חתיכה של קדשי קדשים. עבתי"ט שהביא פירוש הרמב"ם ז"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' וזהו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ"ע עכ"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ"ל:
והוא פלא בעיני. כי דברי הר"מ כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי"ל שעת הכושר:
ותדע ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ"מ ע"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים
ותמה על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד:
ומעתה דברי הר"מ ז"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי"ל להר"א ז"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ"מ. דאפי' ר"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר:
לכן אנוס היה הרב בכ"מ להניח הדבר בצ"ע. דלא הו"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ"ש הראב"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר"מ ז"ל בחבורו ולא משו"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ"מ ז"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה:
של פגול ושל נותר. הרע"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי"ט להרמב"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ"מ נודע למבין שר"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין:
אבל לא אוכל לירד לסוף דעתו ז"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק"כ ע"ב]. והו"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים:
וגם דברי הר"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע"ג:
משנה לחם
בפיסקא והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ"ל.
משנה לחם
שם ס"פ אבל ש"ו מתבטלת (ועפר"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ"ע בפ"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').