וישתין בר"ה. דמפיק מרה"י לר"ה ואם השתין חייב חטאת עכ"ל רע"ב.
וא"ת מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע"א] דמ"ר עד מ' יום דווקא (ע"ש בתו') משמע דאין חייבין על הוצאת כל מי רגלים. מ"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רביעית:
אבל ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת:
ואולי י"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ"ש בס"ד רפ"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ"ק דשבת (דיא"ב):
ולפ"ז כולה מתני' ר"י היא. והיינו דתנינן ר"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה"ק שר"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב:
ובזה יש סיוע ג"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי"ט בתרא דביכורים ומ"ש בס"ד שילהי ברכות):
א"נ אפילו תימא ככ"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא:
משנה לחם
נופו נראה כי בלשון חז"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה והכא במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.