ובשביעית פודהו בשויו. פירש הרע"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ"ל:
נראה לי פשוט דה"ט משום דבשביעית א"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן:
ומעתה אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ"ל ברור:
ומ"ש בתי"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: