אין כותבין שטרי חוב במועד. כתב הרע"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ"ל:
זהו דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע"פ:
אלא תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא:
והשתא אע"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק"ל:
ואם אינו מאמינו. ולוה צריך למעות לצורך י"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח"כ מי שילוונו. דהו"ל כדבר האבוד:
משנה לחם
בספר עזרא חברו פט"ו דכלים בין לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. אבל גרסת העזרה היא עיקר. כמ"ש בכלים בכה"ס בלי נ"א. עם שקרוב הדבר. שס"ת של עזרה בב"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.
משנה לחם
הסמוכות למטה מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ"ה בהדיא בגמרא פ"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. עמ"ש בס"ד בי"ד (סשנ"ט) ובמו"ק א"ח (סימן שי"א).