ומתקנין את המקולקלות. כתב בתי"ט ז"ל ול"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ"ל:
ולא ידענא מאי קאמר מר. דאע"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו
מ"מ לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד"א למיחש. קמ"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור:
ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. כתב בתי"ט ונ"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ"ל:
ולא נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע"ב. ואע"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם:
וא"כ איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ"ב ע"ב] צרי' לחטט אחריו וק"ל: