כבר ביארנו שהודייה בבית דין וכו'. הרב המגיד ז"ל הביא דברי ההלכות ז"ל וכתב שכן נוטים דבריו לדברי רבינו ז"ל והן אמת לכאורה נראה דטובא איכא בינייהו דלרבינו ז"ל אע"ג דקבל עליו את הדין כשיצא מלפני ב"ד מ"מ כיון שמתחלה בא על ידי ששלחו והביאוהו אינו נאמן לומר פרעתי ובזה מתורץ הא דרב אשי דקאמר דכותבין עם ההיא דקאמר בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' דההיא דרב אשי הוא דבא לב"ד ע"י ששלחו והביאוהו והך דפ"ק דמציעא הוא כשבא לב"ד מעצמו אבל ההלכות נראה דאית להו דהיכא דנפק מבי דינא וקבל עליה לדינא אע"ג דמתחלה שלחו והביאוהו אין כותבין ונאמן לומר פרעתי ובהכי יתורץ הא דרב אשי דהתם איירי קודם שיצאו מב"ד ולכך כותבין דעדיין ודאי לא פרע וכיון שהאחר ידע שב"ד כתבו לו שהם יודיעוהו לא יפרע לו אלא א"כ יתן לו השטר של מעשה ב"ד אבל ההוא דפ"ק דמציעא הוא שבא לכתוב אחר שיצא מב"ד דאז אין כותבין ונותנין לו משום דאמרינן דילמא פרע ליה וזה שכתב דילמא פרע וכו' וכ"נ שפירש דבריהם מהרר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים (דף קנ"ג) ומהר"ר לוי ן' חביב ז"ל ג"כ בפסקיו:
כבר ביארנו שההודייה בב"ד וכו'. הרב מהר"י ן' חביב ז"ל האריך בדקדוקי לשון זה ע"ש ויש לי קצת עיון על דברי ה"ה ז"ל דנראה דדברי הרי"ף ודברי רבינו ז"ל הם שני תירוצים מחולקים לשתי קושיות מחולקות והוא ז"ל עשה הכל אחד דהרי"ף ז"ל הוקשה לו ממה שאמרו בפ"ק דמציעא (דף ט"ו) בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה ע"פ הוא ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים כו' ותירצו בשעמד בדין משמע דההודאה בב"ד כשטר דמי. ולזה תירץ דהתם איירי בלא ציית א"נ ציית ואתברר דלא פרע ומ"ש שם דהוי כשטר הוי לענין לגבות מן הלקוחות אבל לא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לרבינו ז"ל הוקשה לו מההיא דפ' זה בורר (דף כ"ט) דאמר דאם בא מלוה לכתוב נותנין לבעל דינו דמשמע דאינו יכול לטעון פרעתי דאם יכול לטעון פרעתי א"כ אמאי נותנין וליכא לתרוצי תירוצא דאתברר דלא פרע כמו שכתב הרי"ף ז"ל דמ"מ אולי יפרענו אח"כ ולא יוכל לטעון פרעתי. איברא דתירוצא דלא ציית דינא שייכא דאפשר דהתם איירי דלא ציית אבל רבינו ז"ל לא רצה לדחוק עצמו בכך אלא תירץ דשאני התם דשלחו לו ועל ידי ששלחו לו בא וכי תימא למ"ד בפ' זה בורר דהיכא דכנפינהו הוא כתבינן דמשמע דאפי' כנפינהו הנתבע כתבינן ואמאי כתבינן הא התם לא בא על ידי שליחות ששלחו לו ולא בא וא"כ כיון דיכול לומר פרעתי כדאמרינן בפ"ק דמציעא אמאי כותבין ונותנין. יש לומר דהוה סבירא ליה דכיון דכנפינהו הוא בעצמו הוי כאילו רצה הנתבע בעצמו לעשותה מלוה בשטר ולכך קבצם להודות בפניהם. עלה בינינו דכוונת דברי רבינו ז"ל לתרץ קושיא דפ' זה בורר ולא קושיא שהקשה הרי"ף ז"ל ואם כן אמאי הסכים דבריהם. וי"ל דלא הסכים ה"ה ז"ל דבריהם אלא לומר דלא ציית שכתב הרי"ף ז"ל הוי כשלחו שכתב רבינו ז"ל ומש"ה כתב קרובים הדברים לדברי רבינו ז"ל אע"ג דבא לתרץ כל אחד מהם קושיא בפני עצמה מ"מ לענין הדין תירוץ קמא דהרי"ף ז"ל הוי דומה לדעת רבינו ז"ל. גם אפשר דהרי"ף ז"ל בתירוץ בתרא שתירץ יתרץ ההיא דפרק זה בורר ויפרש דמ"ש בא מלוה לכתוב נותנים היינו קודם שיצא מבית דין דודאי לא פרע ומודיעים ללוה שלא יפרע לו עד שיתן לו פסק דינו אבל אחר שיצא מבית דין לא כתבינן דילמא פרע וכן פירש שם הרב נמוקי יוסף ז"ל ולפ"ז אפשר דהרי"ף ז"ל לתרץ שתי הקושיות בא אע"פ שהוא לא הזכיר בדבריו אלא הקושיא דפ"ק דמציעא: