והערלה את הערלה. כתב הרע"ב ז"ל צ"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ"ל:
כבר ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר"מ והר"ש ז"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו:
ואמנם נראה שהרע"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז"ל מ"ש כאן:
אבל באמת אין נראה שיהא דעת הרא"ש שוה לדעת הרע"ב. כי הרא"ש ז"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר"ש ז"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה. ומ"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא"ש ז"ל לתרץ דהך ערלה נ"ר היא:
מכל מקום לא ס"ל כרע"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס"ל נמי דלא אתי איסור נ"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא"ש במשנתנו. אע"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים:
ואיברא הר"ש ז"ל כתב בהדיא דט"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק:
ותמהתי עמ"ש הרבתי"ט ז"ל י"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ"ל. ולא ידעתי מה הי"ל ז"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ"ש בירו' לקצ"ט הכריח שט"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח"כ נפלה סאה ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ"ל שצריך להגיה כך בלשון הר"ש:
ומבואר מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ"ט ועוד:
וגם מוכח מדנקט ברישא ואח"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר"י. והא ודאי קשיא נמי להרע"ב. וכל זה הכריח להר"ש ז"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם:
אבל פי' הרע"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ"ר דבטלין. (ואע"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא"ז בעירוב א'. מ"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק:
ולקמן מ"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע"פ שי"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות:
אי נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא"ש שהובאה לפסק הלכה בי"ד ס"ס צ"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי:
משנה לחם
בלח"ש רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ"ב (כאותה ששנינו פ"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).
משנה לחם
שם איפכא ועיין מ"ש בפירוש רע"ב מ"ו פ"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג"כ למ"ש כאן.
משנה לחם
שם בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר זה. ותו לא מידי. צ"ל.