אמר בעל העליה לבעה"ב לתקן כנ"י וא"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה"ב לבנות. ולענ"ד אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ"ז אין צורך לכל הטורח הלז.
רי"א אף זה דר כו'. עמ"ש בס"ד פ"ק דב"ב.
ויושב בבית דהו"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה כנ"י וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב"א. דש"מ כל שזה אינו נהנה. אע"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא"ה פטור ע"כ. דברים הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע"ג דמשמע מלשון רשב"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע"פ שאינו מתכוין להזיק. וכי עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה"ג. ואילו אינש אחרינא הוה. כה"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משום דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו"ה קנסינן ליה. אע"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה.