הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות.
ונראה דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות.
בסש"א כתוב סימן יפה לדברים הנ"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר"ל. ר"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון.
יושבת כו' לשון רש"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה.