ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל ולשנות באכילתן צלויים שלוקים ומבושלים. ויש לתמוה דהנה הא דקאמר ומותר לאכול בכל מאכל הוא במשנה פ"ה דזבחים דקתני בכמה משניות דנאכלין בכל מאכל והא דקאמר ולשנות באכילתן לאכול צלויין הוא כדאיתא בחולין דקל"ב דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי וקשה מאי האי דקתני דנאכלין בכל מאכל דנשמע לכאורה בין צלי בין מבושל והא אמרת דמצוה לאכול צלי ואי מפרש בכל מאכל היינו דאוכלין מהחולין כדי שיהיה נאכל על השובע קשה הא רבינו כתב כן לקמן בהדיא דאם היה אכילה מועטת אוכל עתה חולין א"כ כבר תני לה והיינו מגמ' דתמורה דכ"ג א"כ הא דקתני בכל מאכל ע"כ א"א לפרש כונתו כן א"כ קשיא ממנ"פ וכן יקשה דבפ"ט מהל' ביכורים כ' דמת"כ אינו נאכל אלא צלי ולא כתב דרשאי לשנות לאכול בין צלי בין מבושל וכבר עמד ע"ז במל"מ וכ' וכבר עמדו ע"ז התוס' בפ' הזרוע דקל"ב וכונתו דתוס' שם כתבו וז"ל ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר והוא דוחק להכניס דבר זה בכונת רבינו ונראה דהנה רבינו כ' אפי' הכהנים ובכ"מ הקשה מאי אפי' [וכ' דסד"א דהכהנים צריכין שלא יאכלו אלא לשם שמים ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ"ל משום דכ' בהם למשחה] ולי נראה ליישב דהנה בב"מ פ' השוכר את הפועלים איתא דפועל א"י לאכול צלי משום דהוא עבד וצלי הו' דרך גדולה ולפ"ז י"ל במת"כ דהוא חלף עבודתם וכאשר פירש"י דהו' כאוכלי פרס מעל שלחן המלך וא"כ הו"א דאסורין לאכול צלי דזה דרך גדולה ובאמת המאכל בזה הוא פרס כעבדי מלך קמ"ל דאפ"ה רשאין לאכלו צלי וזהו דרך גדולה ואדרבא מצוה לאכול דרך גדולה להורות כי לא כשאר עבדי מלך הם הכהנים ולכן נקט אפי' הכהנים דבישראל האוכל מחלקו אף אי נאמר כשיטת רש"י בב"ק די"ב דגם הבעלים משלחן גבוה קזכו אבל ל"ש בהוא חלף עבודתם כאוכלי פרס משלחן המלך [כמו שבארתי במק"א דאף דמגמ' דיבמות משמע דהא דמשלחן גבוה קזכו היינו כעבד הנוטל פרס ואוכל עד שלחן המלך כפירש"י נמי בסוכה ד"ט אפ"ה גם בבעלים שייך נמי בשלחן גבוה קזכו משום דאין להם זכות בזה רק מכח דאוכל משלחן המלך] א"כ פשיטא דא"צ לאוכלן דוקא צלי דרך גדולה אלא אפי' כהנים דאוכלי פרס משלחן המלך א"כ יש קפידא באוכל צלי דרך גדולה אפ"ה רשאין לשנות וא"צ לאכול צלי דוקא והיינו דקאמר נאכלין בכל מאכל ורשאין לשנות משום דבהאי למשחה דרך גדולה הו' מתרי טעמא חדא מצות האדם האוכל דמוטל אקרקפתא דידי' כדמוכח ביומא דקאמר נהי דאנינות לא חיילא אטרודי מי לא מיטרד ופירש"י ובקדשים בעינן שמחה וגדולה [ותי"ש תמה ע"ז דדרשא דלשמחה לא קאי אגברא רק אקדשים שיהא נאכלין דרך גדולה] ועוד יש מצות המוטל על המאכל דיהא נאכל דרך גדולה בצלי וחרדל מעתה קמ"ל המשנה דנאכל בכל מאכל מצד אדם האוכלו א"צ להיות דוקא דרך גדולה [דרק במת"כ מעכב שיהא דרך גדולה משום שבזה שייך יותר הטעם שבארתי דכיון דהו' חלף עבודתם המצוה שיאכלו צלי היפוך שאר פועל האוכל אצל בעה"ב] ועוד אשמעינן ורשאין לשנותן לאכול צלויין ומבושלין דאף מצד המאכל רשאין שיהא נאכל כמו שהם רוצים והטעם משום דאף בצלי חשוב דרך גדולה היינו רק במת"כ משום דהוה חלף עבודתם כנ"ל אבל בשאר קדשים ל"ה דרך גדולה דוקא לאכול צלי אלא כמו שברצונו זהו גופא דרך גדולה והיינו דמפרש בגמ' אמשנה דזבחים ד"צ דקתני ובכולן רשאין לשנותן לאוכלן צלויין ומפרש בגמ' מ"ט א"ק למשחה דרך גדולה ולכאורה תמוה הא אדרבא מקרא דלמשחה נשמע רק צלי שכן דרך מלכים אבל לא שיהא רשאין לשנותן ולפמש"כ ניחא דרק לגבי כהנים שנוטלין מת"כ חלף עבודתם אמרינן דצלי דוקא היינו לאפוקי מפועלים דאין רשאין לאכול צלי כשאוכלין אצל בעה"ב בכהנים הצריכה תורה צלי דרך גדולה אבל בשאר אכילת קדשים אדרבא היינו דרך גדולה שיכול לאכול כמו שירצה צלויין ומבושלין וראי' לזה מירושל' תרומות פ"ה ובביכורים פ"ב דדריש למשחה לגדולה למשחה לסיכה ולהדלקה הרי דזה גופי' הו' דרך גדולה שיהנה ממנו כמו שירצה וכמו שצריך לסיכה ולהדלקה:
ומותר
לאכול וכו' צלויים ושלוקים וכו'. הנה בח"צ סי' ס"ב הוכיח מהא דאיתא בבכורות דלא אתי לנהוג גבי מנהג חול ופירש"י דכיון דישראל אין אוכל אותו צלי גם הוא ינהג בו מנהג חול מוכח דאיכא חיוב לאכול צלי ולי נראה דאין הוכחה דהכונה כך דהא בפסחים איתא דאכילת קדשים עבודה וא"כ כיון שנהג לאכול צלי זכור הוא דאכילתו גופי' עבודה הוא אבל אם רואה שנאכלין כחולין וסבור משום דיש לו חילול לכן טועה לומר דאין בזה האכילה כעבודה ואוכלה כחולין ואין מכוון שיהא עבודה וזהו האיסור לא משום שאין נאכל צלי ואף דתוס' יבמות דף מ' כ' דאין צריך כונה לאכול לשם מצוה וגם אם אכל לשם סעודה יצא היינו בקדשים דסתמא למצוה עומד כמו בכל מצוה דסתמא לשמה עומד כיון דטעה דיצאו לחולין א"כ כשאוכל אותו לשם סעודה בעלמא הנה נוהג בו מנהג חול ל"ש לומר דסתמא לשמה עומד א"כ באמת לא עביד מצוה אם לא מכוון לשם מצוה:
וביותר יש ליתן טעם לפמש"כ רבינו בסוף ה' מעילה דאבנים כיון שנקרא עליו שם שמים אסור לינהג בו מנהג חול כש"כ במצוה שצריך שלא יהא במחשבתו כדבר חולין יען שאין מבין טעם הדבר וזה דקאמר שלא ינהג בו מנהג חול דכיון דרואה דלישראל מותר אף שאין נוהג בו מנהג קדשים לאכול בצלי יחשב בו שאין בזה מצוה כלל לאכול יען שאין מבין טעם הדבר ינהג בו מנהג חול וזה איסור: