והשניה פטורה דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי"ט דמשמע פ"ג דב"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי.
ואומר אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. וגם בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. ושמא גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. וק"ו למלקות. דבמקום מיתה עומדת.
ובענין מ"ש הכ"מ (בשטת הרמב"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע"כ. בזו כיונתי לדעתו ז"ל. כמש"נ בס"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. ותו דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב"ד. גם מן הכתוב הנ"ל. ונ"ל מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק"ו. כמו הבת (אך מג"ש אתיא) אלא שלפ"ז י"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ"ע. ר"ל דאיכא למימר אה"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ"ש פ"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א"ל דמים פטור. והכי תנן פ"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב"ד. והוא לקברות יובל.