ריב"י אומר בתחלה כו' כתי"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. ר"ל במאי דס"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה.
אחד משוח בשמן המשחה ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. יש לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. ולכאורה היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה"ג נמי במיתת אחד סגי. אבל יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא"כ בלא"ה מתנייתין קשיא אהדדי. אמנם באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. ותו היכי ס"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ"ג ביוה"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל.
ואפילו נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג"כ מדברי מהרש"א ז"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. ובאמת בגמרא פ"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי"ל ודוק. אולם גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו"ה נדחקו מאד ברפכ"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע"ש. ונ"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק"ל.
אמנם לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. ולפום שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי.
איברא לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. ולפי מ"ש די"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ"ל. א"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי.
אולי יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ"ג משום איבה. ותדע נמי. דהא אמרינן ומודה ר"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה"כ. אם יארע עוד פסול בכ"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. שכבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון.
אך בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. על כן נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ"ע אתיא. וס"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. והיינו אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ"ש התו' פ"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו.
ודתנן אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה"כ. שאירע פסול בכ"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ"ג הוא. אע"פ שאינו עובד עתה. אבל שעבר ע"י מלך והסכמת ב"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ"ל דבר ברור בעזה"י. ומשום דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ"ג ביוה"כ. היו ג"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע"ד דברים נכונים מאד.
ואתי שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ"ג. דס"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית שני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס"ד. עי"ל דבעיא אליבא דר"י אזלא. והשתא אליבא דת"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ"ש מהרש"ל ומהרש"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק"ל.
לפיכך אמותיהן של כהנים הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. אך מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ"ג. ובן כ"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב"ש קאי (ביחוד לפמ"ש לעיל בד"א).
ונ"ל ליישב דמ"מ ע"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה"ד. וחד מנייהו בשנים. משו"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות.
אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' מאי הו"ל למעבד. כו'. משמע שכל זמן שאינו כ"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב"ל תלת יומי.