הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו'. כתב ה"ה ז"ל דאם בא זה לחזור על המוכר שמכרה לו מחמת אחריות יש מי שכתב שהמוכר יכול לטעון אתה הפסדת לעצמך כשהודית שהיתה שלו שאם לא הודית לא היתה יוצאה ממך כיון שאין לו עדים וכן נראה מדברי ההלכות ע"כ. ולשון ההלכות בפרק חזקת כך הוא הילכך דינא הוא דמהדר ליה להאי ארעא דאודי ליה דדיליה הוא דאזל איהו ותבע לאידך דזבנה מיניה ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי ליה איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למזבן ארעא הדין ע"כ. ובאמת שתחילת הדברים שכתב ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי איהו דאפסיד אנפשיה משמע כדברי ה"ה ז"ל דהוא הפסיד על עצמו במה שהודה אבל מ"מ מ"ש בסוף דלא הוה ליה למזבן ארעא הדין לא משמע כן דהיה לו לומר דלא ה"ל לאודויי דזהו הטעם האמיתי ולא היה לו לומר דלא הוה ליה למזבן. ונראה דמפני כך כתב הרב"י ז"ל בסימן קמ"ו על דברי הרי"ף ז"ל ואינם מובנים אצלי. ולי נראה לומר פירוש אחר בדבריו שלא כדברי ה"ה ז"ל דודאי יכול לתבוע הדמים שמכרם לו וזהו שכתב בתחלת דבריו ואזל איהו ותבע לההוא דזבנה מיניה דלפירוש ה"ה ז"ל איך יכול לתבוע ממנו כיון שאין לו דין עמו ולפיכך צריך לדחוק ולפרש דהוא ילך לתבוע לאחר ואם האחר ידחהו דלא היה לו להודות איהו דאפסיד אנפשיה והכוונה לומר שיחזיר לו הקרקע עכ"פ אך לפי מה שאני מפרש הם מיושבים. ומ"ש ואי אית ליה פסידא כלומר אע"פ שמ"מ נמשך הפסד לו במה שהודה דמ"מ הקרקע יוצא מתחת ידו וא"כ אם הוקר הקרקע אינו נותן לו אלא הדמים שנתן בראשונה והוא לו הפסד ובודאי דאין לחייבו משום שהודה שהוא אמר האמת הדברים כאשר היו ואין להענישו בשביל כך אלא בשביל שהיה לו לדקדק כשלקח הקרקע שיהיה למוכר ראיה ברורה שלקחו ממי שמכרו לו וכיון שהוא לא דקדק בכך ראוי לו שיפסיד מה שעלה הקרקע ונתייקר ולא יתנו לו אלא הדמים שנתן. עוד כתב ה"ה ז"ל ויש מי שכתב צריך הוא שני חזקה מיגו דהכחשה וכו'. וכן נראה דעת רבינו ז"ל שכתב שהרי יש לו טענה עם חזקתו וזה איירי בשאין לו עדים שהיתה שלו שכן כתב לעיל הואיל והודה שהוא שלו ולא לקחה ממנו וכו', משמע דאין לו עדים שהיתה שלו ועל דא קאמר דין זה דהביא עדים וכו' דאיירי בשיש לו שני חזקה והמיגו אינו מועיל לו היכא דאין לו חזקה מגו דאי בעי אמר לא היה שלו משום דכבר הודה כן ואי אמר דמי שמכרה לקחה זה הוא לא ידע אלא על פיו. אך קשה היכא שאמר בפני לקחה ממך תועיל לו אע"פ שאין לו שני חזקה מיגו דאי בעי אמר לא היה שלי ולמה הצריך רבינו טענה עם חזקה בשתי חלוקות בשלמא בחלוקה דדר בה יום אחד ניחא אלא בחלוקה דבפני לקח ממך מאי איכא למימר: