"מ שם הא לרבינו אין לוקין אהנאה:
ונראה ליישב דהנה הה"מ פ"ח מה' מא"ס כתב לכן אין לוקין אהנאה דשלכדה"נ הו' והיינו דדינו כח"ש וכל זה שייך היכא דהנאה בעינן ג"כ בכזית אבל בהקדש דמעילה בפרוטה והו' אפי' בח"ש אם שו"פ ושפיר לקי אהנאה דילפינן מלא תאכל ובמש"כ יש להוסיף עוד ליישב קו' הראב"ד שלא הביא דרשא דחטא חטא דבאמת הקשה תוס' פסחים ל"ג הא מתרומה לא מצי לילוף רק איסור אכילה אבל איה"נ בפרוטה א"א לילף ולא תי' כלום וצ"ל דבאמת הא דילפינן חטא חטא רק אי אמרינן כאבא שאול גם בתרומה בשו"פ לקי באכילה כן בהקדש אף בהנאה אבל להלכה כרבנן בתרומה בכזית א"כ בהקדש לא שייך לילוף מתרומה הנאה בפרוטה רק הנאה בכזית ולכן יליף מלא תוכל לאכול איה"נ ושפיר יש לומר דבכלל איה"נ דהקדש שהוא בפרוטה בשוגג בהנאתו בפרוטה גם במזיד הנאתו שהוא מלא תוכל לאכול הוא בפרוטה ודו"ק היטב:
והנה בראב"ד שם השיג דמתרומה ילפינן חטא חטא מתרומה ובכ"מ הקשה מעולה איך יליף שאר קודש והנה ראיתי בריטב"א מכות דף י"ב שפלוגתת ראשונים הוא שכתב שם אמשנה דהקדש שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דזה לעולה ילפינן ואיכא דילפי מן לא יאכל כי קודש וגם זה אינו דזה לעולה וקדשי מזבח והנכון כדפרש"י דילפינן חטא חטא מתרומה [ועיי' תוס' זבחים דף מ"ד דמשנה דמכות איירא באמת בקמ"ז שהוממו] הנה מבואר דקו' הכ"מ הוא קו' הריטב"א דונדריך לעולה אתיא ומנ"ל הקדש בדה"ב ואמנם לי נראה ליישב דעת רבינו דאין כאן פלוגתא כלל דהנה רש"י במנחות דף ע"ד כתב לאו דזרות וזר לא יאכל קודש וכהן לגבי אימורים כזר הוה כדאמרינן במכות מונדריך אשר תדור הנה רש"י ארכבי' אתרי רכשי' דפי' לאו דזרות וזר לא יאכל [והיינו כמוש"כ תוס' דיליף חטא חטא מתרומה דכתיב בי' לאו וזר לא יאכל קודש והיינו לאו דמעילה] וגם דיליף מונדריך ודבריו צריכין ביאור לכן נראה דהנה בריש מעילה אמרינן דאין מעילה רק בדבר שיש בו איסור לכהן וא"כ אי לאו ונדריך שכהן אסור בעולה ובאימורים ל"ה שייך בו מעילה מקרא דחטא חטא מתרומה או יש לומר איפכא אי לאו ונדריך הו' ילפינן מתרומה דשייך מעילה אף בדבר דשרי לכהנים כמו תרומה לכן צריך דרשא דונדריך דאסור אף לכהנים דאי ילפינן מהאי קרא שפיר יש לומר רק מה דאסור גם לכהנים שייך בו לאו דמעילה ולפי"ז יש לומר גם רבינו יליף חטא חטא מתרומה אלא אי מהתם אף במידי שרי לכהנים ולכן צריך לדרשא דונדריך וא"כ א"ש גם קו' המל"מ דלמה כתב רבינו זה ב"ה מעה"ק משום דכאן מקורו ולאיה"נ ומעילה כתב גם ב"ה מעילה דמשם ילפינן דמועלין במידי דאסור לכ"ע כמוש"כ רבינו בריש ה' מעילה והא דלקי אהנאה היינו מדגלי קרא חטא חטא מתרומה דאחר דידעינן דאסור לכהנים שוב שייך דלקי אהנאה מקרא דמכל זר לא יאכל דכ' בתרומה ודו"ק:
והנה בגוף קו' הכ"מ איך יליף מקרא זה שאר קדשים וכ"כ שהוא קו' הריטב"א לדעתי לק"מ דהרי גם אי יליף חטא חטא מתרומה ג"כ קשיא דבזבחים מ"ד איתא דתרומה קדה"ג ולא ילפינן ק"ד וכבר הוק' כן תוס' שם ותי' דכתיב לד' לכן ממעטינן ק"ע אבל לשאר מילי ילפינן אף דתרומה קדה"ג והנה גם לרבינו ע"כ לומר כתי' הזה דהרי סובר ק"ע בדה"ב אין מועלין ע"כ דבתרומה לא יליף דקדה"ג וא"כ יקשה קו' תוס' שם א"כ לא למעול כלל בקדשי עכו"ם בקדבה"ב וע"כ רק לענין עכו"ם ממעטינן מדכ' אשר יקריבו לד' וא"כ יש לומר גם לרבינו יליף מעולה אף דקדה"ג הו' רק לענין קדשי עכו"ם ממעטינן מדכ' לד' והבן: