המודה בפני שנים כו'. כתב ה"ה ז"ל וכמדומה לי שרבינו ז"ל מפרש הודאה זו בשאמר אתם עדי או שהתובע עמו וכו'. משמע מדברי ה"ה ז"ל דהיכא דאמר אתם עדי אינו יכול לטעון לו טענת השטאה ולא טענת השבעה דמוקי ההיא דאמר רבינו ז"ל לקמן כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך וכו' דהוא בפני התובע ודקאמר אתם עדי ומשמע ליה לה"ה ז"ל ההוא לישנא דאינו יכול לטעון שום טענה לא השבעה ולא השטאה ואע"ג דבתחלת הלשון קאמר אינו יכול לחזור ולומר משטה וכו' דמשמע דלא ממעט אלא השטאה מ"מ מלשון אבל מחייבין אותו ליתן משמע ליה דהוי חיוב גמור ואין כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבעה. ולדבריו קשה מה שאמר רבינו ז"ל לקמן שכל האומר בדרך הודאה ה"ז כאומר אתם עדי משמע דהיכא דאמר דרך הודאה הוי כאתם עדי ובדרך הודאה שלא בפני התובע יכול לטעון טענת השבעה ואם כן היכא דאמר אתם עדי אמאי לא יכול לטעון טענת השבעה ודוחק לומר שמה שכתב רבינו שכל האומר בדרך הודאה וכו' ר"ל כל האומר כן בפני התובע דאין זה במשמע לשונו ואולי יש לומר דכאומר אמר כלומר דומה לו אבל גרוע ממנו קצת שצריך שיהיה בפני התובע זה נראה מדברי ה"ה ז"ל. אבל ראיתי להרב מהר"י ן' לב ז"ל שכתב בפסקיו חלק ב' שאלה נ"א דלרבינו ז"ל היכא דאמר אתם עדי יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי ונראה שהוא מפרש דברי רבינו ז"ל במ"ש כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור וכו' אבל מחייבין אותו ליתן, החיוב הוא היכא שטען השטאה אבל אי טען השבעה אין מחייבין אותו ולשון רבינו ז"ל קשה לפרשו דמשמע דמחייבין אותו בכל גוונא ולא יועיל לו שום טענה כלל אבל מ"ש שכל האומר דרך הודאה ה"ז כאומר אתם עדי דקשה לפירוש הרב המגיד ז"ל ניחא לדידיה. ומ"מ אני תמה על הרב מהר"י ן' לב ז"ל איך תפס במושלם הפך דברי ה"ה ז"ל ולא חשש אפי' להזכיר דבריו שהוא חולק עליו. עוד כתב ה"ה ז"ל דלמד כן רבינו ז"ל ממה שאמרו בפ' ג"פ גבי שכיב מרע אע"ג דהתם גבי שכ"מ מהני דרך הודאתו שלא יוכל לטעון אפי' טענת השבעה וכאן נראה מדבריו דיכול לטעון טענת השבעה י"ל דהתם גבי שכיב מרע דליכא טענת השטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה אהני הא דאמר דרך הודאה למעט טענת השבעה דלהשטאה לא צריך אבל הכא דאיכא תרתי טענתא השטאה והשבעה לא אהני אלא להשטאה לחוד דלחדא מלתא אהני לתרי לא אהני ועי"ל דטענת שלא להשביע את בניו גריע מטענת שלא להשביע את עצמו שהרי בגמרא איכא מאן דאית ליה משביע את עצמו ולית ליה משביע את בניו וא"כ הוי כמו טענת השטאה שהיא גרועה ולכך כיון דבשכ"מ אהני הודאה שלא נאמר שלא להשביע נראה בבריא אהני לסלק טענת ההשטאה. זה נראה כוונת הרב המגיד ז"ל:
טען כשבאו וכו'. כתב הר"א ז"ל וסוף דבריו אינם משוים עם דברי הרב פרק גט פשוט. קשה על הר"א ז"ל למה לא הקשה על רבינו ז"ל מדידיה אדידיה שהוא כתב ג"כ דברי הרי"ף ז"ל גבי שכיב מרע בפ"י מהל' זכיה ומתנה שכתב שם לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנים אע"פ שלא אמר תנו. וי"ל מפני שרבינו ז"ל כתב שם ולא היה חשש הערמה ואפשר שמ"ש לא היה שם חשש הערמה בא להצריך תנאי אחר שיהיה בפני התובע ולכך אינו יכול להקשות לו מדבריו על דבריו כיון דאמר לשון זה:
היה התובע עמו אינו יכול לטעון וכו'. נראה לי שיצא לו כן משום דאמרו בפ' גט פשוט (דף קע"ה.) שכ"מ שהודה מהו כלומר אי איכא טענת השטאה או לא ואסיקו דליכא טענת השטאה והשתא קשה טובא דמה נפשך הך הודאה היא דרך הודאה או לא אם היא דרך הודאה הא ודאי ליכא טענת השטאה אפי' בבריא ולמה ליה טעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי לא הוי דרך הודאה הא אע"ג דליכא השטאה איכא השבעה ולכך אומר רבינו ז"ל דהיכא שהתובע עמו ליכא טענת השבעה והשתא איירי התם שהתובע עמו ולכך אמרו דליכא השבעה אבל השטאה איכא אי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה: