שנתפזרו. צריך לומר כמ"ש הר"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע"ב קיצר כאן במקום שהי"ל לפרש:
והא דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין:
איברא כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה"ג לא גזור ועדיף ממ"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא:
ולא דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ"ל ברור בס"ד. וסרה קושית התי"ט:
וראיתי בפי' הרא"ש שהקשה ג"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל:
ובתי"ט האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש"י ז"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז"ל כאן במקומו מונח:
אבל דעת התו' ברורה ע"פ מה שכתבתי. דהתו' ס"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש"י עצמו צ"ל כן מפני קושית ריב"א. דהא קיי"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה"נ סבירא להו להתו'. א"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: