וטלטלה והגביהה. ע"ס פרקין. מיהו לפמ"ש תי"ט. י"ל דלא בעינן הכא הגבהה. אבל אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר"ש עלה סמיך. ולר"י ליתא.
לצרכו להשתמש בה. צ"ע אם הוצרך למקומה. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן רצ"ב).
אם משהניחה כו'. כתב הרע"ב ר"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס"ל לר"י דלא בעינן דעת. עכ"ל תי"ט משמא דגמרא.
ואיברא הרע"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק.
גם דברי תי"ט אין להם הבנה. דלמאי נ"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר"י אף בב"ח. אין צריך דעת. כ"ש בחבית משו"ה לא הוה צריך רע"ב לאסוקה לברייתא.
ולא כ"ש הוא. כמדומה משגה הוא ביד התי"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי"ל לבעל תי"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה.
אבל עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. וזה לכ"ע בין לר"י בין לר"ע. כה"ג לא צריך דעת. כדס"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר"י ור"ע. בלדעת דווקא. ור"ח הוא דפליג אדר"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר"י ור"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. אבל לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר"ע. כ"ש לר"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא.