המחהו ז"ל רמ"ז ולפי' הר"ב בפשוטו. דר"ל שמחקו מאצלו. ע"כ.
ואני אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק.
ונ"ל כתי"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני.
ולדעתי שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו.
נשבע ונוטל דבע"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. אלא טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ"י. ואני אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ"ש רפ"ז דשבועות.
גר תושב עיין חידושי גמרא.
ולא יכנס כתב רא"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי"ל דפריעת ב"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו.
וק"ל לרמ"ז. א"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע"כ. ואין זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. ועוד עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב"ח להוציא כליו בע"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו.