וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. פירש הרע"ב וכן הרמב"ם ז"ל ב"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ"ל בתי"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן:
ומשמע מלשונו זה דמאן דס"ל ב"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד:
וזה דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע"י כפייה. שאע"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו.
ומחמת הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש"י והר"מ ז"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור:
ואין בין דברי הרמ"ך והרמב"ם אלא שהרמ"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב"ם ס"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ"ך נמצא חוטא נשכר וצ"ע:
משנה לחם
בלח"ש ס"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.
משנה לחם
שם ס"פ וצ"ע. ועמו"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.