לא היו שם עדים שמכחישים אותו. נראה מדברי רבינו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הרא"ש ז"ל שמה שאמרו בפ"ק דמציעא (דף י"ז) העדים מעידים שלא פרע היינו שהכחישוהו ממש כגון שאמרו לא זזה ידו מתוך ידינו ולא כדפירש רש"י ז"ל שאמר בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו וקשה לפירוש זה מאי האי דקאמר התם מסתברא מילתיה דרב שנתחייב שבועה בב"ד אבל חייב עצמו שבועה עביד איניש דמקרי ואמר בשלמא רש"י ז"ל פירש לפי פירושו לא אעשה מה שלא חייבוני ב"ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא אבל לפירוש רבינו ז"ל קשה ונראה דה"ק אע"פ שאמר בב"ד שנשבע דכיון דהוא חייב עצמו בכך אע"ג דטען בב"ד מה שלא לא חשש לכך כיון דהוא חייב עצמו בכך ודוחק לפירושו וניחא שפירש לפירוש רש"י ז"ל ועל מ"ש הרכ"מ ז"ל דרבינו ז"ל לית ליה מאי דכתב רבינו האיי ז"ל דאם אמר נשבעתי והיה חייב שבועת התורה שהוא נאמן כיון שאין עדים מכחישים אותו מ"מ נשבע הוא היסת שכבר נשבע דרבינו ז"ל לית ליה הני מפני מ"ש בסוף הל' שותפין. ונ"ל לחלק דשאני התם דאפי' יודה שהוא שותף אינו טוענו בודאי ממון אלא שבועה שמא גנב ממנו אבל הכא הוא טוענו בודאי ממון שהוא חייב לו והוא פוטר עצמו בשבועה ואם לא נשבע חייב לו ממון בודאי: