שבעה דינרין ז"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי.
אבל יש לדקדק על תו' דעדיפא הל"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב"א מורדת מתשמיש. אע"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב"א כמ"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי"ג בס"ד.
שבעה דינרין בשבת דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל.
ע"פ הרע"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה.
אבל אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה.
שלשה דינרים איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ"פ התו'. וצ"ל לדבריהם. דאע"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור.
והא דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א"כ ע"כ צריך לחשב גם יום השבת.
אין בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש"ל. ושמא אע"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום.