משה. לא אמרו כאן משה רבינו. כמו במ"א. לרמוז שבשביל ענותנותו הגדולה כי לא חפץ בשם תואר המעלה. לכן זכה לקבל התורה. אף כי גדול מרבן שמו כנודע:
קבל תורה. לשון רע"ב לפי שמסכתא זאת אינה מיוסדת על פירוש מצוה כו' ולא אדע מנין לו. הלא ודאי אין בכל מסכתא זאת אלא פירוש המצות הכולליות שבתורה. ובפרטות הראשונות שהן חובות הלבבות המיוחדות והנחמדות בה נתבארו ללכת בדרכי השם ולשמור מצותיו. והנה שלשה דברים הראשונים אינם כי אם ביאור הצריך למה שכתוב בתורה. וכן כל המדות הישרות והמוסרים יש להם עיקר בתורה. והלכת בדרכיו. כמו שאמרו ז"ל מה הוא רחום כו' וכיוצא. או הם סמוכים על הכתוב העיקרי ואהבת לרעך כמוך. הכולל כל דברי מוסר הנוגע לתקון קבוץ המדיני. ובמה שבין אדם לחבירו אמרו רבותינו ז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. זהו כל התורה כולה. והנה הר"מ ז"ל בתחלת הלכות דעות מנה להם אחד עשר מצות ליסוד. לכן אין נגרע דבר מצות מוסריות הללו משאר מצות שבתורה. אלא שנקראו שכליות (או מפורסמות אצל המתחכמים) לפיכך עסקו גם חכמי או"ה במוסר. אך מה לתבן את הבר. אף כי נתקנאו בחז"ל. גנבו מהם דברי חכמה ומוסר גם שמו בכליהם וילכו ויצטיירו וילבישום בגדים אחרים ויתנכרו. ובא האות והמופת בספר המדות היווני המועתק ללה"ק שרוב דבריו מבולבלים משוללי הבנה בהרבה מקומות ממנו. אל עם עמקי שפה הוא שלוח. ולהג הרבה יגיעת בשר ולשון סרוח:
קבל. מ"ש תוי"ט בשם המפרשים טעם לשון קבלה ומסירה שאחריו. הוא דוחק מבואר ואין לו בית קבול בשכל. כי הלא כמקרה הקבלה כן מקרה המסירה. ואם פועל הקבלה יסבול השיור. גם מפעל המסירה כמוהו יסבלהו. כי אין בין מוסר למקבל. אלא שזה פועל יוצא. וזה עומד. כדמות נפעל. אבל באמת אין הוראת הקבלה שוללת השיור לעולם. וכן המסירה אינה כוללת. ויובנו לפי הענין אם בכולל. ואם בחלק. וכפי ענין הקבלה. כך היא ענין המסירה. מה שקבל המקבל. הוא שמסר. והדבור בזה הוא יתרון לבעל הלשון. ולא יעדיף בענין אמנם לפי דעתי לא הבינו אותם המפרשים הענין המבדיל בין שתי הלשונות. לו הכירוהו וידעו מה טיבו. אז לא היה קשה בעיניהם כלל חלוף הלשינות. שהוצרך לענין מכוון מאד. כי אמנם המסירה. אין בכללה חובה מוחלטת על מקבליה. כי הוראתה האמתית. ענין צוואה כתרגום פקד. מסר. ועדיין צריך לזה קיום הדבר מצד המקבל כדי שיהא עליו חוב ושעבוד גמור וקשר של קיימא לעשותו לעולם חוק ולא יעבור. באופן שלא תועיל טענת אונס להפקיע מכל חיובה. ולהפטר ממנה משום טענה ואמתלא. והוא גדר ענין הקבלה. לקיים כל דבר. כמש"ה קיימו וקבלו. והיא חלה גם על הבנים. כמ"ש וקבלו עליהם ועל זרעם. כי מה שיקבל האדם ברצון טוב. יוכל לקבעו חובה לזרעו לדורות עולם. וכן הדבר בתורה. שלא יאמרו דורות הבאים מה לנו חלק בתורה שלא קבלנוה מרצוננו. לכן הודיעם שמשה היה שליח קבלה לכל זרע ישראל ועל ידו נתחייבו. ועמ"ש במ"א בענין השתעבדות הדורות בקיום התורה:
מסיני. מחמת סיני. מפני שעמוד שם בהר. למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. כדאמרינן בפ"ק דיומא משה עלה בענן ונתקדש בענן כו'. ועמד ב"פ מ' יום בהר לקבולי שאר תורה. והיא שעמדה לו לקבלת תורה שבע"פ כמ"ש חז"ל. שבהר למד אותה. ולא היו ראוים כל ישראל לקבלם מפי הגבורה. אע"פ שכולם שמעו אנכי מפי הקב"ה:
אנשי כנה"ג עי"פ רע"ב. ירמיה (ל"ב) אמר כו' (דניאל ט') אמר וכו'. והוא לקוח מהגמרא (פ"ז דיומא) ומנין שהחזירו עטרה ליושנה. שכן מצינו בתפלת נחמיה (ט' פסוק ל"ב). וא"ת הלא זה היה מעשה אחר שעלו מבבל ובאו לא"י. ולא היה בזמנם שעבוד האומות ובטלה שליטתן בהיכל. אדרבה כבר חזרו לבנותו וסייעו בבנין. ומדוע לא יאמרו אז תארי השי"ת כמו שאמרם משה. ומה צורך בטעם הן הן גבורותיו כו'. י"ל ודאי ירמיה ודניאל שפיר עביד שלא כזבו בו. כי עדיין לא נודעה יד ה'. ולא יכלו להוכיח ולברר האמת שסוף יגאלם. ויכירו שהיא גבורת גבורתו. שנותן ארך אפים לעוברי רצונו. כי הם לא יאמינו לו. ע"כ הוכרחו לפי צורך שעה לשנות מפני דרכי שלום על דבר אמת וענוה צדק. עד עת ששבו מן הגולה. ונתקיים דבר ה' הטוב. להחיש הגאולה בעתה. אז הכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת לכבוש כעסו להאריך אף לרשעים. ונורא הוא ממקודשיו. לכן חזרו לאחוז בתוארי משה. ולא חשו לשנות נוסח הנביאים הקודמים. לבטל דבריהם ותקנתם שהיה מקום לומר אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה שתקנו הקודמים בזמן ובמעלה. וגם יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו. כמו שאירע בעונותינו שרבו. ואף בימי בית שני לא היה אלא פקידה בעלמא. וס"ד שלא היה כחם יפה. לסתור תקנת ירמיה ודניאל הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפיכך הוצרכו לטעם שזכרו הן הן גבורותיו כו'. כלומר מעתה אין לחוש עוד אחר שנתפרסם קיום הבטחת הי"ת לישראל. משקבלו ענשם שהיה ראוי להם בעונם. הן בעונותיהם נמכרו ולא קצרה ידם מהושיעם. ולא התעלם מגאולתם לפקוד אותם בתום חטאתם. וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל והסתיר פניו מהם. כדבר הנביא (יחזקאל ל״ט:כ״ג) לכן מאז הסכימו לחזור לתואריו של משה. וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם שלא לשנות המטבע עוד כל ימי ארץ אף לכשיגרום העון ויצאו עוד בגלות כאשר לא נעלם מהם מאז היתה שומה בפיהם היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. וכן כתיב שבועים שבעים נחתך על עמך וגו'. מ"מ ובכל זמן יעמדו בתוארים הללו לא עדרו דבור. הבן בדברים וייטב לבך ועיין עוד בית מדות עליית הודאה:
והעמידו תלמידים הרבה לאפוקי מר"ג. עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים מיהא ודאי לא איירי תנא דידן אלא בלומדים להתגדל בדברי תורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לא בתלמידים שאינם הגונים. שכל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס. וי"ל והעמידו תלמידים הרבה. ר"ל גם עניים שאין להם מה לתת להרב בשכר למודו. גם א"ל מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. זהו והעמידו תלמידים. שיעשו להם העמדה שתתקיים תורתם ויעמוד תלמודם בידם: