אין נשבעין על טענת חרש וכו'. כתב ה"ה ז"ל שאע"פ שיגרוס רבינו ז"ל בגמרא (שבועות מ"ב:) אלא ואיירי בטענו קטן כדפירש"י ז"ל מ"מ הוא פוסק כחכמים. ולכאורה נראה שר"ל שרבינו מפרש מחלוקת ראב"י ורבנן כשאין טוען טענת ברי כדכתב הוא ז"ל בפ"ק ופסק כחכמים דפטור והיינו דוקא כשאינה טענת ברי אבל בטענת ברי אפי' חכמים מודו דחייב וקשה דא"כ דהוא גורס בגמ' אלא ופסק כחכמים קטן וגדול שוים דאם טוען טענת אמר לי אבא אפי' בגדול כתב למעלה דפטור ואם טוען טענת ברי אפי' בקטן חייב כיון דהוא סובר דהמחלוקת בטענו קטן והלכה כחכמים א"כ איך כתב כאן דקטן הבא בטענת אביו דאינה טענה כיון דהדין בהך שוה גדול וקטן. וי"ל דלפירוש זה סובר דע"כ לא פליגי רבנן וראב"י אלא בקטן והמחלוקת הוא בברי גמור אבל בגדול כשהוא ברי גמור אפי' רבנן מודו דחייב ופסק כחכמים דקטן אפילו בטענת ברי פטור אבל בגדול טענת ברי חייב ודלא כרש"י ז"ל שכתב בפרק הניזקין דרבנן פליגי נמי בגדול דפטור כדתנן בריש שבועת הדיינין מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור. וא"ת לפי דעת רבינו ז"ל היכי אמרינן בגמ' בפרק שבועת הדיינים מי מצית מוקמת לה כראב"י הא קתני רישא מנה לאבא וכו' דמשמע דאי הוי כרבנן אתיא שפיר הא אפי' כרבנן לא אתי דע"כ לא פליגי אלא בקטן אבל בגדול מודו דחייב ומתני' בגדול איירי. וי"ל דהכי קאמר בשלמא אי אתיא כרבנן י"ל דרבנן אפי' בגדול אית להו דפטור אלא אי כראב"י לא מצית למימר אבל לפי האמת אוקמוה בלא אמר ברי לי אפי' לרבנן מוקמינן הכי בדלא אמר ברי לי אבל בברי לי בגדול מודו רבנן דחייב:
אין נשבעין על טענת חרש. כתב ה"ה ז"ל ואע"פ שיש גורסים שם אלא בדרבה וכו' אפשר שאין הלכה כמותו אלא כחכמים. נראה דאין לפרש כאן דמחלוקת רבנן וראב"י הוי בשאין טוענו ברי גמור וכדכתב רבינו ז"ל בפי"ד ואפי' את"ל שרבינו מחייב אפי' בשאין הבן טוען טענת ברי סבור רבינו ז"ל שהלכה כרבנן דהתם כתב כן ה"ה ז"ל לפי הגירסא דגרסינן בדרבה קמפלגי ואיירי בגדול ולכך נראה דאיירי בשאין טוען טענת ברי גמור אבל בטוען טענת ברי גמור מודו רבנן בגדול ופסק רבינו ז"ל כרבנן אבל השתא דמוקמת לה בקטן א"כ אי מוקמת לה בברי שאינו גמור משמע דמודו רבנן בברי גמור בקטן וכיון דרבינו ז"ל פסק כרבנן א"כ איך סתם כאן בקטן אפי' בטוענו ברי דלא מהני הא בברי גמור מודו רבנן א"ו דלפ"ז איירי בברי גמור ואפ"ה פטרי רבנן מפני שהוא קטן אבל בגדול מודו בברי גמור ומפני כן כתב רבינו ז"ל בפ"ב דבגדול בברי גמור מהני וכד מעיינת בהר"ן ז"ל בפירוש ההלכות בשבועות תראה שדעת הגאונים שדחו דברי הרי"ף ז"ל הוא כן. ומה שהקשה הרב כ"מ ז"ל על ה"ה ז"ל דכשבא בטענת עצמו וטוענו ודאי לא הוי משיב אבידה תמהני על קושיא זו דהא בטענת אביו עדיף מבא בטענת עצמו כנראה מן הגמרא ואע"פ כן אמרו במסקנא דאינו כלום משום דאין תביעת קטן כלום:
אבל אם שמר לקטן וכו'. כתב ה"ה ז"ל דשבועת אפוטרופסין כו' לכ"ע נשבעין לקטן וקשה קצת א"כ מאי מקשו בגמ' בר"פ שבועת הדיינים במאי דאמר דנשבעין לקטן מרישא דקאמר אין נשבעין לוקמה בסיפא כשטוען לשותף או לאפוטרופוס ואע"ג דדוחק הוא זה לאוקמי דהך שבועה דרישא לא הוי כשבועה דסיפא מ"מ דחיק בגמרא דאוקי דהך קטן הוא גדול ומשום דלא ידע במילי דאבוה קרו ליה קטן:
או אפוטרופוס עליו וכו'. אין זה ודאי אפוטרופוס של בית דין שא"כ למה ימנו ב"ד אפוטרופוס אחר להשביעו ישביעו הם אלא הך אפוטרופוס הוא אפוטרופוס שמינה הקטן על עצמו ולכך יעמידו אפוטרופוס אחר להשביעו: