על ספר מטפחת ספרים
הגאון ר׳ יעקב ישראל, בן הגאון רשכבה״ג רבי צבי אשכנזי החכם צבי ז״ל, המכונה יעב״ץ, היה גאון וצדיק ומקובל, חכם וסופר חוקר ומבקר, קנאי בן קנאי, גודר ועומד בפרץ, כמו שכותב בתשובותיו ״ואבי שבשמים גזר עלי, לגדור גדר על בית ישראל, ועתה מברך אני בכל יום ברוך שלא עשני אב״ד לעם הזה, ואין בידי מקל ורצועה למחות ביד עוברי עברה״ (שאילת יעב״ץ ח״ב סי׳ ס״א). אבל למרות היותו מקובל עצום, והיה לו יד ושם בחכמת הקבלה, כתב הספר ״מטפחת ספרים״, ובו מעורר חששות ופקפוקים על מאמרים בספר הזהר, שאינם מספר הזהר, רק הוספות מאוחרות, מפני הקושיות ותמיהות שהקשה עליהם. נגד ספרו זה, כתב הגאון רבי ראובן כהן ראפאפארט ז״ל מטארנאפאל ספר עטור סופרים להשיב על השגותיו, ונדפס ביחד עם הספר מטפחת ספרים, גם ר׳ משה קוניץ חבר ספר גדול ״בן יוחאי״ תשובות על כל השגותיו. גם נמצאים תשובות על השגותיו מפוזרים בספרים רבים.
אמנם באמת הוא בעצמו האמין בספר הזהר והקדישו והעריצו, ובנה הרבה יסודי הלכה עליו. כמו שכתב בספרו שו״ת שאילת יעב״ץ (סי׳ מ׳) והשריש הדין במקום שהזהר חולק עם הגמרא, וז״ל: ״שגדר המחלוקת הוא שחולקים יחד איש פני רעהו, ר״ל שראה האחד דברי חברו וחלק עליו, שעדיין המחלוקת במקומה עומדת, אפילו שראו אותן הפוסקין דברי הזהר והמקובלים לא חזרו בהן אלא מורין מתוך משנתן, עליפי ההכרח אשר מצאו וראו בדין ההוא מדרך שיטת התלמוד שהוא מסורת לישראל שעמודי ההוראה נכונים עליו, וכן יפה לנו ולא נטוש תורת אבות, ואין לחוש בהיות דברי המקובלים בהיפוך, מטעם שאין לנו עסק בנסתרות, להכריע על פי הסוד בדין מן הדינים, שהרי אין ספק שאלו ואלו דברי אלהים חיים. כולם ניתנו מרועה אחד, ולכל אחד יש פנים בתורה, בנגלה ובנסתר, ולא בשמים הוא, שאפילו בבת קול אין משגיחין לקבוע פסק הלכה, על כן אין לנו לילך כי אם דוקא אחרי דעת המרובין שהיא המוסכמת בתלמוד, או מתבארת על פי דרכיו ומהלכיו וסוגותיו. והדעת הנמצא ההיפוך במקובלים אע״פ שמראה פנים לדבריו בסתרי תורה לא חיישינן ליה למיעבד עובדא כוותיה, דכיחידאי דיינינן ליה, כאלו נשנה ברייתא דלא מיתנייא בי רבי חייא ורבי אושיעא. :וכמו שהוא אצלנו גם בדברים שחלוק התלמוד הירושלמי משלנו, וכמו שתאמר שהדבר האמור בזהר שלא בתלמוד שלנו, הוא מדברי רבי שמעון בן יוחאי שהחבור הקדוש ההוא מיוחס אחריו, והעולה משיטת התלמוד, הוא על פי דעת חבריו החלוקים עליו, וגם להם טעמים עליונים על פי הקבלה הקדושה אלא שאין בתלמוד מקום ביאורם ובשביל זה אין חוששין בשום מקום שהזהר חלוק להדיא על תלמוד שלנו והוא פשוט ומבואר.
אמנם דוקא באופן זה כשאין לנו לנטות ממשעול המחלוקת ואין אנו יכולים להשוות בין התלמוד והמקובלים שעל כרחינו אנו צריכים אז להחזיק במחלוקת כזו שהיא לשם שמים שסופה להתקיים. ובענין כזה אין ספק שגם בעל הזהר עצמו דרב גובריה, לא עשה מעשה כדבריו כמבואר במקומות הרבה מהתלמוד ואין צורך להאריך בזה. וידוע שאין ענין הספר הקדוש ההוא רק לבאר דעתו על פי הסוד ולא לקבוע הלכה במקום שחולקין עליו חבריו.
מה שאין כן במקום שדברי התלמוד סתומים וחתומים, וסובלים פירושים שונים. והמפרשים נדחקו אל קיר הבנתם לפרשו על פי סברתם, ולא ידעו מהזהר כלום. וזכינו שראינו הזהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא, ולא כחולק אלא כמפרש לשון הגמרא הסתום, למה יגרע חלקו ומה חסרון בחקו, מכל המון המפרשים הלבעבור שדבריו דברי קבלה, נדחם בשתי ידים, דל קבלה מהכא, מכדי שקולים הן, ולמה לא נשמע לראשונים ולפירוש הקדמון, אפילו לא היה ראיה לזה יותר מזה, הלא יש לנו לעשות בזה כדברי הזהר, אחר שאינו חולק. וכדמשמע ג״כ מלשון תשובת א״מ הגאון ז״ל, והרדב״ז, וספר יוחסין, ואחרון חביב, הרב בית יוסף באו״ח סי׳ כ״ה לענין סח מברך שתים וע״ש ביחוד, כי ממנו סיוע ברור למש״כ. שמדברי כולם נלמוד שאין להתריס נגד הזהר, ולעשות מעשה שלא כדעתו אלא דוקא במקומות שברור לנו שהתלמוד חולק, וראוי והגון להשתדל בכל מאמצי כחנו, להשוותם אם אפשר, כמצווה עלינו בכל מקום להטיל שלום, בפרטות בין תלמידי חכמים המרבים שלום, אבל במקומות שאין הדבר ברור לפנינו שחולק, ואלו היו הפוסקים מחולקים אם חולק, או אינו חולק, יכריעו דברי המקובלים כדברי האומר שאינו חולק, וכש״כ וכן בדין כשמפרש בו פירוש אחר שלא כדעת המפרשים, שאחר שלשון הגמרא סובל פירושו, יותר יש לנו לקבלו מדעת המפרשים, זהו דבר שאין לספק בו לדעתי, ועוד שאותן המפרשים עצמן אלמלי ראו הזוהר אולי לא פירשו לנו כך, ולא עוד שאצלי אין ספק שהיו חוזרים מפירושם.
וגדולה מזו ידענו בהנחת תפילין בחול המועד, שהכריח הרא״ש עמוד ההוראה משיטות התלמוד אשר אלצוהו להורות להניחן בחול המועד, וכן היו נוהגין בכל מדינות ספרד על פי דעתו.
וכשנתגלה ספר הזוהר הניחו מנהגם וחזרו לדעת הזוהר וכן היה מנהגו של א״מ הגאון ז״ל. כמו שאולי ידעת עם שהדברים בתלמוד מטין כדברי הרא״ש ז״ל. מכל מקום אחר שדקדקו ועיינו היטב, מצאו שאין ראיותיו של הרא״ש מופתיות, ולא מכריחות על כל פנים, גם בשיטת התלמוד, כמו שביאר היטב ענין זה הרב המקובל הרמ״ע ז״ל בתשובתו, חלקו כבוד להזוהר ועזבו מנהגם הקדום והסכימה דעתם שלא להניחם בביטול מצוה גדולה וחמורה כזו״. העתקתי לשונו להראות כמה חרד בחרדת קודש על ספר הזהר, וכתב בפירוש שהוא מאת הרבי שמעון בן יוחאי, ובמקום שאין פוסקין כמותו הוא משום שחבריו חולקין עליו, וכמו במקום שהבבלי מחולק עם הירושלמי. וגם בסידור התפלה שלו ובמגדל עוז, מביא הרבה מאמרי הזהר ורעיא מהימנא וזהר חדש. ומעתה יפלא מאד עליו, שכתב הספר מטפחת ספרים ואפילו אם תאמר שספר המטפחת כתב באחרונה וחזר בו מכל דבריו הראשונים לא היה לו לשתוק בזה, והיה לו לומר ברם דברים שאמרתי טעות הן בידי, ולא לעבור עליהם בשתיקה.
אמנם אחרי העיון וההתבוננות בספר מטפחת, באתי לידי החלטה שלא עלתה על דעתו של הגאון יעב״ץ, שום חששים ופקפוקים באמיתותו של ספר הזהר, אחרי שכתב דבריו אלו בתשובתו שאילת יעב״ץ, שהרי בדבריו שכתב שם, שבמקום שהזהר מחולק עם הגמרא הוא כמו שמצינו שחלוק הירושלמי עם הבבלי, הרי הוא בעצמו בטל חלק גדול מהשגותיו על ספר הזהר. וגם השגותיו קלושים וחלושים מאד. וכל הקורא דבריו בעיון והתבוננות יראה כי נאמרו רק לפנים ולמראות עין שהרי סותר דברי עצמו, שבתחלה כותב, ״חס ליה לזרעא דאבא, לכתות בלי חמלה אפילו חלק קטן ממנו אף לא אות ומלה כי קדוש הוא הספר ומחברו״. ואחר כך כותב ״שלא נמלט מבא אל קרבו דברים אשר אין להם שחר. וגם אם נאמר שנתוספו בו דבר, הרי כבר אבד הספר חזקתו וקדושתו, ומי יודע מה אמת ומה זיוף, ולברור הבר מתוך התבן, ואי אפשר לקיים מקצת ולבטל מקצת״.
וכל הקורא את ספרו בעיון והתבוננות, יראה ברור, שלא היה לו להגאון יעב״ץ חס ושלום שום חששים ופקפוקים באמיתת ספר הזהר בשלימותו למרות כל טענותיו וקושיותיו. שבודאי כל קושיא יש לה תירוץ, וכמו שאמרו חז״ל אמר ליה ולא כבר איתתבת, אמר לי בגין דאיתתבת תיבטל (ירושלמי ברכות פ״ד ה״א). ועיין בשו״ת הרי״ף (סי׳ ש״מ) שכתב שכל מקום שאומר קשיא אינו דחוי, שקושיא אינו מוציא מידי הלכה. הרי שאפילו במקום שחז״ל בגמרא נשארו בקושיא, אינו מוציא מידי ההלכה, ועל אחת כמה וכמה שאין בידינו לדחות דברי התנאים והאמוראים מחמת הקושיות הקשים לנו.
גם מה שכתב לראיה שמצינו בחזקיה מלך יהודה שכתת נחש הנחושת אין לו ענין כלל. דהנה באמת נחש הנחושת, אין בו שום צורך לקיימו וכבר הקשה המהרש״א בחא״ג (ברכות י׳ ב׳) יש לדקדק מאי שייך בזה והודו לו, דמאיזו טעם היה לקיימו שלא יודו לו עיי״ש, משא״כ ספר הזהר הקדוש שהוא תורה ואין לגונזה. ומצינו לחז״ל, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות כו׳ שבא לומר מה יתרון כו׳ והלך בדרכו לבך ובמראה עיניך, ומשה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם כיון שאמר ודע כו׳ יפה אמר שלמה (קהלת רבה פרשה א׳ פ׳ ג׳) הרי אף שחששו שיוכלו לטעות בו לבא ח״ו לידי מינות, לא גנזו את הספר. ועיין באבות דרבי נתן (פ״א מ״ד) בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו (וגירסת מרן הגר״א ז״ל יגנזו) כו׳ ועמדו וגנזו אותם עד שבאר אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם כו׳ יעו״ש. וכן אמרו חז״ל על ספר יחזקאל ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה, מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשו (שבת י״ג ב׳). וכן אמרו חז״ל, בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהה אמר לו כתב והרוצה לטעות יטעה, (בראשית רבה פ׳ ח׳ אות ח׳). וכן יש הרבה פסוקים בדברי נביאים שהפכו וסלפו הנוצרים לדעתם הכוזבת, כמש״כ הרד״ק בספרו תשובת הרד״ק לנוצרים.
וכתב הרמב״ם בפתיחתו לספרו מורה נבוכים וז״ל: ״סוף דבר אני האיש, אשר כשיצקהו הענין ויצר לו הדרך, ולא ימצא תחבולה ללמד האמת שבא עליו מופת אלא כשיאות לאחד מעולה, ולא יאות לעשרת אלפים סכלים, אני בוחר לעצמי לאמרו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד ההוא, ממה שנשקע בו ואורה מבוכתו עד שישלם וירפא״. וכן כתב במכתביו ״יאבדו אלף ואחד יבא לאמתת הכוונה״. וחלילה לגנוז ספר קדוש מפני השוטים שקלקלו ורוצים להטעות.
אמנם טעמו ונימוקו שכתב את ספר המטפחת, כי בימיו פרצה כת השבתאים ימ״ש, ואלו הפכו דברי אלהים חיים למצא רמזים על ש״צ שר״י, ותלו בוקי סריקי בספר הזהר הקדוש והרבה מישראל נלכדו בשחיתותם, ויצאו מן הדת ונשתמדו ר״ל, ורצה למנוע מבא עמהם בויכוחים, כידוע שהרבה נצטערו גדולי ישראל על ידי הויכוחים, לכן בחר בדרכו זה לסתום פיות שונאינו ומקטרגנו. וכתב ספרו והקשה קושיות על ספר הזהר שאם ישאלון הרשעים הארורים, ויטרידוך בהבליהם אמור להם תשובה קצרה והקהה את שיניהם. כמו שכתב בראש ספרו מטפחת פרק א׳: ״הגה כל עצם ספר הזהר, קדוש הוא כעצם השמים לטוהר, דבריו נכוחים למבין במקום שמדבר בסודות התורה בחידות עמוקות וברמזים של רזים עליונים לשונו סתום וחתום באלף עזקאין, לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא דעלמ״א (שהעלים מבריותיו) יכול להחויה אלהן די רוח אלהין קדישין גביה. אך מאחר שנכשלו בו פושעים, ושבו אבני שיש טהור בקצת מקומות לאבני נגף אל העקשים החטאים ומתנקשים בנפשותם לילך אחרי ההבל, לקשור חבל בחבל לדלות מים מכזבים מי המרים המאררים מבאר צרה נכריה, וכו׳ עתה אמרתי לא טוב הוא ספר הזהר מנחש הנחושת שעשה משה רבינו ע״ה להביט על ידו אל האלהים, ואחר שראה חזקיה המלך שיצאה ממנו תקלה לדורות שהביטו לנחש מוחש מוכתש עמד וכתתו להפיק רצון מאת ה׳. והודו לו אף כי חס לזרעא דאבא (כונתו שהרי אביו הגאון רשכבה״ג החכם צבי ז״ל מביאו בתשובותיו) לכתות בלי חמלה אפילו קצת חלק קטן ממנו אף לא אות ומלה כי קדוש הוא הספר ומחברו״. ונמשך בזה אחרי אביו הגאון בשו״ת חכם צבי (סי׳ ל״ו), בענין אם הזהר חולק על הגמרא הלכה כדברי הגמרא וכתב שם וז״ל: וזה יסוד תורתינו הקדושה, שאם לא כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו, לילך אחרי הבנתו בספר הזהר, הטובה היא אם רעה. ובעוונותינו שרבו, זה סבה לפרצות גדולות אשר עיני ראו ולא זר, כמה אנשים עברו תורות חלפו חק בהסמכם על דברי הזהר ורעיא מהימנא, וחס להו לבעלי הזהר ורעיא מהימנא, מעלות על דעתם, הדברים ההמה, ולא היה מן הצורך להעלות דבר זה על ספר, אלא להוציא מלבן של המתחכמים, להורות הפך דעת רבותינו הפוסקים ז״ל, על משענת קנה חכמת הזהר הקדוש, אשר דבריו סתומים וחתומים באלף עזקאין, כל קבל די רוח יתירא בהו לומר כי הם ירדו לסוף דעתו, וכל רז לא אניס להו, וה׳ הטוב יכפר בעד״.
וכן כתב הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ״ל בספרו שו״ת נודע ביהודה (מהדו״ק חיו״ד סי׳ ע״ד) וז״ל: ״והנה בדברי הזהר אין רצוני להאריך, ומה מאד חרה אפי, על אלו העוסקים בספר הזהר ובספרי הקבלה כו׳, ולא עוד אלא בדורותינו נתרבו המינים מכת ש״ץ שחיק טמיא, היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזהר וספרי הקבלה״.
הרי שכל זה היה רק צורך שעה, וכונתו רצויה להציל את ישראל מן המסיתים והמדיחים כת ש״ץ ימ״ש שהיתה אז, ועתה כבר בטלה ומבוטלת, שהרי כבר נעקרו מן העולם ונאבדה כל הכת, כן יאבדו אויבך ה׳. וכן כתב הגאון חיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים (ערך זהר); וכן אמר הגאון הרד״ל כמו שכתב ר״ש לוריא בתולדות הרד״ל.
ועוד ראיה על זה, ממה שכתב (פ״ד השגה רל״ו דפוס לבוב צד 34) על שמות הנקודות והטעמים הנזכרים בזוה״ק, ״בידוע ששמות הללות עלו בידינו מבבל בדורות האחרונים כי אין מהם זכרון לראשונים״ יעו״ש, ובספרו מגדל עוז (עליית הכתיבה) האריך מאד לדחות דברי אליהו בחור האומר שהמה מאוחרים וכותב שם ״ומה שלא נמצא בכל דברי רז״ל זכר נקודה או טעם אני אומר ותסברא כו׳ לא ימנע שהיה להם שמות מיוחדים כו׳, וזכרון לכלם בשם יקרא, ואם כן עדיין תפול הקושיא, מדוע לא בא זכרונם של ההברות בדברי רז״ל כו׳ אלא ודאי לא הוצרכו לכך, כו׳ ומה כי השמות מן הנקודות והטעמים רובן אינן לשון עברי רק לשון ארמי כו׳ לא ידע מקרא מלא בתורה מלשון ארמי יגר שהדותא כו׳, שכך היו שמות הנקודות והטעמים גם בסיני ואולי גם לפני סיני״ ומעתה מה זה קושיא על הזהר שהרי בעצמו הוכיח שהנקודות והטעמים מסיני, אלא ודאי כמו שהוכחתי, שהשגותיו המה רק לפנים ולמראית עין.
ועוד ראיה גדולה וחזקה לדברי אלה, הכל יודעים שספר מורה נבוכים כתב הרמב״ם ז״ל, ואין בזה שום הסוס ופקפוק כל שהוא, הספר הזה לא נתגלה באיחור זמן, והרמב״ם פרסמו בחייו, והרבה מגדולי ישראל בשעתו פנו אליו בשאלותיהם, והוא השיב להם באגרותיו, והרבה מגדולי ישראל יצאו נגדו למלחמה בהשגותיהם, והרבה מהם שעמדו לימינו, והגינו ולמדו סניגוריא על דבריו, להצילו מחצי השגותיהם, ובכל דור ודור עסקו בו כל חכמי ישראל. וכמה דיות נשתפכו על ספרו אבל אי אפשר לומר שאין זה מעשה ידי הרמב״ם.
והגאון יעב״ץ בספרו זה מטפחת ספרים כתב שגם הספר מורה נבוכים לא נכתב מאת הרמב״ם וז״ל: ״אבל האמת אמרו ולדוגמא נאמנה כי לא שמרתי עצמי מלריב עם ספר מורה נבוכים, עם היותו לפי המדומה חבור הרמב״ם, הנודע שר וגדול בישראל קדמון כו׳ שהר״מ ז״ל הוא רבי מאיר עיני בהלכה, אלא גם בדעות אמוניות בכל מקום שראיתי כחו יפה כו׳, ואפילו במה שנוגע ליסודות חכמת האמת בענין כבוד נברא אמרתי שהשיג האמת מדעתו וכיון לדעת הזהר, אף על פי שחלוקין עליו הרמב״ן ובעה״ק שנעלמו מהם דברי ספר הזהר (גם מדבריו אלו יראה הקורא שכן הוא כמו שכתבתי, הוא מעריץ את הרמב״ם שכיון לספר הזהר, ואם אינו מוחזק מאי זו ראיה). אך לבעל ספר מורה נבוכים לא יכולתי לישא פנים, בזכרי רעדה אחזתני חלחלה מלאה מתני, על כן אמרתי בחפזי כל האדם הקורא בשם הר״מ על חבור ספר מורה נבוכים כוזב שאינו המחבר הגדול בעל ספר היד החזקה. (מטפחת ספרים פ״א דפוס לבוב צד 3). ושם בחלק שני (פ״ח אות ל״ב צד 61) ״ואיך אפשר לצייר ששני החבורים ר״ל ספר היד וספר מורה נבוכים יצאו מתחת יד מחבר אחד העקשים ונלוזים הנבוכים בארש ספר מורה נבוכים ולפי דעתם אין להאשימם כו׳, עליו בנו מורות כזב, ויש להם התנצלות, ואשמם בראשם כתיב, על כן אי אפשר ליחס ספר מורה נבוכים אל הר״מ. שזכה וזיבה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו תקלה כזו בספר מורה נבוכים שהכשיל רבים בתורה, בלי ספק בעולם, מי יודע כמה מאות ואלפים, יצאו מן הדת בסבת זה, והיא הסבה הקרובה לחורבן קהלות מישראל הרבות הגדולות ועצומות ועקירתן מארץ ספרד וצרפת בכלל, צדיק הוא ה׳ כו׳ וראוי לגזור עליו שרפה״. ושם (אות ל״ז צד 64) ״אכן אודות ספר מורה נבוכים אחת אמרתי חלילה לי להאמין על המחבר הגדול הנאמן לאלהיו כו׳, שתהא המכשלה הזאת תחת ידיו כו׳, אלא מחמת הלחץ זה הדחק אני אומר שהוא מעשה ידי פילוסוף אחד, שרצה להחנק ולתלות באילן גדול, כי אי אפשר להסכים דברי שני החבורים יחדו.
וכי יוכל אדם אפילו להעלות על הדעת שהרמב״ם לא כתב ספרו מורה נבוכים, עם כל הקושיות שיש עליו, אין זה אלא מכחיש את המציאות ואומר על זהב שהוא אבן. אמנם הרואה יראה שכונתו רצויה, לפי שכמה מבני ישראל עסקו בפילוסופיא, ובאו לידי כפירה ר״ל. ועיין בשו״ת הרשב״א (סי׳ תיד—תיח) איסורים על לימודי הפילוסופיא. וגם המה תלו עצמם בספר מורה נבוכים ותלו בו בוקי סרוקי. ובשעתו התחילה לפרוח ההשכלה וצץ המינות כמו שכותב ״וככה יש לי עם שאר פילוסופי בני עמינו המשולחים, ועם רודפי הפשט, אשר שלחו יד לשונם בדרז״ל ובאגדות הקדושות, נכנסתי בתגר הרבה, לא ידעו במה יכשלו, ולא לי הריב כי לה׳, סעפים שנאתי ותורתו אהבתי״. (מטפחת ספרים צד 3.) ולא רצה לבא בויכוחים עם אפיקורס ישראל, דכל שכן דפקר טפי (סנהדרין ל״ח ב׳) ולכן כתב שהספר מורה נבוכים אינו מאת הרמב״ם ז״ל, אבל אי אפשר להאמין שהיה כך בדעתו באמת, וכן היתה כונתו במה שכתב על ספר הזהר הקדוש. אבל באמת לא היה לו שום הסוס ופקפוק כלל.
השמטה לאות ג׳.
וכן בבית המקדש השתמשו בלשון ארמית. כמ״ש ארבעה חותמות היו במקדש כו׳ וארמית כתוב עליהן (שקלים פ״ה מ״ג) ופירש הרע״ב׳ שם ״שרוב דבורם בלשון ארמי היה״ ושם (פ״ו מ״ה) שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין ותקלין עתיקין.
תיקון טעות להקדמה: הרשב״א בתשובותיו (סי׳ י״ד) צ״ל (סי׳ תי״ו) ובזה מקום אתי להביא מרגניתא טבא מכ״ק דודי מרן הגאון הקדוש רבי גרשון חנוך העניך זללה״ה מראדזין, שביאר בזה את דברי הגמרא (ברכות ה׳ ב׳) רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן בו חזייה דהוה קא בכי ר׳ אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית, אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים, והדבר יפלא מאד שהרי חכז״ל ספרו מגודל התמדתו בתורה, ודרשו עליו הפסוק (משלי ה׳:י״ט) באהבתה תשגה תמיד כגון רבי אלעזר בן פרת אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי (עירובין נ״ד ב׳), והוא חשב שבכה על שלא למד תורה הרבה, ואמר שכוונתו על עובדא זו שלא רצה ללמוד ממנו מעשה מרכבה, ועל זה נחמו שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו׳, כי לא היה יכול אז ללמוד כמו שהשיבו אכתי לא קשאי, וזהו ע״פ שאמרו חז״ל (קידושין ע״א א׳) שם בן מ״ב אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו כו׳.
והוא עדיין לא הגיע לחצי ימיו וא״ל אכתי לא קשאי ודפח״ח.
*) המודעה נכתבה כלפי מבקר הספרים, כפי מנהגי המדינה שנהגו אז.