ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא כתב בעל החנוך. שי"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. לפום ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. איברא לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. אמנם לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. ואחר שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. וכי הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה"י.
שוב ראיתי לרמ"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל.
ותימה מהרמ"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו.
איברא טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ"ל נמי מהך טעמא דלעיל וכן מצינו (אע"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה.