נתן לו מעות כו' יכול לחזור ע"פ רע"ב ותי"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'.
ומשכחת נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. וכתו' וא"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע"כ.
לענ"ד לק"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי"א) וכן דמי אבדה (דפ"ב מ"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו"ל שואל לד"ה. וחייב גם באונסין. וה"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי.
אלא ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט.
ולפיכך דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. ועמ"ש בס"ד בעלית מלאכה ה"ל מנין מטלטלין פ"א.
מי שפרע נ"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר"ל לב"ח של החייב. ע"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. אבל בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק"ל.
אבל מ"ש התי"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם.