אין אומרים אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש"י. ולא היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד"א. יעשה זה בן גרושה. ואע"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה.
או בן חלוצה והוא חלל מדרבנן. ואפ"ה לקי. צ"ע מ"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש"ע להלן.
ולא נתן לה כתובתה וחייב מודה אי נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם.
אבל כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה.
שהוא חייב לגלות הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי.
ותמה עליהם מהרש"א מדברי תו' עצמם. בפ"ק דב"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא.
ול"נ דלק"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן.
אלא ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. אבל בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. והשתא קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק.
אומרים כמה אדם רוצה לתן בכתובתה.
עיין מ"ש רש"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. לפי שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. שם בפירש"י. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה.
ר"ל לבעלה. מ"ש הרא"ש על פירש"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו.
לא הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ"ב ונ"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי.