ועליו נאמר כו' רבים חללים וכו'. מימרא בפ״ק דע״ז (דף י"ט) ובסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ"ב) ושם אמרו ועד כמה עד ארבעין שנין איני והא רבא הורה בשוין, ע״כ. ותמה הר״ן ז״ל מרבינו איך לא הביאו כאן ולא בהלכות סנהדרין וכן מהרי״ף שהביא וכמה עד ארבעין שנין ולא הביא והא רבא אורי וכו'. ומהרי״ק ז״ל פירש דברי הגמרא לפי דעתם בדוחק, ולצאת מידי הקושיא כפי מה שנראה מדבריו נראה שעדיין הוא דוחק עצמו בדברי הרי״ף ורבינו. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דס״ל דמאי דאמרו בגמרא עד ארבעין שנין אין הקפידה בזמן אלא בחכמה וכמו שכתבו שם התוס' בסוטה דצריך שילמוד ארבעים שנה משום הא דאמר רבא לא קא איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין וס״ל לרבינו דהיינו דוקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה על פה אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי לזה לא תלה רבינו הדבר בכך אלא שיהיה חכם גדול לבד וכבר כתב בהלכות סנהדרין התנאי מהדיין ובהכי סגי ליה. וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים. זה נ״ל ליישב דעת רבינו מכל מקום צ״ע ליישב דעת הרי״ף ז״ל: